"פתאום, ברגע אחד, הייתי צריכה להיות גם האימא וגם האבא בבית, שאלתי את עצמי 'למה זה קורה לי'", מספרת קורין אמיר (61) שבעלה אלי, אז בן 58, יצא מביתם באשדוד ביום שישי אחד באוגוסט 2012 ב-5:00 לפנות בוקר – ומאז נעלמו עקבותיו. "הייתי איתו 20 שנה", היא אומרת בכאב, "את הגופה של ספיר נחום מצאו, ומה עם 600 הנעדרים האחרים? שום דבר, זה עצוב מאוד".
ואכן, אמיר הוא רק שם אחד ברשימה של 600 אנשים שנחשבים נעדרים במדינת ישראל מאז הקמתה. כשברקע מהדהד סיפורה של נחום ז"ל, שלפי החשד נרצחה בידי בן זוגה ווללאא חלאילה, ובזמן שהנער מוישי קליינרמן בן ה-16 ממודיעין עילית נעדר כבר יותר משלושה חודשים – קשה שלא לתהות איך במדינה קטנה, שבה נדמה שכולם מכירים את כולם, אפשר להיעלם.
"אחד ביום": תופעת הנעדרים בישראל
מאז נעדר אלי, אב לארבע בנות – הצעירה שבהן בת 13 ולגדולה מלאו 18 – הפכו חייהן של קורין ובנותיה לסיוט. האם נקלעה לקשיים כלכליים כבדים, היא נרדפה בידי נושים רבים, ביתה עוקל, והיא נלחמת בבירוקרטיה כדי להיות זכאית לסיוע מהמדינה. "היה לנו חשבון בנק משותף, והוא השאיר אותי עם חוב של 100 אלף שקל, ופתאום אני צריכה לסגור את זה לבד", היא מספרת בתסכול. "כמטפלת התפרנסתי 1,700 שקל בחודש, וזה לא מספיק לשום דבר. זה ריסק אותי, אני כועסת עליו מאוד".
"היה לנו חשבון בנק משותף, והוא השאיר אותי עם חוב. כמטפלת התפרנסתי 1,700 שקל בחודש, זה ריסק אותי"
קורין אמיר, אשתו של הנעדר אלי אמיר
תחזירי אותנו לאותו יום שישי מטלטל שבו יצא אלי מהבית ולא חזר.
"הייתי עסוקה בבישולים, חשבנו שלקראת השבת הוא יחזור, ואז השעות חולפות. בשבת בבוקר הלכתי למשטרה עם הבנות ותחקרו אותי בתחנה. אחרי זה התקשרתי אליהם כדי לראות אם הוא נמצא, אמרו לי 'לא', והראש שלי לא משחרר – אולי הוא יחזור, אולי הוא לא יחזור. חיכינו עד שהמשטרה הגיעה ואמרה: 'נעשה חיפושים'".
תוכלי לתאר את החיפושים?
"המשטרה חיפשה כמה פעמים, ואחרי כמה ימים זה נגמר. ביקשו מאיתנו שאנחנו נעבוד ונתחיל לחפש, ועשינו מאמץ. רתחתי מזה, הם ידעו את מספר הטלפון שלו ואיפה הוא נמצא, והיו יכולים באותו הזמן לתפוס אותו. הם לא סופרים אותנו, אבל זו המשטרה שיש בארץ".
"כשהודעתי למשטרה שאני עוזבת את אשדוד אמרו לי 'טוב, את תסתדרי'", מוסיפה אמיר בייאוש. "במשטרה זרקו אותי מאחד לאחר ואמרו: 'כשיש משהו חדש, תגידי לנו'. אבל כשפנינו אליהם, זה לא עניין אותם. איפה הם? אנחנו רוצים את העזרה שלהם", היא שואלת בלי לקבל תשובה.
"יש לי סיוטים מדפיקות בדלת"
עשור מאז נעלם אלי, וקורין נחשבת על פי ההלכה לאישה עגונה – מה שגורם לה לחוש תקועה ומיואשת ולהימנע מלנסות למצוא זוגיות חדשה. היא יושבת נבוכה, לבושה בצהוב מכף רגל ועד ראש. נראה שהצבע הזה מזכיר לה לראות את האור, אף שעברה תאונת עבודה והיא חשה כמו במבוי סתום.
בשנים האחרונות מתגוררת אמיר בטירת הכרמל ונמנעת מלהיכנס לאשדוד, העיר שמחזירה אותה בכל פעם שהיא חולפת בה אל הטראומה של חייה. "זה שואב אותי אחורה, רציתי את השקט הנפשי שלי", היא משתפת. "לא יכולתי להתמודד עם זה יותר מבחינה נפשית, יש לי סיוטים מהמקום הזה ומהדפיקות בדלת".
מה הזיכרון האחרון שלך מאלי?
"כמה זמן לפני שאלי נעלם, נסעתי לאימא שלי לטירת הכרמל לכמה שבועות יחד עם הבנות, והוא לא רצה להגיע. לפני שיצאנו הוא לא רצה לדבר איתי, והלכתי. כשהגיע אמצע השבוע השני, אמרתי לאימא שלי: 'אני חייבת לחזור, משהו לא טוב עם אלי'. הייתה לי תחושה לא טובה, ואמרתי לבנות: 'אנחנו חוזרות עכשיו'. נכנסתי לבית באשדוד וראיתי שהוא ישן, אז לא אמרתי מילה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"ב-2009 היה לו אירוע מוחי שהשפיע עליו ופריצת דיסק, ומאז הוא השתנה ב-180 מעלות. הרגשתי שנמצא מולי בן אדם אחר, שאני עם גבר לא נורמלי", מתארת אמיר ומנסה להילחם בכאב שמציף אותה. "באחת הפעמים הוא אמר לי: 'את לא תמצאי אותי' – והייתי המומה, חשבתי שזה מעצבים".
חשבת לעזוב אותו?
"לא רציתי לטרטר את הבנות ולהוציא אותן מהמסגרות שלהן, אבל עברתי לישון בחדר שלהן, לא רציתי שהן ייפגעו. לא הבאתי בנות בגיל מאוחר כדי לזרוק אותן בכל מיני מקומות כשאני לא יודעת מה יקרה איתן. אני הייתי הגב שלהן".
נאבקת כדי להשתחרר מכבלי העגינות
קורין אמיר מאמינה כי יש "סיכויים גבוהים שאלי מת". האם העגונה מספרת שנדרשה להציג הוכחות ולכן הסתייעה בחוקר פרטי. עו"ד ליאור ארז, אקטיביסטית חברתית בעלת ותק של 17 שנה בתחום זכויות האדם, מייצגת את אמיר במאבקה. "מהסיפור עולה חשד כבד כי המשטרה נהגה בחוסר מקצועיות וברשלנות, ולא ביצעה פעולת חקירה בסיסית של איכון לטלפון של הנעדר בזמן אמת", היא אומרת. "מי יודע, אולי הייתה יכולה לאתר אותו בעודו בחיים?"
עו"ד ארז מותחת ביקורת גם על הצעת החוק הטרומית לטיפול במשפחות הנעדרים שהוגשה לאחרונה: "אם רוצים באמת ובתמים לסייע למשפחות הנעדרים, יש לקצר את תקופת ההמתנה להכרזה על מות הנעדר בחצי – ולבחון כל מקרה לגופו, כלומר אולי ניתן לקצר במקרה ספציפי אפילו יותר".
על פי תקנות חוק הצהרת מוות, במקרה של נעדר, ניתן להגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להצהרת מוות לאחר שבע שנים – אם המאמצים להתחקות על עקבותיו לא צלחו ויש יסוד להנחה שהוא מת. אלא שגם אז מגיש הבקשה נאלץ להמתין זמן ממושך עד שהנעדר יוכרז מת על ידי בית המשפט. לעומת זאת, במקרה של נעדר ממאורע טבע פתאומי או תאונה – בית המשפט רשאי להצהיר על מותו בחלוף שנתיים.
"אם רוצים באמת ובתמים לסייע למשפחות הנעדרים, יש לקצר את תקופת ההמתנה להכרזה על מות הנעדר בחצי או יותר ולבחון כל מקרה לגופו"
עו"ד ליאור ארז, אקטיביסטית חברתית
"אין לי מושג איך להדליק עליו נר"
"להיות בת של נעדר זה לא פשוט. עד היום, כשאני מדברת על אבא שלי, יש היסוס אם לומר 'זיכרונו לברכה' אחרי שמו – ואין לי מושג איך להדליק עליו נר", אומרת מוריה פרץ, בת 33 ואימא לשלושה ילדים מבאר שבע, שאביה פיוטר צ'פיקוב נעדר כבר יותר מארבע שנים ולמשטרה עדיין אין קצה חוט שיעזור לשפוך אור על הפרשה.
"אבא שלי עבד במפעלי ים המלח במשך הרבה שנים, וכמה שנים לפני היעדרו הוא עבר אירוע מוחי, שפגע מאוד בתפקוד המנטלי שלו", מספרת פרץ על אביה, שכשאבד הקשר עימו היה גרוש בן 56 ואב לשתי בנות בוגרות. "הוא הכיר מישהי ועבר לצפון", משחזרת הבת. "ממש התנגדתי למהלך הזה", היא מוסיפה, "בכיתי לו והתחננתי – אבל כלום לא עזר והם עברו לקצרין. ברגע שזה קרה הוא די ניתק את הקשר איתנו". "אז הגעתי לתחנת המשטרה ודיווחתי עליו כעל נעדר", נזכרת פרץ בצמרמורת, "אחרי יומיים מצאו אותו בחוף הכנרת ואמרו לו: 'תתקשר לבת שלך, היא דואגת'".
קחי אותי לשיחה האחרונה שלכם עם אבא.
"ב-8 במרץ 2018, ביום האישה, לפני ארבע שנים, הייתי בעבודה והוא התקשר אליי. פחדתי לענות לטלפון כי זאת הייתה עבודה חדשה ותכננתי לחזור אליו, ואז הוא התקשר לאימא שלי כדי לאחל לה 'יום האישה שמח'. היא מאוד כעסה עליו ואמרה לו: 'למה אתה מתקשר אליי? תתקשר לבת הזוג שלך להגיד לה "יום האישה שמח", מה אתה רוצה ממני?'"
"בשיחה הזו, שהייתה ביום חמישי", מספרת הבת וקולה נשבר, "הוא אמר שהוא עוזב וחוזר לבאר שבע, למשפחה – ואחרי זה, ביום ראשון בבוקר מתקשר אליי קצין המשטרה ואומר לי: 'אבא שלך נעדר'".
חוסר הידיעה מלווה מאז את בנותיו של צ'פיקוב, יום-יום, שעה אחר שעה. "לפני כמה חודשים, כשנפלטה גופה לחוף בכנרת ומהרצון להאמין – אמרתי 'זה הוא' ויצרתי קשר עם המשטרה", היא מספרת.
למה חשבת שזו הגופה של אביך?
"אנשים שלחו לי תמונה של הגופה שנפלטה ואמרו לי 'תבדקי, שלפחות תקברו אותו', ואז התחלתי להתקשר לתחנת הגולן. פשוט היו מעבירים אותי מאחד לאחר ואני כולי בוכה. כולי בהיסטריה, מתחננת: 'תנו לי לסגור את המעגל הזה, תנו לי את ההזדמנות לקבור את אבא שלי ולהתאבל עליו כמו שצריך".
פרץ מתארת את אשר עובר עליה בגרון חנוק: "אני עדיין לא יודעת איזו תווית לתת לו, אין מקום שאפשר לבוא אליו ולהתאבל עליו או תאריך לאזכרה – אבל אנחנו עדיין מציינים את יום ההולדת שלו".
"באו ותלשו את אבא מהחיים שלנו כאילו לא היה קיים", אומרת הבת בכאב גדול. "עד היום אנשים אומרים לי: 'אנחנו בהלם, איך הצלחת להתמודד עם זה?' זה דבר שהוא כל כך עצום. כשאדם קרוב נפטר – באים ומנחמים אותך, אומרים 'אנחנו משתתפים בצערך' – אבל במקרה הזה אף אחד לא ידע להגיד לי איך להתמודד עם זה או איך לנחם אותנו".
"באו ותלשו את אבא מהחיים שלנו כאילו הוא לא היה קיים. כשאדם קרוב נפטר, באים ומנחמים אותך – אבל במקרה הזה אף אחד לא ידע להגיד לי איך להתמודד עם זה או איך לנחם אותנו"
מוריה פרץ, בתו של הנעדר פיוטר צ'פיקוב
מה את חושבת שקרה לו?
"אני די בטוחה שהוא מת. מהתסכול, מהייאוש ומחוסר הוודאות התחלתי ללכת לכל מיני מתקשרים. לא כזה האמנתי בזה, אבל הרגשתי שזו האפשרות היחידה שיש לי. כולם אמרו לי פה אחד שהוא מת. אחרי הכול הוא היה איש חולה, ובלי כדורים הוא לא היה שורד".
"תלינו את התמונות שלו בכל מקום"
לאוניד פרזנט היה בן 76 כשיצא לפארק ליד ביתו בפתח תקווה ב-12 ביולי 2012 ומאז נעלמו עקבותיו. גם היום, עשור בדיוק אחרי שנעלם, ממשיכים בני משפחתו להגיע לפארק בתקווה למצוא אותו.
"חזרתי הביתה מהעבודה אחרי משמרת לילה והלכתי לישון", משחזרת אירנה אסטחוב, בתו של פרזנט את היום שבו נעלם. "רק בשעה 18:00 אימא אמרה לי שאבא הלך בבוקר ולא חזר. הוא יצא לסיבוב הרגיל בפארק, ישב על הספסל מול הבית והפעם לא חזר. זה מעולם לא קרה".
"התחלנו במסע חיפושים והיו שותפים לו כל המשפחה והחברים, תלינו את התמונות שלו בכל מקום", מספרת בתו של הנעדר. "עברנו בכל בתי החולים ובמשטרה פתחו חפ"ק, אבל לא בדקו ישר את המצלמות בעיר".
"גם אחרי שנפסקו החיפושים, הייתי יוצאת עם המשפחה, היינו מסתכלים לצדדים ואומרים: 'אולי הוא פה, אולי הוא שם'", מספרת אסטחוב. "גם כשהייתי עוברת באיזשהו שביל, כל הזמן הסתכלתי ואמרתי: 'אולי אבא שלי כאן'. במשך הרבה שנים חשבנו שהוא יכול להיות בחיים ונמצא באיזשהו מקום. אנחנו תמיד מקווים שיהיה לו טוב היכן שהוא נמצא".
"גם אחרי שנפסקו החיפושים, היינו מסתכלים לצדדים ואומרים: 'אולי הוא פה, אולי הוא שם'. חשבנו שהוא יכול להיות בחיים ונמצא באיזשהו מקום"
אירנה אסטחוב, בתו של הנעדר לאוניד פרזנט
כשאסטחוב מתבוננת בתמונות שלה עם אביה היא מחייכת ונזכרת ברגעים הטובים שחוותה לצידו: "הוא היה קורא לי 'אירנוצ'קה' ותמיד עזר לי. מעולם לא שמעתי מילה גסה מאבא. אימא ואבא היו כמו זוג יונים, והיא תמיד טיפלה בו. מאז נעלם, המצב של אימא הידרדר והיא לא יצאה מהדיכאון. היה קל יותר אם היו מוצאים את הגופה ומביאים אותה לקבורה".
מה לקחת ממנו?
"הוא תמיד היה שמח, בחיים לא התלונן שמשהו רע – ראה את הטוב. גם אני רוצה להיות אופטימית, להיות מים שקטים בים סוער".
"למשפחות הנעדרים אין כתובת"
ורדה מיניביצקי מתמודדת עם אובדן דומה מאז נעדר בנה דניאל ב-2014. גם היא חשה שאין מענה הולם למשפחות הנעדרים – עד שהחליטה לעשות מעשה. בשנת 2015 הקימה האם עם בעלה שוקי את עמותת בלעדיהם לתמיכה במשפחות הנעדרים.
"למשפחות הנעדרים אין כתובת והן קורסות תחת הנטל הכלכלי והנפשי. הנעדרים לכאורה קיימים ונוכחים, אך לצערי הם נפקדים"
ורדה מיניביצקי, מקימת עמותת בלעדיהם, שבנה דניאל נעדר
העמותה היא שהניעה את הצעת החוק "הוועדה לטיפול במשפחות אזרחים נעדרים" שהגישה חה"כ נירה שפק (יש עתיד) ונועדה להגדיר לראשונה את המעמד הרשמי והחוקי של הנעדרים, וכן ליצור מנגנון סיוע לבני משפחותיהם. "ההצעה עברה בקריאה ראשונה, רגע לפני פיזור הכנסת וקבלתה אמורה להיות גולת הכותרת שלנו", אומרת מיניביצקי. "למשפחות הנעדרים אין כתובת, והן קורסות תחת הנטל הכלכלי והנפשי. הנעדרים לכאורה קיימים ונוכחים, אך לצערי הם נפקדים".
"הטיפול בסוגיה – משימה בעלת חשיבות"
ממשטרת ישראל נמסר:
"משטרת ישראל קיבלה עליה את הטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים במדינת ישראל כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מן המעלה הראשונה.
"כל העוסקים במשימה זו במשטרת ישראל מכירים בכך שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים, ופועלים מתוך אחריות ומחויבות להם. הטיפול בתיקי נעדרים מעוגן בפקודות ובנהלים העוברים הליכי פיקוח ובקרה מוקפדים וכן מתעדכנים לפי התפתחויות טכנולוגיות ואחרות. במקרה של תלונה על נעדר, ואם מתקבל מידע חדש בעניינו, מבוצעות פעולות במישור החקירתי, המודיעיני והמבצעי על פי נסיבות המקרה והערכות המצב. בכל דיווח על נעדר משטרת ישראל מבצעת מספר רב של פעולות חקירה כדי לאתרו בהקדם האפשרי ולהגיע לחקר האמת.
"משטרת ישראל רואה בטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמנים שליחות ומשקיעה את טובי חוקריה וקדמת הטכנולוגית המצויה בארגון לנושא זה".