"הייתי מכורה לסיגריות, לאלכוהול ולקנאביס במשך כמעט 30 שנה - היה בי טבע התמכרותי שאומר שאני צורכת אותם כדי לשנות את מצב הרוח שלי ולשלוט ברגשות שלי", מספרת עדי ברק-סובול, אם לשני ילדים (10 ו-12) בת 43 מבאר יעקב. "שתיתי כדי להרגיש שמחה, עישנתי סיגריות כדי לא להרגיש רעבה וצרכתי וויד כדי שלא אהיה בודדה".

סובול, שלאורך שנות ההתמכרות ניהלה קריירה מצליחה, היא דוגמה חיה לכך שחלק ניכר מהמכורים כיום בישראל מוגדרים כ"נורמטיבים-מתפקדים". כלפי חוץ היא תמיד הקפידה לשדר "עסקים כרגיל", אלא שבזמן הזה הנשמה שלה התפוררה מבפנים. גם גיא דביר שמצא את עצמו מתמכר למשככי כאבים לאחר שכאבי הגב החזקים שמהם סבל החמירו ואלי שפיתח התמכרות לצפייה בפורנוגרפיה, מעידים על כך שתופעת ההתמכרויות לחומרים ולדפוסי התנהגות - חוצה את כל שכבות האוכלוסייה, החל מקטינים וכלה באנשים מבוגרים, בהם הורים לילדים.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 - לחצו כאן

עדי ברק-סובול (צילום: יערה דלגושן, N12)
"היה בי טבע התמכרותי", עדי ברק-סובול | צילום: יערה דלגושן, N12

"הייתי במוות רגשי"

"אני באה מבית מאוד נורמטיבי, אבל בחוויה שלי הייתי 'ילדה שקופה'", נזכרת סובול ברגע שבו הכול החל כשהיא חוזרת 30 שנה אחורה. "הייתי אז בת 13 וחצי, הבכורה, השקטה והטובה בלימודים. אחי היה עם קשב וריכוז והעסיק את ההורים שלי ואני חיפשתי תשומת לב. זה התחיל מ'אני עושה דווקא' - רציתי לעצבן את אימא שלי והלכתי לקנות קופסת סיגריות".

"חשבתי שאני עושה את זה כי זה משמח אותי ועושה אותי רגועה. שטויות במיץ עגבניות. לא אהבתי את זה, זה צרב לי בגרון. היו לילות שהייתי מסיימת על האסלה ומקיאה, כי הייתי שתיינית כבדה"

עדי ברק-סובול

"משם זה המשיך ל'אני רוצה להיות מגניבה' ואז הגיעו האלכוהול והקנאביס שצרכתי עם החבר'ה. הייתי אז רוקרית כבדה עם גלח בחצי ראש, ומאחורי זה עמד הרבה חוסר ביטחון והרצון שלי להיות כמו כולם", היא אומרת. "מבחינתי אלו היו קביים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי, לשכוח מהדברים הלא נעימים שחשבתי ולהרגיש נוח במקום שאני נמצאת בו".

"כל הפעמים הראשונות לא היו כיפיות", היא נזכרת, "כשלקחתי סיגריה בהתחלה זה שרף ובכל זאת עישנתי. חשבתי שאני עושה את זה כי זה משמח אותי ועושה אותי רגועה. שטויות במיץ עגבניות. לא אהבתי את זה, זה צרב לי בגרון. היו לילות שהייתי מסיימת על האסלה ומקיאה, כי הייתי שתיינית כבדה".

 את חשה היום אשמה על ההתמכרויות שלך?

"כן, זה מסוג הדברים שאני אוכלת את עצמי עליהם. יש היום המון אשמה, חרטה ותחושת פספוס. אני אומרת 'איך עשיתי את זה?'. אבל אז לא הבנתי שיש לי בעיה. חשבתי שאני עושה משהו שכולם עושים ושזה סופר נורמטיבי".

כמה כסף הוצאת בגלל ההתמכרויות?

"קחי את כל הכספים שהוצאתי בחיים שלי על קנאביס, אלכוהול וסיגריות - בשקט מיליון שקלים על 27-25 שנות שימוש. בלי לדבר על התאים ששרפתי לעצמי במוח, יש לי חורים שחורים בזיכרון בתקופות חיים מסוימות".

התמכרות, אלכוהול, וויסקי (צילום: 123RF‏)
כלפי חוץ היא תמיד הקפידה לשדר "עסקים כרגיל", אילוסטרציה | צילום: 123RF‏

"חזרתי לעשן קנאביס מהבוקר עד הערב, חשבתי שאני על גג העולם"

לפני ארבע שנים היא עזבה את חברת האשראי שבה עבדה במשך יותר מ-15 שנים ויצאה מהמקום המוכר אל הלא נודע. הצעד הזה גלגל אותה הישר למעגל האבטלה ורק החריף את ההתמכרות שהשתלטה על סדר היום שלה.

"חזרתי לעשן קנאביס מהבוקר עד הערב כמו בגיל 17, רק בשנות ה-40. חשבתי שאני על גג העולם ואמרתי שאני חוגגת את היציאה שלי מעבדות לחירות", היא מספרת.

אלא שלדבריה כעבור כחצי שנה, כשהיא ישבה במרפסת באחד הערבים עם כוס יין וג'וינט ביד התנפצה התחושה הזאת. "חטפתי את התקף החרדה הראשון בחיים שלי ולמזלי קישרתי את זה לקנאביס", היא מתארת את הרגע שלא תשכח והכאב מורגש בקולה. "פתאום לא הבנתי למה אני לא מצליחה לנהל את החיים. למה אנשים אחרים מתקדמים ואני לא? מה 'דפוק בי'?"

איך זה היה להיות אימא מאחורי המיסוך הזה?

"זה אומר לא באמת להיות פנויה רגשית - לא לעצמי ולא לילדים. הילד שלי היה יכול לבקש ממני ביצה בערב, והייתי אומרת לו 'בוא נאכל קורנפלקס', כי הרגע עישנתי ג'וינט. אם תשאלי את הילדים שלי מה ההבדל בין אימא של היום לאימא של פעם - הם יגידו שאימא של פעם הייתה אימא רעה שצועקת. הייתי חסרת שליטה על מה שיוצא לי מהפה וכעסתי על כל העולם". 

"זה אומר לא באמת להיות פנויה רגשית - לא לעצמי ולא לילדים. הילד שלי היה יכול לבקש ממני ביצה בערב, והייתי אומרת לו 'בוא נאכל קורנפלקס', כי הרגע עישנתי ג'וינט"

עדי ברק-סובול
עדי ברק-סובול (צילום: יערה דלגושן, N12)
"יש היום המון אשמה, חרטה ותחושת פספוס", עדי ברק-סובול | צילום: יערה דלגושן, N12

ממכורה למאמנת נגמלים

בין העליות לרגעי השפל שעברה סובול, היא הציבה לעצמה יעד - מועד שבו היא מפסיקה לצרוך קנאביס ולא חוזרת לזה. "שבוע אחרי שהפסקתי חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, שאני בהתקף פסיכוטי. בכלל לא הבנתי שאני בגמילה, כי לא הבנתי שאני בהתמכרות", היא מספרת. "בכיתי בלי הפסקה, לא הצלחתי לישון בלילה וכלום בגרון לא נכנס - ירדתי 10 קילו ב-14 ימים".

החרדה שהציפה אותה גרמה לה לפנות לעזרה, וכך כעבור כמה ימים היא התיישבה מול פסיכולוג שפגשה לראשונה. "סיפרתי לו את הסיפור והייתי בטוחה שהוא הולך לשלוח אותי לקבל זריקת הרגעה. הוא אמר לי: 'את לא בהתקף פסיכוטי, הכול בסדר. באת לעבור תהליך, טוב שאת לא מעשנת. את גם לא שותה'. אמרתי לו: 'אני פה, עושה מה שאתה אומר לי. אני רוצה שינוי'".

"שבוע אחרי שהפסקתי חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, שאני בהתקף פסיכוטי. לא הבנתי שאני בגמילה, כי לא הבנתי שאני בהתמכרות. בכיתי בלי הפסקה, לא הצלחתי לישון - ירדתי 10 קילו ב-14 ימים"

עדי ברק-סובול

מאז הפגישה הזו ששינתה את חייה חלפו כמעט 3 שנים, שבהן היא לא צורכת קנאביס ולא שותה אלכוהול. גם מעישון הסיגריות היא נגמלה לפני מעט יותר משנה, וכעת, היא בוחרת להיות בכובע אחר - ללוות מכורים אחרים כדי להראות להם שאפשר גם אחרת. "הגעתי לעולם האימון האישי מתוך שליחות - לעזור לאנשים לגלות את הכוח שלהם ולשנות איתם את חייהם", מדגישה סובול בביטחון. "לפעמים עולה בי המחשבה שזה אולי לא תחום שאני צריכה לעסוק בו, כי זה משמר את ההתמודדות היום-יומית עם הגמילה", היא מודה. "אבל אני רוצה להיות דוגמה לילדים שלי, למתאמנים שלי. אני רוצה להיות אני".

התמכרות (צילום: 123RF‏)
"חטפתי את התקף החרדה הראשון בחיים שלי ולמזלי קישרתי את זה לקנאביס", אילוסטרציה | צילום: 123RF‏

"מאדם חזק, מפרנס ומוביל - הפכתי לנטל על המשפחה"

גיא דביר, בן 37, נשוי ואב לשני ילדים מצור יצחק, עבר לפני 12 שנים תאונת דרכים שממנה הוא יצא גיא אחר. אחרי התאונה הוא אובחן עם שלושה דיסקים פרוצים וכדי להקל על הכאב, הוא החל להשתמש בכל סוגי משככי הכאבים ועם הזמן פיתח התמכרות הרסנית לאופיואידים. "עד התאונה הייתי האדם הכי נורמטיבי ושמח שאתם מכירים, וזה אחד הדברים שהכי כואבים לי עד היום. מאדם חזק, מפרנס ומוביל - הפכתי לנטל על המשפחה".

גיא דביר (צילום: N12)
ניסה את כל קשת משככי הכאבים, גיא דביר | צילום: N12

הוא נזכר בתאונה בכאב: "זאת הייתה תאונת דרכים קלה יחסית ליד מחלף קסם. רכב חתך שלושה נתיבים ונוצרה תאונת שרשרת. יצאתי מהאוטו כדי לבדוק שכולם בסדר ופתאום מצאתי את עצמי שרוע על הכביש, לא יכולתי לזוז. האמבולנס לקח אותי לבית החולים ושם עברתי סדרת בדיקות. התלוננתי על כאבי גב, אמרו לי שייקח כמה ימים עד שהגוף ישתחרר - ולבסוף שוחררתי".

"עד התאונה הייתי האדם הכי נורמטיבי ושמח שאתם מכירים, וזה אחד הדברים שהכי כואבים לי עד היום"

גיא דביר

מעת לעת דביר סבל מהתפרצויות שהובילו אותו לנסות את כל קשת משככי הכאבים, אך השיא מבחינת ההידרדרות שלו, הגיע לפני שלוש שנים. "יצאתי ב-5 לפנות בוקר מהבית כדי להגיע לעבודה בחיפה וכשיצאתי מהאוטו, לא הרגשתי את רגל ימין. זה היה כאילו מישהו תופס לך את העצמות מבפנים ולוחץ עליהן. לא הייתי מסוגל לזוז", הוא מספר על הרגע הקשה.

"שלחתי הודעה לבוס שלי ונסעתי הביתה, שעה וחצי של בכי ודמעות. מסביב עמדתי בפקק בכביש 6 וראיתי שהאנשים לא מבינים מה קורה איתי", הוא ממשיך. "מצאתי את עצמי בבית, לוקח 4 כדורים כל 4 שעות רק כדי להתעלף לישון. לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי להתקלח, לא הצלחתי כלום. גם במיטה נשכבתי ולא יכולתי לזוז. זה ממש כמו לשבת בארון קבורה".

 איך נראו החיים שלך מאותו הרגע?

"ברגע אחד לא הייתי, לא פיזית ולא נפשית. הכדורים כביכול גורמים לך להיות כמו זומבי. זה הגיע למצב ששמעתי את השכן יוצא מהבית שלו, הרמת אליו טלפון ואמרתי לו - 'תעשה לי טובה, בוא רגע'. הוא הגיע וביקשתי ממנו שיוציא לי תפוח מהמקרר, כי לא יכולתי להתכופף. הייתה תקופה שבשביל לעשות פיפי, הייתי זוחל עד השירותים ועומד על הברכיים".

 איך השפיע עליך המצב הזה?

"נכנסתי לדיכאון עמוק והרגשתי שאם זה ממשיך ככה, אני מסיים את החיים. אני גורם לעצמי לסיים את החיים. אמרתי אז לאשתי ולאימא שלי - שאם פיזית הייתי יכול לקפוץ מהבית, הייתי קופץ".

"זה הגיע למצב ששמעתי את השכן יוצא מהבית שלו, הרמת אליו טלפון ואמרתי לו - 'תעשה לי טובה, בוא רגע'. הוא הגיע וביקשתי ממנו שיוציא לי תפוח מהמקרר, כי לא יכולתי להתכופף"

גיא דביר
גיא דביר (צילום: מהאלבום הפרטי, N12)
"כשיצאתי משם זה נראה כמו בסרטים - נרקומן שזרוק ברחוב, גם התחושה ככה", גיא דביר בבית החולים | צילום: מהאלבום הפרטי, N12

"כשחזרתי שוב לרופא - הוא רק נתן לי עוד משככי כאבים"

אחרי כמה שבועות מטלטלים, אימו של דביר הגיעה לבקר אותו בבית וכשראתה שמצבו מחמיר - היא החליטה לנסוע איתו לבית החולים. "אני חושב שלא הייתה בכלל אחריות מצד הרופאים - הם פשוט דחפו לי משככי כאבים. קיבלתי שם אוקסיקוד וגם פנטה (מדבקות של אופיואיד בשם פנטניל המיועד לשיכוך כאבים עזים). כשיצאתי משם הגעתי ל-125 מיקרוגרם לשעה של פנטה, כשהכמות המומלצת היא 25 מיקרוגרם. זה נראה כמו בסרטים - נרקומן שזרוק ברחוב, גם התחושה ככה".

"אני חושב שלא הייתה בכלל אחריות מצד הרופאים - הם פשוט דחפו לי משככי כאבים. קיבלתי שם אוקסיקוד וגם פנטה. כשיצאתי משם הגעתי ל-125 מיקרוגרם לשעה של פנטה, כשהכמות המומלצת היא 25"

גיא דביר

 אתה מרגיש שהמערכת לא הייתה שם כדי לספק לך מענה?

"היום אני יודע את זה. הגעתי למערכת שאני אמור לסמוך עליה וכל אחד אמר לי משהו אחר, הוצאתי כמעט 20 אלף שקלים רק על בדיקות. כשחזרתי שוב לרופא - הוא נתן לי עוד משככי כאבים, מבלי לבדוק אם הצריכה היא ברמה נורמלית".

גיא דביר (צילום: N12)
"היא החזיקה אותי, ניהלה את הבית ואת כל מה שצריך", גיא דביר ואשתו | צילום: N12

דביר מראה לי תמונות שלו מהתקופה הקשה והזיכרונות הלא פשוטים מעלים בו צמרמורות של ממש. "הילדה הייתה בזמנו בת שנתיים והגדול היה בן 6, אשתי החזיקה אותי, ניהלה את הבית ואת כל מה שצריך", הוא מספר. "זאת הייתה שנה מהגיהינום, השנה הכי שחורה שהייתה לי בחיים".

"הרגשתי כאילו אני בדרום תל אביב, כלב פצוע, חולה, ששוכב באיזו פינה חשוכה ואף אחד לא מסתכל עליו. שקלתי 120 ק"ג וב-3 חודשים ירדתי ל-69 ק"ג. גם כשחברים באו לשבת איתי - לא יכולתי לתקשר"

גיא דביר

איך הרגשת עם התלות הזו?

"הרגשתי כאילו אני בדרום תל אביב. כלב פצוע, חולה, ששוכב באיזו פינה חשוכה ואף אחד לא מסתכל עליו. שאלתי את עצמי: 'מי אני? מה אני עושה פה? ולמה אני ממשיך לחיות?'. שקלתי 120 ק"ג וב-3 חודשים ירדתי ל-69 ק"ג. גם כשחברים באו לשבת איתי - לא יכולתי לתקשר".

תוך כדי הוא נזכר בסיטואציה לא פשוטה שחרוטה זיכרונו. "הבת שלי שאלה את אשתי: 'למה אבא בוכה?' לא יכולתי לקלח אותם, לקחת לחוגים או להכין ארוחות ערב. היום, הכאב עדיין שם וההתמודדות עדיין קיימת, אבל אני לומד איך לעבור את זה".

למרות שדביר חש לא אחת כי איש לא מבין אותו, הוא מספר כי הבוס שלו סבל אף הוא מפריצת דיסק ודאג לשנן באוזניו: 'שים לב שאתה לא לוקח יותר מדי כדורים'. "בעקבותיו התחלתי את הגמילה ממדבקות הפנטה ואז אחרי שמישהו עצבן אותי בטלפון, לקחתי כדור אחר. פתאום נפל לי האסימון שאני לא לוקח את זה בגלל הכאב - אלא בגלל העצבים. שם הבנתי שאני מכור".

דביר שיתף במצוקה שלו זוג חברים שהציע לו לפנות למרכז להתמכרויות, שם הוא מטופל זה קרוב לשנתיים. "משככי הכאבים אומנם משככים את הכאב, אבל גם את הנפש ואת המחשבות – ומאוד קשוח לעבור את זה לבד. פגשתי אנשים שמבינים אותי ולא שופטים אותי, והרגשתי בפעם הראשונה שיש לי עם מי לדבר. אני לא שקוף", הוא מספר.

"התחלתי את הגמילה ממדבקות הפנטה ואז אחרי שמישהו עצבן אותי בטלפון, לקחתי כדור אחר. פתאום נפל לי האסימון שאני לא לוקח את זה בגלל הכאב - אלא בגלל העצבים. שם הבנתי שאני מכור"

גיא דביר

"זה היה כמו לשתות ממעיין שאף פעם לא ממלא"

אלי, תושב נתניה בשנות העשרים שלו, נחשף לראשונה לפורנו כבר בגיל 10. הוא מגדיר את עצמו כבחור מחונן, שמאז שהוא זוכר את עצמו גילה עניין בעולמות המדע והטכנולוגיה, כזה שקרוב לוודאי לא היינו מצפים שיעביר שעות מזמנו בצפייה בפורנו, אך הוא התגלגל לשם. "זה היה בתקופה שחיברו אותי לאינטרנט, נכנסתי לדפדפן וקפץ לי חלון של פרסומת מאתר פורנו. נכנסתי לזה ומשם זה היה כמו תעלה ששואבת אותך".

ילד מחשב סכנה (צילום: 123RF‏)
"הייתי בן 10, לא הייתי מודע לסכנות", צילום אילוסטרציה | צילום: 123RF‏

זו לא סיטואציה קצת מלחיצה לילד בן 10? היית רגיל להשתמש במחשב למשחקים ופתאום מופיע לך פורנו על המסך.

"זו סיטואציה מאוד לא נעימה, אבל לא הייתי מודע לסכנות ואיך להתמודד איתן. נקלעתי למלכודת של סוכר מתוק, המוח לא הכיר את הטבע הזה ולאט לאט נוצרה ההתמכרות הלא בריאה הזו".

"זה כמו לשתות ממעיין שאף פעם לא ממלא. כשגבר רואה הרבה מאוד בחורות על המסך, המוח לא יכול להבדיל אם הן אמיתיות או לא - אז נוצר סיפוק שלא נגמר", הוא מספר. ההתמכרות לפורנו השפיעה עליו באופן ניכר גם בלימודים וגרמה לו לאבד קשב: "הייתי נשאר עד שעות הלילה המאוחרות, כשכולם כבר ישנים, כדי להמשיך לצפות בפורנו. היו ימים שבהם הייתי עושה לילה לבן ומגיע לבית הספר, היו ימים שנעדרתי. מתלמיד של 100 - הפכתי לכזה שישן בשיעורים".

"הייתי נשאר עד שעות הלילה המאוחרות, כשכולם כבר ישנים כדי להמשיך לצפות בפורנו. היו ימים שבהם הייתי עושה לילה לבן ומגיע לבית הספר. מתלמיד של 100 - הפכתי לכזה שישן בשיעורים"

אלי

 מה עבר עליך מאז?

"התחלתי להרגיש חולשה פיזית, בלילה הייתי חולם על הפורנו שצפיתי בו. הרגשתי שאם אני לא אצפה בפורנו ואענג את עצמי - אני יכול למות. זו תחושה נוראית, חייתי בתוך גיהינום שלא הייתי מאחל לאויבים הכי גדולים שלי. אני אדם צעיר עם שאיפות וזה בזבז לי שעות על גבי שעות".

"הייתי מפנטז על זה וזוכר סרטונים שלמים" 

"לא הצלחתי להעביר יום בלי פורנו , 5 פעמים ביום, שעות מול המחשב, כל יום בצורה אובססיבית", הוא ממשיך. הקורונה וחוסר המעש רק דרדרו את ההתמכרות שלי, וזה פגע לי בקשרים החברתיים. זה היה דחף מיני שיכול להיות גם באמצע היום".

 היה גם לחץ חברתי שהשפיע עליך?

"היה פה לחץ חברתי מאוד גדול. הייתי מדבר על זה עם חברים והם היו אומרים: 'גם אני עושה את זה, זה לא מזיק".

"לא הצלחתי להעביר יום בלי פורנו, 5 פעמים ביום, שעות מול המחשב, כל יום בצורה אובססיבית. הקורונה וחוסר המעש רק דרדרו את ההתמכרות שלי, זה היה דחף מיני שיכול להיות גם באמצע היום"

אלי

רק בכיתה י"ב הבין אלי שהאובססיה שהוא פיתח לפורנו היא למעשה התמכרות. "הביאו לבית הספר את רן גבריאלי שהעביר ב'טד' את ההרצאה 'למה הפסקתי לצפות בפורנו' והזדהיתי עם מה שהוא סיפר. אחרי ההרצאה אני ועוד הרבה תלמידים ניגשנו אליו ואמרנו לו שאנחנו מרגישים אותו דבר".

בעקבות ההרצאה של גבריאלי, בער באלי הרצון ליצור שינוי בחייו. היה זה עבורו תהליך ממושך שהחל בסיום התיכון ונמשך לאורך השנים - עד שלבסוף לפני כשנה וחצי הוא נגמל מהצפייה בפורנו. "בתהליך הזה יש הרבה מאוד עליות וירידות. ברגעים שלא רציתי לראות, הייתי מפנטז על זה וזוכר סרטונים שלמים. לוקח זמן עד שלומדים לנעול את כל המחשבות האלו, הזיכרון שלי לא היה בריא".

היו רגעים של ייאוש?

"היו רגעים כאלה. כשהלכתי למוסדות בריאות הנפש וביקשתי טיפול כשהבנתי שההתמכרות נהיית מזיקה, הרופא אמר לי שגם הוא צופה בפורנו ושהוא לא חושב שזה דבר מזיק. לפעמים אומרים לי 'כולם צופים בפורנו', אבל זו תופעה שאפשר להתמכר אליה כמו לסמים". 

הפחד לחזור לזה קיים בך?

"כן, אני יודע שהאדם עלול לחזור לסורו ומזכיר לעצמי שמעידה קטנה - ואני אפול. לכן, אני שומר על כוח מנטלי וחייב להתגבר על היצר הזה".


 

אחד מכל 10 ישראלים מתמודד עם התמכרות

"אחד מכל 10 ישראלים מתמודד עם התמכרות - אלו יכולים להיות חומרים כמו משככי כאבים ואלכוהול או התנהגות כמו פורנו", מסביר פרופ' שאולי לב-רן, מייסד ומנהל במרכז הישראלי להתמכרויות. "ככל שהזמן עובר - הבן אדם מתרגל לחומר וצורך כמויות שהולכות וגדלות. זה תופס חלק גדול יותר בחשיבה שלו והוא מוצא את עצמו ממשיך למרות הנזקים".

 

מהמחקר שערך המרכז הישראלי להתמכרויות בשיתוף חברת iPanel בשנת 2021, עולה כי 11.2% מהאוכלוסייה בישראל מתמודדת עם התמכרות לחומרים או התמכרות התנהגותית. בנוסף, 4.7% סובלים מהתמכרות לאלכוהול, לסמים או לתרופות עם מרשם ו־7.9% מתמודדים עם התמכרות התנהגותית.

לדבריו, הקורונה הביאה לעלייה מובהקת בהתמכרויות. "אנחנו רואים עלייה בהתמכרויות בצל המגפה. הרבה פעמים זה ניסיון נואש לטפל בדיכאון ובחרדה - שבהתחלה עלול להיראות אפקטיבי, אך עם הזמן הגלגל מתהפך", הוא מוסיף. "אם אתם מתמודדים עם התמכרות, אל תישארו עם זה לבד ותפנו לקבלת עזרה. אפשר להצטרף לקבוצות אנונימיות, לפנות למומחה בבריאות הנפש או בשלב הראשון לדבר עם חבר או קרוב משפחה".