אורח שיזדמן לביקור בביתם של שושנה ואליעזר פלמור בירושלים ייתקל בבואו לחדר בבית שאליו נדרשים להגיע מעת לעת במוצג לא שגרתי. תבליט נחושת שאותו קיבלו הפלמורים במהלך התקופה בת השנתיים שבה שימש אליעזר ציר בשגרירות ישראל באוסלו. הבית גדוש חפצים ומזכרות, כיאה לביתו של דיפלומט ותיק שנדד רבות עם עבודתו ברחבי העולם, אך דווקא המזכרת אולי המעניינת מכולן, זו שנלקחה הישר מרגע השיא בקריירה של אליעזר, היום בן 93, מצאה עצמה תלויה על הקיר שמעל האסלה. התנוחה שבה עומד הטרול בתבליט הזכירה לפלמורים את מה שנהוג לעשות שם. על היצירה חתום סוכן מוסד שרמנטי וחביב בעל חיבה למלאכת יד וכנראה גם לאגדות עם העונה לשם אברהם גמר. את הטרול הכין גמר בכלא הנורווגי.
חוליית חיסול בעיירת סקי
פלמור היה מתוכנן להתחיל את תפקידו החדש כמספר שתיים בשגרירות בנורווגיה בשלהי קיץ 1973. כמה חודשים קודם לכן סיים תפקיד דומה בשגרירות בבלגיה, ובינתיים בילו בני הזוג פלמור ושני ילדיהם - יגאל בן ה-12 ואמי בת ה-6 - בהפוגת התרעננות בירושלים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אלא שבערבו של יום קיץ של יולי, בעיירת הסקי השלווה לילהאמר - כשלוש שעות נסיעה צפונית לאוסלו - נקלע המוסד לאחת הפאשלות הגדולות בתולדותיו במה שאמור היה להיות מבצע הנקמה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן שהתרחש שנה לפני כן.
חוליית חיסול נשלחה לעיירה בכדי לחסל את עלי חסן סלאמה, ראש ארגון "ספטמבר השחור" - מי שעמד מאחורי הטבח במינכן והמבוקש מספר אחד של ישראל באותה העת. החוליה אכן ביצעה את המשימה. אלא שאז התברר שמי שנחשד כסלאמה היה בכלל אזרח בלתי קשור ששמו אחמד בושיקי, יליד מרוקו שהתגורר בלילהאמר, עבד כמלצר במסעדה ונישא לאזרחית נורווגיה. בושיקי ואשתו יצאו מאוטובוס בדרכם לצפות בסרט כשהוא נורה למוות. אישתו, שהייתה בהריון מתקדם, הייתה עדה לרצח.
- צ'יקו בושיקי מייסד להקת הג'יפסי קינגס וחיסול אחיו בטעות על ידי המוסד
- נשות הצללים: המרגלות הכי מפורסמות בעולם
- 10 הפשלות הכי גדולות בהיסטוריה של המוסד
המידע המודיעיני שהוביל לטעות התברר במהרה כחסר ולקוי, אך לא פחות חמור מכך גם תכנון המשימה התגלה ככושל, אפילו כיהיר. חברי החוליה לא מיהרו לצאת מנורווגיה, ובכלל לא ידעו במשך זמן ממושך כי האדם שאותו חיסלו היה האיש הלא נכון.
במהלך בריחתה של החוליה בחזרה לכיוון אוסלו, חשד אחד השוטרים ברכב המילוט ורשם את מספר הרישוי שלו. עד שאחד מחברי החוליה השיב את המכונית לחברת ההשכרה ביום למחרת המשטרה כבר סימנה את המכונית. וכך, זה-אחר-זה נתפסו שישה מחברי החוליה על ידי המשטרה הנורווגית. ראש החוליה, מייק הררי, הצליח לחמוק לארץ.
ישראל הרשמית, כדרכה, ניסתה לחמוק מכל קשר פורמלי עם האירוע המצער בלילהאמר. תרמה לכך התמימות הנורווגית, או אולי חוסר הניסיון בטיפול באירועים שכאלה - שהובילו את הרשויות במדינה לשייך את המוסדניקים העצורים בימים הראשונים ל"ליגה להגנה יהודית", ארגונו של הרב מאיר כהנא.
אלא שמנגד, מעצרם של שניים מחברי החוליה בביתו של קצין הביטחון של השגרירות הגביר את החשדות נגד העצורים. בספר זיכרונותיו על הפרשה - שאותו פרסם לפני כעשרים שנה, וממש לאחרונה עלה גם כספר דיגיטלי לאתר "עברית", מפרט פלמור שרשרת פגמים שליוותה את הפרשה. אחד מהם הוא החלטת משרד החוץ לשלוח לנורווגיה את היועץ המשפטי של המשרד, מאיר רוזן, בכדי לטפל בפרשה.
"השליחות הזאת מושכת אש תקשורתית וממקדת אליה תשומת לב היוצאת מגדר הרגיל", כותב פלמור בספרו. "הפרשה כולה מתחילה לעורר תהיות. היו מי שתהו, מדוע רשויות המדינה אינן מסתפקות בטיפול השגרתי שכל משרד קונסולרי מתורגל להעניק לישראלים בצרה, אם מדובר בהסתבכות של אזרחים ישראלים מן השורה בפרשה פלילית, כפי שעדיין לא הוכחש פורמלית. היו גם שתהו, מדוע מריצה המדינה לנורווגיה בבהילות, שבוע ימים אחר המעצרים הראשונים, פקיד רם דרג בדמותו של היועץ המשפטי של משרד החוץ".
סילביה אמרה "נאכל ארוחת בוקר במיטה"
אליעזר נשלח בבהילות לאוסלו ונאלץ להקדים את תחילת שירותו, שאר המשפחה נותרה בינתיים בישראל. מהר מתבררת הטעות של משרד החוץ ופלמור נקרא להחליף את רוזן. "הייתי דיפלומט זוטר, להיות יועץ לשגרירות זה לא גרויסע גליק", הוא אומר בשיחה בביתו לפני כשלושה שבועות. רגע לפני עוד היה עסוק בלמצות את חופשת הקיץ בחברת משפחתו ועוד חשב שלפניו עומדות שנתיים מנומנמות של שליחות בבירה סקנדינבית ידידותית, והנה מצא את עצמו פלמור בליבה של פרשה שבמהלך השנתיים הבאות תזכה במנה גדושה של התעניינות ותשומת לב ציבורית בכל העולם.
במהלך השיחה עם הפלמורים בביתם בירושלים, 49 שנים אחרי אותה תקופה מסעירה, שבים ועולים שמותיהם של שניים מחברי החוליה, סילביה רפאל ואברהם גמר, חובב הטרולים ומלאכת היד (שבהמשך שינה את שם משפחתו לאיתן). יגאל ואמי פלמור מכנים את השניים גם היום "דודים". פלמור האב הקפיד מדי שבוע לבקר את חברי החוליה שנתפסו במעצרם בלוויית ילדיו ואשתו, וגם לאחר שנגזר דינם המשיך במנהגו. אלא שמה שהתנהל לכאורה כמחויבות מקצועית קיבל מהר מאוד מושגים משפחתיים.
"ללכת עם ההורים לבית סוהר לא היה כזה מיוחד", נזכרת אמי פלמור, לימים משפטנית בכירה ומנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, בביקורים השבועיים. "זה קשור גם לאורח החיים אז, לקחו את הילדים לכל מקום וציפו מהם להתנהג יפה. לא נראה לי שמישהו אז חשב 'אוי, זה לא בסדר'. מה גם שהביקורים בבית הסוהר תמיד היו 'בדרך ל…', אם נגיד היינו נוסעים לאנשהו בשבת, אז קופצים לבקר אצל סילביה ואברהם בכלא".
"ללכת עם ההורים לבית סוהר לא היה כזה מיוחד. אז לקחו את הילדים לכל מקום וציפו מהם להתנהג יפה. מה גם שהביקורים בבית הסוהר תמיד היו 'בדרך ל…', אם נגיד היינו נוסעים לאנשהו בשבת, אז קופצים לבקר אצל סילביה ואברהם בכלא"
אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר
"עבורי בתור ילדה היא הייתה הדודה המועדפת", אומרת אמי פלמור על רפאל. "בתקופה שהם גרו בארץ היינו נפגשים כל הזמן. זה היה קשר ממש קרוב, כולל זה שבגיל 20 ניסו לגייס אותי למוסד ולא רציתי. היא חשבה שזה רעיון מאוד גרוע שאני מעדיפה את החבר שלי על פני האפשרות להתגייס למוסד. כשהיא הייתה מתארחת פה - וזה היה קורה לפחות פעם בחודש - תמיד היינו מסתובבות בעיר העתיקה. הרי לא היו לה ילדים, אז תחשוב שבכל הביקורים האלו בכלא אני הילדה הקטנה שהיא רואה. היא גם הייתה דמות מאוד כריזמטית ומושכת, וגם נחמדה ומצחיקה. זו הייתה אינטראקציה מאוד טבעית. תחשוב על זה שאז הם מתארחים אצלנו בבית, אנחנו באים אליהם לכלא ועושים את החגים שלנו איתם".
"מדובר באנשים שלא רק מתארחים אצלך בבית, אלא אצלך במיטה", מוסיף יגאל אחיה. "יש איזו תמונה מיתולוגית שרואים את כולם באיזו שבת אחת בבוקר יושבים בפיג'מות על המיטה של ההורים שלי: סילביה, אנאוס בעלה וההורים שלי כמובן. כולם יושבים עם כוס קפה ביד".
"מדובר באנשים שלא רק מתארחים אצלך בבית, אלא אצלך במיטה. יש איזו תמונה מיתולוגית שרואים את כולם באיזו שבת אחת בבוקר יושבים בפיג'מות על המיטה של ההורים שלי: סילביה, אנאוס בעלה וההורים שלי כמובן"
יגאל פלמור, מנהל הקשרים הבינלאומיים בסוכנות היהודית
מעברו השני של סלון הבית נזכרת אימו שושנה בסיטואציה המעט ביזארית, שהתרחשה בחופשה של רפאל וגמר מהכלא. "סילביה אמרה 'נאכל ארוחת בוקר במיטה' והייתה איזו חתיכת קממבר שנשארה. בערב אני מרגישה סירחון במיטה ואני לא מבינה מה מסריח". היא ממהרת לבאר. "בקיצור, אחרי שאוכלים קממבר במיטה נשארים חברים", מסכם יגאל.
תעלומה לא פתורה
סלאמה עצמו, שהיה על הכוונת של ישראל לאורך רוב שנות השבעים, מצא לבסוף את מותו ב-1979 במבצע של המוסד בביירות. גם היום, 49 שנים אחרי, חיסולו השגוי של אחמד בושיקי נותר במידה רבה כתעלומה לא פתורה, ולא רק בגלל איפול הצנזורה שמוטל על חלקים מהמקרה עד היום.
גמר ורפאל היו הבולטים מבין חברי החוליה שנעצרו, הם הורשעו על אף שלאורך החקירה והמשפט נמנעו מלהודות ולמסור את גרסתם המלאה לאירועים. למעשה, עד שהחל המשפט עוד היו ידועים לרשויות בנורווגיה וגם לאליעזר פלמור עצמו בשמות הכיסוי שלהם (שניהם נשאו דרכונים מזויפים - גמר דרכון בריטי ורפאל קנדי).
ברבות הימים גמר, שנהיה לאיתן, נטש את המוסד בזעם ועבר לגדל פרחים במושב ביצרון. "הם מאוד כעסו על מייק הררי, כי הוא לא לקח אחריות. הם כל כך עמדו על זה שבושיקי זה לא האיש שבשבילו הם באו. דינה (אלמנתו של גמר/איתן שהלך לעולמו לפני כ-12 שנה) כל הזמן אומרת, 'אברהם לא יכול לסלוח לו'", אומרת שושנה.
הם שיתפו אתכם במה שקדם למבצע? לקבלת ההחלטות?
"לא דיברו על זה בכלל, גם בשנים שאחרי זה לא עלה בכלל".
"לא, הם לא שיתפו רגשות", פוסק גם אליעזר. ובתו מוסיפה: "מה שהפריע להם זה קודם כל הכישלון המקצועי, זה שהם זיהו את האדם הלא נכון. אחרי זה הכישלון המבצעי השני, זה שהם נחשפו. החרטה או הייסורים, אם היו, נדחקו לסוף".
מי ירה את הירייה הקטלנית?
השניים הואשמו בסיוע לרצח ומאחר והרשויות לא הצליחו להוכיח מה היה התפקיד המדויק שלהם בסיוע וגם לא הצליחו למצוא מי היה הרוצח או לאתר את כלי הרצח, היה זה סעיף סיוע בדרגה מופחתת יחסית. גמר ורפאל גם נידונו לעונשים כבדים יותר משאר חברי החוליה. לאמי פלמור ברור שמי שירה את הירייה הקטלנית שהרגה את בושיקי הוא אברהם גמר.
"שמע, קודם כל האיש היה בהגדרה לוחם, אז הוא לא היה שם בתור חוליה טכנית, חוליית מעקב או איזו הסוואה. והוא גם היה אדם קר רוח. גם בזיכרון שלי ממנו הוא כזה. אני יכולה לספר שכשחזרנו לארץ, אחרי שנתיים, ההורים שלחו אותי לפניהם וגרתי אז אצל משפחת גמר חודש בערך וגם הייתי שם המון לאורך הילדות שלי. מדובר על איש שנראה סיירת מטכ"ל כזה, הכי מלח הארץ. במה שאני יודעת היום, אחרי כל מה שעשיתי בממשלה, אני מבינה טוב יותר מי זה האנשים האלה. אין לי צל של ספק שהאדם הזה הוכשר כלוחם כדי להוציא לפועל פעולה כזו".
"קודם כל האיש היה בהגדרה לוחם והוא גם היה אדם קר רוח. מדובר באיש שנראה סיירת מטכ"ל כזה - הכי מלח הארץ. היום אין לי צל של ספק שהאדם הזה הוכשר כלוחם כדי להוציא לפועל פעולה כזו"
אמי פלמור
אמי מספרת איפה נהגה לפגוש את מיכל, בתו של גמר: "אני הייתי מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים ופגשתי אותה במעשיהו בתור עובדת סוציאלית, אז צחקנו איך שתינו ביקרנו בבתי כלא קצת אחרים בגילים מאוד מאוד מוקדמים - כנראה שזה פיתח אצלנו משיכה לבתי כלא".
"כשהם גורשו לארץ אנחנו בדיוק סיימנו את השליחות בנורווגיה", היא משחזרת, "אז אני בכל הקיצים הייתי נוסעת למושב של אברהם גמר כדי להיות עם הילדים שלו ולעבוד איתם במושב".
בשלב מסוים של השיחה מובאת לסלון ערמת גלויות ומכתבים באנגלית ובהן תמונות, שבכולן נראים זוג מזדקן ושני כלבי דוברמן גדולים, מצולמים בגינה מטופחת. אלו הם סילביה רפאל ובעלה אנאוס שיודט. השניים הכירו גם הם בכלא הנורווגי. שיודט, מבכירי המשפטנים בנורווגיה, ייצג את חברי החוליה במהלך המשפט ועזב עבור רפאל את אשתו ואם ילדיו אחרי שבין כותלי הכלא נרקם ביניהם רומן.
הפכה לדמות מיתולוגית
דמותה של רפאל, המרגלת המסתורית ורבת המעללים שלפתע מצאה את עצמה באור הזרקורים, צמחה באותן השנים לממדים מיתיים כמעט. החשיפה הכפויה כנראה לא הזיקה לה. בשנים שחלפו מאז הלכה דמותה ותפחה עוד יותר.
ב-2010 פרסם הסופר רם אורן ספר המבוסס על קורות חייה והיה לרב-מכר. "זו אישיותה הכובשת והופעתה המרשימה" קובע יגאל פלמור, שהמשיך את דרך אביו בשירות החוץ ושימש כדובר משרך החוץ וכיום מנהל הקשרים הבינלאומיים בסוכנות היהודית. "היא היתה אסירה, אבל הנורווגים מאמינים בתיקון ושיקום. וכשמוסיפים לזה את הכריזמה, השנינות והקסם האישי שלה, קל להבין איך שמנה וסלתה של החברה באוסלו חפצה בקרבתה".
"סילביה היתה אסירה, אבל הנורווגים מאמינים בתיקון ושיקום, וכשמוסיפים לזה את הכריזמה, השנינות והקסם האישי שלה, קל להבין איך שמנה וסלתה של החברה באוסלו חפצה בקרבתה"
יגאל פלמור
"כולם שם אהבו אותה והיא היתה מלכת הכלא", הוא נזכר. "אחר כך המבקרים שבאו לפגוש אותה. המדיניות היתה מאד ליברלית וכך באו עיתונאים וגורמים שונים במגע אתה. בחופשות אצלנו היא פגשה אנשים, אמנם יותר מהמעגל הקרוב אלינו, אבל שמה כבר הלך לפניה, והעובדה שהיא פוטוגנית לא הזיקה. אז אתה יכול להבין איך באוסלו המנומנמת, שבה שום דבר אינו קורה בלילות החורף הקרים, מתפשטת האגדה על הסוכנת האקזוטית שיושבת בכלא, שעיתונאים כותבים עליה ושהסיפורים עליה מסעירים את דמיונם של הנורווגים השלווים, ששום דבר לא קרה בארצם מאז מלחמת העולם השנייה מלבד הישגים באולימפיאדות החורף".
"אני הבטחתי לאפרים קישון, תבוא לנורווגיה ואני אסדר לך ביקור אצל סילביה. היית צריך לראות את ההתלהבות שלו כשהוא פגש אותה"
אליעזר פלמור, לשעבר ציר בשגרירות ישראל באוסלו
"בנורווגיה התנאים של הכלא זה משהו שאין בשום מקום אחר בעולם", ממשיכה שושנה פלמור. "מנהלת הכלא התאהבה בה והן נהיו חברות. היא קיבלה בכלא שלושה תאים. היא רצתה לארוג בכלא, אז הביאו לה נול. אז תא אחד היה לנול, תא אחר שמו לה גיטרה ועוד משהו והיא עשתה שם מוזיקה. רק בתא השלישי היא ישנה. גם אברהמל'ה (אברהם גמר) רצה איזה מכשיר בשביל לנגן מוסיקה. ממש אפשרו להם הכול. כל מי שרצה לבקר אותה היה מבקר אותה. הייתה אליה עליה לרגל של אנשים שבאו מהארץ לבקר אותה בכלא" ובעלה נזכר: "אני הבטחתי לאפרים קישון, תבוא לנורווגיה ואני אסדר לך ביקור אצל סילביה. היית צריך לראות את ההתלהבות שלו כשהוא פגש את סילביה".
"בנורווגיה התנאים של הכלא זה משהו שאין בשום מקום אחר בעולם. מנהלת הכלא התאהבה בה והן נהיו חברות. היא קיבלה בכלא שלושה תאים. היא רצתה לארוג בכלא, אז הביאו לה נול. אז תא אחד היה לנול, תא אחר שמו לה גיטרה ועוד משהו והיא עשתה שם מוזיקה. רק בתא השלישי היא ישנה"
שושנה פלמור
ההערצה המעט תמוהה הזו בנורווגיה לאנשים שהיו מעורבים ברצח אזרח מקומי, שהורשעו בעבירות חמורות ונדונו לעונשים כבדים, הגיעה אפילו עד לשופט שגזר את דינם, ארלינג האוגן שמו. אליעזר פלמור כותב בספרו על אירוע שהתרחש בין כותלי הכלא ועליו שמע מאברהם גמר. כשנה לאחר מתן גזר הדין ביקר השופט "בבית הסוהר העירוני שבקרבת אוסלו אצל אחיינו, שנידון לחודש מאסר משום שנמצא אשם לפי חוקי התעבורה המחמירים: בטרם התיישב אל ההגה לגם כוסית אחת מעל המכסה המותרת בחוק. האחיין סיפר לדודו השופט ששכנו בכלא הוא אברהם גמר המפורסם, [...] השופט האוגן חייך חיוך סבלני, ואמר: 'אתה יודע מה? אני מאחל לעצמנו שבעת מלחמה תתברך נורווגיה בהרבה בחורים כמוהו'".
"הם לא גילו מי הם בחקירה"
"בניגוד למה שמספרים לנו על אנשי מוסד, שני האנשים האלה - גם סילביה וגם אברהם - היו אנשים, קודם כל יפי תואר ומרשימים מאוד בחזות החיצונית שלהם", אומרת אמי פלמור. "היא הייתה איזה מטר שמונים ומהממת והוא היה כזה צבר יפה הבלורית והתואר, אבל ממש יפה הבלורית והתואר. הם כמובן היו כריזמטיים מאוד. אבל צריך להגיד, כנראה שהאירוע כאירוע - על רקע מה שכבר היה באירופה באותן שנים, באדר מיינהוף (ארגון טרור מרקסיסטי שפעל בגרמניה המערבית - י"כ), מינכן וכן הלאה - ההתנקשות לא נתפסה אצל הנורווגים כרצח אכזרי והם לא היו מבחינתם רוצחים צמאי דם. אז נכנסו שתי הדמויות האלו, גם עם כל המיתוס של המוסד שרק הלך ונבנה בשנים ההן, ונוצר מסביבן איזה מיתוס, איזו הילה". ואימה, שושנה קובעת לסיום: "הם גם עמדו על שלהם בחקירה עד שגילו מי הם באמת, עד שהמוסד אפשר להם לגלות את האמת. הנורווגים מאוד העריכו את זה".
"האירוע, שהתרחש על רקע מה שכבר היה באירופה באותן שנים - באדר מיינהוף, מינכן וכן הלאה - לא נתפס אצל הנורווגים כרצח אכזרי והם לא היו מבחינתם רוצחים צמאי דם. אז נכנסו שתי הדמויות האלו, גם עם כל המיתוס של המוסד ונוצר מסביבן איזה מיתוס, איזו הילה"
אמי פלמור
שושנה, היום בת 89, מייחסת את ההערצה הזו גם לדמותה של מדינת ישראל בנורווגיה של שנות השבעים. "במלחמת יום הכיפורים בכל נורווגיה היו פלקטים שהיה רשום עליהם 'תנו לישראל לחיות', היא נזכרת. "ראיתי את השלטים האלו בכל מכולת, בכל חנות. כמה חודשים אחרי לילהאמר, תוך כדי ניהול המשפט, גם עשו מבצע שכל נורווגי ייתן קרונה אחת כדי לעזור לחיילים שלנו".
עבורכם, כילדים, זו ודאי הייתה חוויה מסעירה. לא?
"אני לא ראיתי בהם עבריינים, אפילו לא ברמה הפורמלית", עונה יגאל. "אלא סוג של גיבורים, לא חשבתי לרגע על כל העניין של הרצח עצמו. הם היו החברים שלנו שכולם מדברים על כמה הם נחמדים ומצחיקים והמשפחות שלהם באות. זה היה הדבר הכי רגיל ומשפחתי, בלי שום מחשבה מעיקה או משונה".
"למדתי בנורווגיה בבית ספר צרפתי", נזכרת אמי, "ואני זוכרת את עצמי נוסעת לבית הספר ברכב משוריין ואופנועים שמלווים אותנו חלק מהזמן. לא הכרתי משהו אחר, אני חייתי עם ההורים שלי בבלגיה כבר מגיל שלוש".
"כבר כשהיינו בבלגיה חיסלו את ברוך כהן (איש שב"כ שחוסל בבריסל על ידי פתח - י"כ)", מציינת אמי. "הילדים שלו למדו איתי ועם יגאל באותן הכיתות. זה היה השנים של באדר מיינהוף וספטמבר השחור, אז בתודעה שלנו היה קיים העולם הזה של חיסולים ואנשי מוסד, דברים לא בדיוק נורמליים. מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת את אבא מתכופף מתחת לאוטו כל בוקר".
"נסעתי לבית הספר ברכב משוריין עם אופנועים שמלווים אותנו. לא הכרתי משהו אחר. זה היה השנים של באדר מיינהוף וספטמבר השחור, אז בתודעה שלנו היה קיים העולם הזה של חיסולים ואנשי מוסד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת את אבא מתכופף מתחת לאוטו כל בוקר"
אמי פלמור
מה מכל זה ממשיך ללוות אתכם גם היום?
"זה מאוד סימבולי", אומרת פלמור, "אבא שלי עסק שם בלהשיג להם חנינה ולימים זה היה המקצוע שלי הרבה מאוד שנים (פלמור הייתה מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים). יכול להיות שבתת-מודע למדתי אז כמה כלא הוא דבר מרתיע ושאסירים זה דבר מורכב. גם הבנתי אז את רמת הסולידריות הישראלית במצבים האלה. לימים הייתי חברת צוות המשא ומתן לשחרור גלעד שליט, שם גם מצאתי את עצמי עובדת עם אנשי מוסד. ההבנה הזו שאם אתה ישראלי אתה לא נשאר לבד. כשאתה רואה את זה בשלב כל כך מוקדם אתה מבין משהו עמוק על ישראליות".
ואילו יגאל מוסיף: "בתודעה שלי הפרשה הזו היא מאז ומתמיד סיפור משפחתי פרטי. תמיד מצחיק אותי שמישהו כותב על זה בעיתון או עושה מזה ספר. זה סיפור שלנו. זה נתפס כמו משהו שקרה בתוך המשפחה. אנחנו, ההורים שלנו, ה'דודים' שלנו ועוד הרבה אנקדוטות קטנות ופרטיות".
"בסוף, גם אני וגם יגאל הלכנו אחרי זה לשירות הציבורי", מסכמת אמי. "אורח החיים הטוטאלי הזה, שבו האישי והציבורי מעורבים באופן מוחלט, וגם אתה עושה את האקסטרה מייל, אתה מגייס ומערב את המשפחה בכל הדבר הזה, אני מבינה שזה נראה לא טריוויאלי, אבל לנו זה טריוויאלי מאוד. בגלל שסילביה הייתה דמות מאוד דומיננטית בילדות שלי, אני חושבת שכן היה לי רגע בשנות העשרים שלי ששאלתי את עצמי האם אני עומדת לחיות חיים בנאליים? אלמד משפטים, אתחתן, אעשה ילדים ומה יהיה ממני? אף פעם לא אעמוד בציפיות של סילביה, לעשות משהו קצת יותר מסעיר?"
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv