"לא דיברנו על איך זה שהיא עדיין לא מדברת ערבית?", אני שואלת בערבית את יוסף סוויד במטבח שלו ושל עדי שילון בברלין. "תשאלי אותה. מה, את חושבת שהיא לא הבינה אותך?", הוא עונה, ועדי מצטרפת: "באיזה קטע שידורינו עברו להיות בערבית? שאני אדבר רומנית? אני מבינה מה אתם אומרים".
עדי, כך מתברר, למדה ערבית במשך שנה: "ואז התחלתי ללמוד גרמנית ואז הגעתי למצב שאני לא מדברת שום שפה". עם הבת המשותפת מישל, "מישמיש", היא מדברת גם בערבית: "רק ככה היא מבינה, תיסבחי עלא חיר - כל מילה אחרת שתגידי היא לא הולכת לישון".
את עדי שילון אנחנו מכירים מהטלוויזיה, תרתי משמע - הבת של דן ומירי שילון. לפני 6 שנים ארזה את החפצים שלה ועברה לברלין - שם התמקמה עם יוסף סוויד בלב שכונה בורגנית. הילדה שלא הפסיקה לשמוע סיפורים של סבתא שלה, שזכרה איך היא ואחיותיה ברחו מהנאצים תוך כדי שהם מחביאים שוקולד בכיסים - הילדה הזאת מצאה את עצמה, אוספת את כל הישראליות שלה ומקימה אותה מחדש כאן, ביחד עם האהבה שלה, האיש שלה.
"רבים פעם בשנה"
כמה זמן אתם כבר ביחד?
יוסף אומר: "7 שנים", ועדי משיבה: "מיליון שנה, כל החיים". "חגגנו לפני כמה ימים", הוא מוסיף והיא מגיבה בצחוק: "אה, חגגנו זו מילה יפה. שנינו שכחנו את יום הנישואים. זה הרבה זמן, אנחנו כבר לא טריים. אנחנו כבר לא עגבניות טריות בשוק". עדי מספרת שאין כמעט ריבים אצלם בבית: "אנחנו פעם בשנה רבים".
הזוגיות של השניים האלה עוררה לא מעט אמוציות בחברה הישראלית שיש לה מה להגיד על כל דבר, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב"זוג מעורב", כמו שאוהבים להגיד בשפת התקינות הפוליטית היום.
קצת יותר שקט, גם בשבילך ובשביל יוסף.
"קצת?! זה שקט מוחלט, זה לא מעניין פה אף אחד אבל זה לא היה שיקול, את מבינה מה אני אומרת? זה לא... אני כל כך אוהבת את הארץ שלא הייתה יכולה להתקיים סיטואציה שבה הייתי אומרת 'אני עכשיו קמה והולכת'.
אבל זה נראה שהתאהבת בארץ יותר...
"מאז שאני פה? זה דבר מאוד נכון מה שאת אומרת, כי זה כל היופי בלהתגעגע. כי כשאתה מתגעגע, זה כמו שיוסף המון לא נמצא בבית, כי הוא עובד והוא רחוק, וזה שומר על האש בינינו, וזה שומר על האהבה, וכל כך כיף להרגיש! כל הזמן אני אומרת לו, "תאר לך שהיית נוסע ולא היינו מתגעגעים. איזה עצוב זה היה".
"זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים"
את רואה שמישל ממשיכה לגדול כאן?
"אני מאוד שמחה שאני יכולה לאפשר לה כמה שיותר חיים שהיא לא תצטרך לשבור את הראש, על זהות, מה אני, מי אני, שהיא תהיה היא, שהיא תהיה מישל. הכול יכול להשתנות. כרגע אנחנו פה".
יש משהו במפגש עם יוסף ששינה אותך.
"זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. יש מישהו בעולם שחושב שאני הכי טובה בהכול. שאני הכי יפה, הכי חכמה, הכי מוכשרת, וזה גם משום מה לא עובר לו. כאילו לא... את יודעת, בהתחלה אמרתי 'טוב, זאת התרגשות כזאת של ההתחלה, זו התאהבות' - לא. זה לא עובר לו".
"למה זה נעצר? מה, בגלל שאני ערבי?"
במשך שנים היה יוסף סוויד בן בית אצלנו על מסך הטלוויזיה. מסדרות מצליחות כמו "חטופים", "עבודה ערבית" ו"התסריטאי" של סייד קשוע, "האלופה", "טלנובלה בע"מ", וסרטים מדוברים כמו "ללכת על המים" ו"הבועה" - בו גילם צעיר פלסטיני גיי שחי בתל אביב, תפקיד שהיה מועמד עליו לפרס אופיר. אבל בשנת 2013 הוא החליט לעזוב לברלין עם אשתו הראשונה הבימאית יעל רונן, כשלאט-לאט ובשקט הוא מפתח קריירה בין-לאומית שקוצרת פירות בימים אלה: "אני משחק סוכן מוסד יהודי שזה נורא נחמד".
ממצב שאתם אנונימיים בברלין יש מצב שאתם תסתובבו עכשיו ברחוב - ואתה כבר לא תהיה אנונימי
"תראי, זה טוב, כי זה יביא עוד עבודה", הוא עונה. "מצד שני אחד הדברים שאהבתי פה שאת יכולה ליפול ברחוב בלי שכולם עכשיו יסתכלו עליך ויגידו..."
לא, יש הבדל בין שמכירים אותך בארץ לפתאום שמכירים אותך בחו"ל, יש איזו היכרות שונה לחלוטין
כן, וההרגשה זה שכאילו 'אתה מצליח בארץ, בסדר זו ארץ קטנה', ואם פתאום אם אתה מצליח גם פה, ועוד במקום שלי בגיל 40... אני לא אומר שזה לא שווה להצליח בארץ, אני חושב שזה מדהים, אני חיכיתי לרגע הזה. דווקא שם, ברגע שהייתה איזושהי הצלחה ואיזושהי הכרה, זה נעצר".
הוא ממשיך ופורק: "ואתה פתאום אומר 'אבל אתם יודעים שאני שחקן טוב, אז מה קורה? למה זה נעצר? מה, בגלל שאני ערבי? אז אתה אומר 'טוב, די. זה מה שאתם רוצים לתת לי אחרי שהוכחתי את עצמי אלף פעמים? או-קיי, בוא ננסה מקום אחר. ואתה מתחיל מאפס, ואתה אומר 'וואלה, גם הצלחתי פה. אז יכול להיות שיש משהו'".
"הרגשתי שהבית שלי עולה באש"
בואו נודה על האמת, גם כאן אתם לא ממש יכולים להימלט מהמציאות הישראלית.
"וואי, זה היה נורא!", משיבה עדי ונזכרת: "בשומר החומות היה משהו נורא נורא עצוב במקום הבטוח שלי, ברשתות החברתיות, אני השתתקתי לגמרי כי אמרתי שאני מעדיפה... אין לי שום דבר חכם להגיד. אני ישבתי בבית ובכיתי, אני הרגשתי שהבית שלי עולה באש".
יוסף, מנגד, מתרחק מהפוליטיקה: "אני פשוט כל כך כבר... איך אני אגיד? מה המילה? מיואש? לא יודע אם מיואש... אני כבר לא מסתכל, מבחינתי זה אותו הדבר על אותו נושא שפשוט לא משתנה. אם דבר לא משתנה וזה חוזר על עצמו סיזיפי אז למה להתעסק בזה?"?
והאמת, למי יש זמן להתעסק בסכסוך הערבי-יהודי כשיש לך כבר ילדים ומציאות הקורונה מכה בכולם ושמה את כולנו - ערבים, יהודים וגרמנים ומי לא - בסירה אחת, כמאמר הקלישאה.
איך עברתם את הקורונה?
"זה קשה, זה קשה מאוד", משיב יוסף, ועדי מיד מתערבת: "זה נורא מצחיק שהוא אומר 'מאוד קשה', היה הכי כיף בקורונה". והוא מנסה להסביר: "היה הכי כיף כי עשינו מזה כיף אבל בסופו של דבר גם לי אין עבודה, והיא יוצרת עבודה שזה מה שהציל אותנו בסופו של דבר".
"על החיים ועל האוכל", זה השם של הספר הראשון של עדי שרואה אור בימים אלה. הבחורה שידעה לדבר על אוכל במומחיות אבל אף פעם לא העזה לבשל אותו, זו שהתמודדה עם הפרעת אכילה, מצאה את עצמה בתקופת הקורונה יושבת ומספרת את חייה מהמטבח הקטן שלה בברלין, תוך כדי שהיא לומדת מאפס משפים וקונדיטורים מובילים בארץ וגם מ"מאסטר המקרונים" הישראלי בברלין.
הצילומים בספר הם של יוסף הטועם הראשי, והמתכונים הם של "המורים שלה", כפי שהיא מכנה אותם, שנרתמו למשימה ללמד אותה לבשל אבל בעיקר איך לא לפחד להעז, גם אם אומרים לך שאת לא מספיק טובה. "זה משהו שתמיד היה חלק בלתי נפרד ממני ותמיד חשבתי שאני לא מספיק טובה בו", היא מסבירה.
בכל זאת את באה מבית עם סטנדרטים מאוד גבוהים
"זאת כנראה אחת הסיבות לזה"
ש'את לא מספיק טובה אף פעם?'
"למרות שההורים שלי תמיד אמרו לי שאני הכי טובה, אבל ראיתי מי הם, זה היה איזה מין סטנדרט כזה שאמרתי: 'טוב, אני לא אהיה אבא שלי, יש כבר אותו', אז לקח לי כמה שנים טובות להבין איפה אני יכולה להיות אני".
"אפשר לאכול בלי כעס עצמי ורגשות אשם"
מי שמכיר את עדי יודע שבמשך שנים מערכת היחסים שלה עם אוכל ידעה עליות ומורדות. והאישה שכתבה ספר עם תשוקה גדולה כל כך לאוכל התמודדה עם הפרעות אכילה. "כל החיים אמרו לי שאני שמנה. כל הזמן... על בסיס ממש יום-יומי והיום אני רואה תמונות ואני אומרת: 'וואו, איפה הם הילדים האלה'. אני פשוט הייתי ממש גבוהה וגדולה. ההקנטות האין-סופיות שאני חוויתי מבחינה חברתית זה בסוף מה שלקח, עם כמה שההורים שלי חיבקו אותי וחיזקו אותי ואמרו לי שאני הכי נפלאה בעולם".
ההתמודדות השתנתה עם השנים: "כשהתבגרתי יותר זה הלך ודעך וכשהכרתי את יוסף אני זוכרת שזאת ממש הייתה נקודה שבה כבר לא הבנתי את זה. כבר התרחקתי מזה. זה שד שתמיד קיים. גם היום כשתהיה לי תקופה ממש רעה, אז אני יכולה להגיד ליוסף - 'אני שומעת את השד, כי הוא מדבר - מה פתאום את אוכלת את זה, את לא שווה, לא מגיע לך לאכול את זה, למה אכלת את זה"
וזה לא רק היה הקול הפנימי: "הייתה לי פעם דיאטנית, היא אמרה לי - 'היא יכולה לאכול שוקו פאי, את לא'. אני לא אשכח את זה בחיים, ואני זוכרת שאמרתי לה - 'מה, אף פעם אני לא אוכל לאכול שוקו פאי?' אז היא אמרה לי - 'לא, אף פעם את לא יכולה לאכול שוקו פאי, כי יש אנשים שלא יכולים לאכול שוקו פאי'".
היום היא כבר במקום אחר: "אוכל זה דבר נפלא - אפשר לאכול כל יום עוגת שמרים ובעיקר לעשות את זה מתוך מקום של אהבה, ובלי כל הכעס העצמי הזה, כל רגשות האשם. אני חושבת שגם זה משהו שהשתנה עם ההורות, בגלל שיש כל כך הרבה רגשות אשם על האימא שאת, אין לי מקום יותר לרגשות האשם האלה על מה אכלתי מה לא אכלתי, די!".
"אני חייבת להגיד שהרשתות החברתיות, האינסטגרם, עשו לי משהו מדהים - אין יום שעובר שאני לא מקבלת הודעה ממישהי שכותבת לי 'מאז שהתחלתי לעקוב אחרייך בגלל האוכל, גיליתי בן-אדם אחר, זה לא מה שחשבתי, התחברתי אלייך, התאהבתי בך'. אוכל זה דבר שאי אפשר שלא לשמוח כשמדברים עליו, אי אפשר שלא להתאהב, אי אפשר שלא להתחבר. וברגע שהתחלתי לדבר על אוכל כאילו זה נגמר. אין הודעות רעות".
"אפילו הגרמנים לא רצים עירומים!"
ובריאיון היא גם חושפת בילוי משותף, כזה שלא אפשרי בישראל: "כשהגעתי לברלין ושמעתי שפה בסאונות זה לא מפוקפק בכלל, כולם עירומים - משפחות שלמות הולכות פה, מבלות יום שלם בעירום מלא. וזה מאוד נהוג ומקובל פה. אמרתי ליוסף - אני אתפשט לחלוטין ליד אנשים זרים?! קאט לשבוע אחרי, הולכים לסאונה, מתפשטת".
"מה זה סאונה? אנשים מדמיינים אנשים יושבים במין חמאם כזה, לא. מדובר על פארק", היא מסבירה ומדברת על המבטים: "יש סקירה מהירה כזאת, אתה מבין שכולם בני-אדם. ואז זהו. ואז זה נראה כאילו אף פעם לא לבשנו בגדים. הסיפוק והשחרור שהרגשתי כשהבנתי שכולם יש להם צלוליטיס וקפל פה ושם וזה יפה. וזה ממש בסדר איך שאת נראית, וזה ממש בסדר איך שאני נראית".
רגע אחד נחרת לה יותר מהכול: "השיא היה שעשינו סאונה יוסף ואני, ויצאנו וירד שלג, והיה לי ממש רגע של התגלות והתחלתי לרוץ בשלג עירומה, ויוסף צועק לי: 'אפילו הגרמנים לא רצים, עדי!' ואני כזה 'איזה כיף לי', הכול מתנופף כזה".
את היית עושה את זה עם ההורים שלך?
"כן".
כן?
"כן".
אני חייבת לשאול את דן
"הוא יגיד משהו אחר, הוא לא ניסה את זה. למרות שדרך אגב הוא עלול להפתיע אותך".
אולי השנאה לא תיעלם אף פעם. ואולי זה קשור בנו - אולי ברגע הזה שבו אנחנו מבינים שהחיים שלנו הם שלנו, שהפחדים הם שלנו, שהשדים הגדולים והמאיימים מבחוץ הם בעיקר הפחדים שאנחנו מעצימים אותם כי כל כך אכפת לנו איך רואים אותנו ומה חושבים עלינו. אולי ברגע הזה, שבו אנחנו משתחררים מכל זה, וצועקים "על החיים ועל האוכל", אולי אפשר לרוץ עירומים בברלין.