"בוקר מהמם, בוקר מעולה", טום אביב אומר כשהוא פותח לנו את הדלת. אנחנו מצטרפים אליו בבית שלו במגדל יוקרתי במרכז תל אביב, בהכנות אחרונות לקראת היציאה אל בית המשפט - שם ישמע את גזר דינו בעקבות ההסתבכות הפלילית: "תפסת אותי בדיוק באמצע, זו פעם ראשונה שלי בבית משפט - גילוי נאות - ואני לא יודע מה אמורים ללבוש"
לא התייעצת עם עורכת הדין מה לובשים לבית משפט?
"היא אמרה לי 'תבוא סולידי'. אני חושב שאני אלך על חולצה לבנה, מכנסיים שחורים ואחד מזוגות הנעליים"
מאז התקרית האלימה, שבה נעצר לאחר שהכה אדם שחשד כי הוא מתעלל בכלב, עברה כמעט שנה. במהלכה נדמה היה שהשף שזכה לכינוי "הילד הרע של עולם הקולינריה הישראלית", כוכב מדורי הרכילות, החליט להוריד פרופיל. "אני חושב שהאגרוף הזה שנתתי, אני קיבלתי אותו גם. זה היה בוקס שליווה אותי שנה. תקופה מאוד ארוכה חייתי באיזושהי אופוריה", הוא מסביר. "כל כך התאהבתי בתווית הרוקסטאר שהדביקו לי, הילד הרע, שהפכתי להיות זה".
"זו תחושת עליונות כזו, פריבילגיה כזו שמותר לך לעשות הכול והכול בסדר ואם צריך לצעוק ולהרים ידיים ולקלל זה בסדר, הכול מותר כי אני יודע להכין אוכל", הוא מוסיף. ואוכל הוא מה שהביא לו את התהילה: לפני 6 שנים כשהיה בן 28 פרץ לתודעה כשזכה במאסטר שף והיה מהבודדים שהצליחו למנף את הזכייה, לפתוח מסעדות מצליחות - ולא לרדת מהכותרות.
"אף אחד לא עובד יותר קשה ממני"
תגיד, כשאומרים על טום אביב שהוא בלוף, שהוא יותר סלב מאשר שהוא שף?
"בלוף אני שומע הרבה - בלוף ו'יאללה הוא אפילו לא יודע להכין חביתה'. כל עוד ביקרו את הזכייה שלי במאסטר שף - ניחא, זו טלוויזיה, אפשר להגיד 'זה מכור'. ואז פתחתי מסעדה - 'יאללה, טרנד, זה בלוף'. פתחתי המבורגריה, נחשבת לאחת ההמבורגריות הטובות בארץ אם לא הכי טובה - עדיין 'בלוף, בלוף, בלוף. פתחתי עוד מסעדה - מתי יפסיקו להגיד שזה בלוף? שיאכלו אצל מישהו אחר, מה אכפת לי? 'בלוף'? בסדר, דעתך".
אבל למה זה מרגיז אנשים, למה אתה מרגיז אנשים?
"הצלחה מרגיזה אנשים, הם לא רואים אותי קם בבוקר, לא רואים אותי הולך לישון בשתיים בלילה מריח משמן ומנסה לקרצף את הריח במקלחת. אף אחד לא רואה את זה, אלו לא אנשים שנמצאים איתי ברגעים שאני עוד רגע מתרסק".
גם הוא יעיד על עצמו שהוא טווס, נכנס לעימותים מתוקשרים עם קולגות, עיתונאים ובעצם מי לא. מתדלק תדמית של מי שלא דופק חשבון. עכשיו האישום הפלילי - והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. "עף על עצמך? בואו נשים את זה שנייה - העובדה שאני גר במגדל, טס בביזנס, לובש מותגים - אני קוצר את העבודה הקשה שלי. אף אחד לא עובד יותר קשה ממני בתוך המטבח או מחוצה לו, וזה לעוף על עצמי. אבל זה לא קשור לאהבה עצמית".
"רוצה לקחת אחריות, זה קרה, אני אשם"
ובשנה האחרונה הוא עף על עצמו גם מעבר לים: הוא פתח מסעדה בקזבלנקה והשבוע הוא משיק מסעדה חדשה במיאמי בשותפות עם בן זוגה של אימו. "כמה אני מתרגש לקראת הפתיחה, מי שעיצב את כל הדבר המדהים הזה זה שותף שלי דוד, בעלה של אימא שלי, שגם על זה תמיד מרימים גבה. הוא צעיר ממנה ב-18 שנה והם ביחד כבר כמעט 18 שנה, הוא כמו אחי הגדול, חבר טוב ודמות אבהית גם לפרקים".
במטבח הוא מודה: "הייתה לי אובססיה קלה לזה שאייל שני לקח לעצמו את הכרובית, אז רציתי לתת פייט ועשיתי את הגרסה שלי לירק בודד שזה כרוב. יש לו ממש ניחוחות וטעמים של בשר, זו עבודה של חמש שעות. אני מכין פסטה בויאבז, הסיפור שלה היא שזו פסטה שהכנתי באודישן של מאסטר שף, ואני חייב להדגיש שהיא נורא לא עבדה".
"נכנסתי לאיזשהו אמוק שאני אצליח להביא אותה למצב שאני רוצה ואני מקווה שהצלחתי. אחת הביקורות שקיבלתי עליה באודישן, חוץ מהאידוי של האלכוהול שראינו שקרה לפי האש, היא שלא קרעתי את הדג בידיים. נראה לי שאנחנו יכולים לחשוב איזה שופט אמר את זה, אייל שני, אז אייל - אני קורע את הדג בידיים".
ובאמצע ההכנות לפתיחת המסעדה במיאמי, תום קופץ לארץ כדי להתייצב בבית המשפט ולהודות בתקיפה. במסגרת הסדר הטיעון הוא הסכים לעונש של שלוש שנות מאסר על תנאי. "הרגשתי שאני צריך להגיע להחלטה שאומרת בעצם 'רגע, אתה ממשיך להיות הבד בוי? ממשיך לעשות בלגנים? ממשיך לעשות שופוני? ממשיך להרביץ ולהסתבך?'. אני חושב שאחד הצעדים הראשונים שהחלטתי עליהם אשכרה היה 'אני רוצה עסקת טיעון'. כי כשדיברתי עם עורכת הדין היא אמרה לי 'תקשיב, יש נתיב של אי-הרשעה. זה יכול לקרות. יעשו לך נו נו נו, תעשה קצינת מבחן'. אמרתי לעצמי 'רוצה לקחת אחריות, זה קרה, אני אשם'".
הקורבן של התקיפה הוא יעקב דגו, יוצא אתיופיה. בעימות טלוויזיוני שנערך ביניהם היו מי שטענו שהאלימות שהפגין כלפיו נבע מבצע עורו. "אני לא רואה פה גזענות, הוא היה יכול להיות ורוד מבחינתי", עונה אביב. "באותה שנייה אני לא ראיתי צבע, עניין אותי שבן אדם הרביץ לכלב. הניסיון להפוך את זה לעניין גזעני זה להגיד 'רגע, יש פלגים מסוימים באוכלוסיה שהם יותר מקופחים' וזה נכון - השאלה היא אם יש להם מותרות יתר כשזה נוגע לדוגמה בהתעללות בבעלי חיים? והתשובה היא לא".
"לא יכול את הקרחנות האלה, די"
בצאתו מהבית, קורה דבר נדיר: "נישקתי את המזוזה והיא פשוט נפלה. בואי נקווה שזה לא אומר כלום, שאלו יהיו הצרות שלנו". רגע לפני שהוא נכנס אל בין כותלי בית המשפט, תום תוהה אם להיערך למפגש עם הקורבן - שבעצמו יעמוד בקרוב לדין על תקיפת הכלב.
אחרי שיודה בעבירה אל מול השופטת, טום ביקש לשאת דברים. עורכת הדין שלו רותם טובול, בתדרוך אחרון, מוודאת שלא יהיו טעויות בטקסט ומקריאה לו: "'אני מאוד אוהב בעלי חיים ולצערי הרב לא יכולתי להישאר אדיש למה שראיתי. אני מצטער שלקחתי את החוק לידיים' וזהו'". ביציאה הוא אומר "נו, גם את זה עברנו", ועורכת הדין שלו אומרת לו, כשגזר הדין בידיה: "אני שמחה ומברכת על זה שסיימנו היום, תוצאה מצוינת. בעיקר בגלל לקיחת האחריות שלך, גם השופטת התרשמה מזה מאוד".
במקביל לסיום ההליך המשפטי, טום החליט להיפרד גם מהמסעדה הכי מזוהה איתו - קוקו במבינו, זאת שמחוץ לה גם אירעה התקיפה. "זה פשוט לא משהו שאני יכול לעשות יותר - לא יכול את הקרחנות האלה, לא יכול, די. גדול עליי, זה גם מוציא ממני דברים לא טובים". וכשטום מדבר על קרחנות בקוקו במבינו, הוא מתכוון לשלוש שנים של מסיבה שלא נגמרה: "הייתי עולה על שולחנות, על הבר, כל מה שאפשר לעלות עליו".
כמה פעמים בשבוע היית פה שותה את עצמך לדעת?
"כל יום, מהפתיחה - סרוויסים ואז אתה יוצא החוצה, רוקד עם הקהל, זה אפילו לא כוחות".
מה נגיד היה רגע השפל שלך בסיטואציה הזאת?
"כשהבנתי שאני באמת נוטל כדורי מרשם ברמות לא הגיוניות והטסתי את עצמי 4 פעמים לתאילנד כדי להתנקות. זה מצחיק כי משככי כאבים, אולי היופי בהם, זה שהם משככים כל כאב, לא רק פיזי, ואני לא סובל מכאבים פיזיים אז את מבינה למה השתמשתי בהם".
מה כאב? כי היית בשיא ההצלחה
"תמיד כואב לי, מועקה וחרדה אלה דברים שמלווים אותי תמידית. אלה לא רגעים, אין לי התקפי חרדה, אני חרד - אין לי רגעי מועקה, יש לי מועקה תמידית. באותה תקופה הכי קל היה לי להתמודד עם כדור כי זה נותן לי 7-6 שעות שבהן אני לא מרגיש כלום. אני מעדיף לא להרגיש כלום מאשר להרגיש את מה שאני מרגיש - לא רוצה להיות שמח, לא רוצה להיות מאושר, לא רוצה ליהנות, לא רוצה סיפוק, לא רוצה כלום. קח ממני את המועקה, הכאב, החרדות, תן לי להיות אפאתי ויהיה לי קל בחיים".
ובחוץ אתה שמח, מחייך, מצולם, יוצא עם כל הבחורות הכי יפות
"ולא בא לך לצאת מהמיטה"
"רצון להיות כמה שיותר קרוב לכשר"
במרפסת ביתו, כיום, הוא מניח תפילין: "כאילו הייתי חושב שאני כבר מבוגר מדי, אבל לא נראה לי שיש גיל לתפילין, אין גיל לאמונה".
אתה מתחזק?
"אם אני מתחזק? כן. זה התחיל באיזו סדנה שהייתי שהיא אפילו לא קשורה לדת, משהו שקשור להעצמה. אחת המטפלות שם אמרה 'אולי תניח תפילין'? אמרתי 'למה, כאילו?' והיא אמרה 'זו איזושהי שגרה טובה, רוטינת בוקר לא ממקום דתי, שיכולה לעשות לך טוב'. התחלתי להניח תפילין, במיאמי דווקא, וזה הפך להיות רוטינה וזה הפך להיות לי נחמד. ביום כיפור האחרון צמתי בפעם הראשונה והלכתי לנעילה בפעם הראשונה וקראתי תהילים וזה עניין אותי, אני אוהב את זה".
ההתקרבות שלו אל הדת הביאה אותו להחלטה שבמסעדה החדשה במיאמי, "ברנז'ה", הוא יעשה מאמץ להפריד בין בשר לחלב. "בעניין הכשרות, כחלק מפיצול האישיות שיש פה, אז היה איזשהו רצון בדרך גם להיות כמה שיותר קרוב לכשר. אני יודע שאין כזה דבר להיות חצי כשר, אבל אולי אני מנסה להגדיר פה משהו מחדש. מבחינת חומרי הגלם, רובם הם ייבוא מהארץ אז הם כשרים - וגם הבשר שאני מגיש הוא כשר".
והוא ממהר להבהיר: "המסעדה לא כשרה, היא גם פתוחה בשבת וגם מגישה פירות ים, אבל בניתי גריל מיוחד ספציפי שעליו עולה רק בשר כשר - לא נוגעים בו פירות ים, לא נוגע בו חלב - ובעצם בן אדם שהוא מסורתי ואוכל כשר במקומות שהם לא כשרים יכול לאכול פה וגם להרגיש מאוד בטוח".
הוריו של טום, מסעדנים ותיקים שהקימו בזמנו את מסעדת "פיקאסו", מתגוררים בשנים האחרונות בארצות הברית. היום הוא גר שם באותו בניין, קומה מתחת לאביו, קומה מעל אימו ובן זוגה. בארץ יש את סבתא אהובה, זאת שלמעשה גידלה אותו. "אתם יודעים איזה כיף להיות סבתא לנכד כזה?", היא מתגאה
הוא בישל לך? או שאת מבשלת לו? איך זה עובד עם אוכל?
"בוא נגיד את האמת - לבשל היא לא כל כך יודעת, היא גם לא כל כך אוהבת. זה בסדר", עונה טום.
אז ממי הכישרון? ממי הוא קיבל את הכישרון?
טום: "מחוסר, מחסך (צוחק). אני יכול להגיד לך שאכלתי פה את הארוחות הטובות שאכלתי בחיים שלי, לא מבחינה קולינרית, ממש לא, אבל מכל בחינה אחרת. וזה מה שחשוב בסופו של דבר". וסבתא אהובה עונה לו: "זה היה מצוין גם ככה".
"התחלה מנקודת אפס כדי להגיע לגבהים"
אביב הוא לא השף הראשון ובטח לא האחרון שידע משברים. בארץ ובעולם יש מסורת ארוכה, ואפילו מחקר שנערך בנושא קבע שלהיות שף הוא מקצוע שמסוכן לבריאות הנפשית. "יש מטבח שיש בו מעל 40 מעלות חום, יש הרבה התעסקות עם אנשים, המון אלכוהול, סמים, נשים, גברים - תלוי מה אתה מעדיף - פיתויים מסביב, ואתה חי בבילוי", הוא מחדד.
רק הזמן יגיד אם השף טום אביב בגילו הצעיר יחסית סיים עם המשברים שליוו אותו בחייו. מה שבטוח - המשך יבוא. "העובדה שאני פחות מוכר פה במיאמי ואין לי את הרוח הגבית של התקשורת ולא מכיר כתבים ולא מכיר סלבריטיז היא סוג של... אפשר להסתכל על זה כללכת אחורה, אבל אני רואה בזה התחלה מנקודת אפס מחדש כדי להגיע לגבהים הרבה יותר גבוהים"
מה כתוב לך ביד?
"משפט של לאנס ארמסטרונג על כאב - 'כאב יכול להשפיע עליך לדקה, לשבוע, לחודש, לשנה, אבל אם אני ארים ידיים זה יישאר איתי לנצח'. אם אני לא אוותר על עצמי, בסוף הוא (הכאב) יעבור וההצלחה תגיע ואני חי את זה לפי דעתי בכל דקה מהחיים שלי".