זה היה אמור להיות עוד יום שגרתי עבור חסן ועלי (שמות בדויים, כמו כל השמות בכתבה), שני ילדים ערבים-מוסלמים שמתגוררים באותו היישוב באזור הצפון - אך דווקא אז קרה הגילוי המצמרר ששינה את חיי המשפחות. עלי, שהיה אז בן 5, החל ללכת לגן ובמהלך ההפסקות התחבר באופן יוצא דופן לחסן, אז בן 3 בלבד, שנמצא בגן הסמוך. השמות והפנים נראו להם מוכרים, אך הם לא הצליחו לקשר אותם.
החיבור המהיר והבלתי מוסבר בין השניים עורר את חשדן של הגננות, שהחליטו לברר את המקרה - וכך, המפגש המקרי הוביל לסיפור מדהים שיכול לשמש בסיס לטלנובלה. "גילינו שיש סיבה לקשר המיוחד שנוצר בין חסן ועלי. הם אחים שהתפזרו למשפחות אומנה שונות, שבמקרה מתגוררות באותו היישוב, במרחק של דקות זו מזו. "זה סיפור מרגש שלא שומעים בכל יום", מספרת אריג' חלאילה, ראש צוות שירות האומנה במכון סאמיט. נציין כי חלק מהפרטים בכתבה טושטשו כדי לשמור על ביטחונן של המשפחות.
"איזה עולם קטן, התרגשתי והגננת התחילה לבכות"
הבשורה הזו הותירה את משפחות האומנה המומות, והן התקשו לעכל אותה. "הופתענו מזה, איזה עולם קטן. אף אחד לא תכנן את זה והם פתאום נפגשו בגן", אומר ל- N12 אמיר, האב האומן של חסן (4) ושל אחותו איה (3). אך מהר מאוד ההלם הגדול שהציף אותן התחלף בשמחה עד כדי דמעות: "התרגשתי מאוד, עד לאותה הנקודה חשבתי שהם הופרדו ואף אחד לא היה רוצה שהילדים שלו יהיה רחוקים זה מזה, מספרת בחיוך יאסמין, אימו האומנת. "כשגילינו את זה, הגננת התחילה לבכות ואמרה: 'וואי, בגלל זה הם כל הזמן רצו לשחק יחד'".
"בכל פעם כשהייתה הפסקה, חסן היה יוצא לחצר ומשחק עם עלי שהיה מאחורי הגדר", נזכרת יאסמין. "הגננת הייתה אומרת לו: 'יאללה, חוזרים לגן' והוא היה אומר - 'אני לא רוצה, אני אוהב לשחק עם הילד הזה'", היא ממשיכה. "באחד הימים שבהם הגעתי לאסוף את חסן מהגן, הגננת אמרה לי: 'חסן כל הזמן אוהב לשחק עם עלי מהגן השני'. בהתחלה לא ידעתי על מה בדיוק מדובר, אבל שמחתי שהוא מצא חבר טוב".
רגע מטלטל
גם נסרין, האם האומנת של עלי (6) ושל שניים מ-7 אחיו - סמיר (9) ולילא (9) -לא הייתה יכולה להישאר אדישה כשנודע לה על החיבור הטבעי שנוצר בין שני הילדים. "עלי היה חוזר הביתה ומספר לי שהוא אוהב לשחק עם חסן, התקשרתי לגננת ושאלתי אותה עליו. היא בדקה ואמרה לי: 'נכון, יש אצלנו ילד בשם חסן בגן הסמוך'", משתפת נסרין כשהיא חוזרת לרגע המטלטל.
על אף שהשניים הופרדו בגיל מוקדם מאוד - כנראה שמשהו בכל זאת נצרב אצלם בזיכרון והוליד את הניצוץ הייחודי. "העובדת הסוציאלית סיפרה שיש משפחה ביישוב שקיבלה את האחים של עלי, ואחרי זה הוא אמר שיש בגן ילד שקוראים לו על שם אחיו חסן. בשבילנו זאת הייתה הפתעה", היא מוסיפה. "שאלנו אותו: 'אתה בטוח?' והוא הנהן, ואחרי זה הגננת סיפרה שהיא ראתה אותם מחובקים", מציין עומאר האב האומן.
פותחים את הבית ואת הלב
במקרה של נסרין ועומאר, עלי הוא לא ילד האומנה הראשון שהם לוקחים תחת חסותם - אך עד לפני כמה שנים הם לא ידעו בכלל על האפשרות של אומנה. "לפני ארבע שנים עמיתה לעבודה אמרה לי שיש ילדה קטנה שזקוקה למשפחת אומנה. חזרתי הביתה ושאלתי את בעלי: 'מה דעתך?'. הוא הבין שזה חשוב לי והחלטנו לצרף אותה למשפחה שלנו", מספרת נסרין. "היא הייתה אצלנו במשך שלוש שנים והפכה לחלק מאיתנו, ולבסוף חזרה להוריה הביולוגיים".
"בהתחלה שאלתי את עצמי: 'איך אני עושה את זה?' והיה לנו קשה להתאקלם לשגרה החדשה", היא מודה. אחרי כמה ימים, היא כבר התחילה לקרוא לי 'אימא'. אם לפני 20 שנה היו אומרים לי 'קחי ילדי אומנה', הייתי לוקחת עוד קודם. לא משנה מאיזה מגזר, הייתי מוכנה לגדל גם ילד יהודי".
איך הרגשתם ביום שבו היא נלקחה מזרועותיכם?
עומאר: "היה לנו קשה מאוד, בכינו. הילדה עד היום באה לבקר אותנו, אנחנו בקשר טוב איתה ומבקרים אותה בחגים וביום ההולדת".
נסרין: "ידעתי שיום יבוא וזה יגיע, וברגע שאמרו לי שהיא חוזרת להורים שלה - היה לי כואב בלב. אני מסתכלת על המיטה שלה בכל יום ושואלת את עצמי: 'איך לקחו אותה ממני?'.
לדברי רחל לוין איגר, מנהלת שירות ילדים ומשפחות אומנה במשרד הרווחה, יש כיום בישראל כ-5,000 ילדי אומנה ששוהים בקרב כ-3,600 משפחות ברחבי הארץ. לצד זאת, היא מסבירה כי בחברה הערבית קיים מחסור מהותי: "אנחנו רואים מחסור של פי 2.5 במשפחות אומנה בחברה הערבית (כ-650 משפחות בלבד) בהשוואה לאוכלוסייה היהודית".
"אמרתי: 'אני רוצה את שלושתם, לא מוכנה שילד יישאר לבד'"
כבר כשנכנסים לביתם של עומאר ונסרין, אי אפשר להתעלם מהמראה הססגוני שנראה היטב בכל פינה - הקירות מעוטרים בסגנון מסורתי, מנורות יפות תלויות בכל חדר, הרצפה מרוצפת בקרמיקה מיוחדת והחדרים משופצים וחדשניים. ניחוח ביתי ומגרה עולה מכיוון המטבח, שבו נמצאת נסרין, ששוקדת על הבישולים ועל הכנת השולחן.
היא מצביעה על הסירים שבהם היא מבשלת את הדגים ואת המקלובה, ומזמינה אותי בערבית ששגורה בפיה להצטרף אליהם ולטעום - מעשה סמלי שמעיד על כך שהכנסת האורחים מקבלת אצלם משמעות מיוחדת. תוך כדי שנסרין דואגת שאיש בשולחן לא יישאר רעב, היא חוזרת לתחילת הסיפור. "לפני כשנה וחצי התקשרה אלינו העובדת הסוציאלית ואמרה שיש שני אחים שמחכים למשפחת אומנה. הגענו לפנימייה וראינו שם שלושה ילדים - ואז אמרתי: 'אני רוצה את שלושתם, אני לא מוכנה שהשלישי יישאר שם לבד'".
"אמרו לנו לחשוב בבית וכשחזרנו - אמרתי לנסרין: 'יהיה לנו קשה לגדל שלושה ילדים קטנים'", מספר עומאר. "היא התעקשה ואמרה: 'אני לא מוכנה להשאיר את השלישי שם בלי האחים שלו, אין לו כלום ויהיה לו קשה'. למוחרת יצרנו קשר עם העובדת הסוציאלית ואמרנו לה שזה סופי מבחינתנו".
"כאב לנו הלב, הם הגיעו בלי כלום"
ואז הגיע הרגע שייחלתם לו - חזרתם לפנימייה והפעם יצאתם משם עם שלושת הילדים. איך נראתה הפעם הראשונה שלהם בבית?
עומאר: "כשהם באו אלינו הביתה, כל השכנים הגיעו. כולם רצו להכיר אותם. הילדים באו בלי כלום, רק עם שקית קטנה שהיו בה אולי חולצה אחת ומכנסיים. כאב לנו הלב, אבל לא רצינו לזרוק את זה מולם".
נסרין: "הם התחילו לרוץ בבית כאילו הם בו מאז ומעולם, הסתובבו בחדרים והתלהבו מהגודל. אבל הם אוהבים להיות יחד ואם אחד מהם ישן בנפרד, הוא מתעורר בלילה ושואל: 'איפה האחים שלי?'".
יש לכם את החשש שיגיע גם הזמן שלהם לעזוב את 'הקן' שלכם ולשוב לאימא הביולוגית?
עומאר: "כן, יהיה לנו קשה מאוד. אחת לשבועיים הם נפגשים איתה באופן מאורגן, בתיאום עם העובדת הסוציאלית. אנחנו יודעים שיבוא יום והם יחזרו אליה".
נסרין: "אני אבכה אם זה יקרה. הם מאוד מחוברים אלינו ואנחנו אליהם, והפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו. אני מקווה שיתנו להם עוד זמן".
"כמעט אימצנו ילדים – ואז הציעו לנו לקחת ילדי אומנה, הרגשתי שהם בשבילנו"
שעת צוהריים. יאסמין אוספת את חסן ואת איה מהגנים מיד אחרי העבודה, בזמן שאמיר שמשכים קום כדי להגיע לעבודה - עדיין בשיא הלחץ. הם מבחינים בה כשהיא פוסעת לכיוונם ומיד קופצים עליה בחיבוק. שלושתם ממשיכים למכונית ועושים את דרכם הביתה, תוך כדי שהם מספרים איך עבר עליהם היום. שני הילדים הביולוגיים (בני 11 ו-14), שכבר רואים בחסן ובאיה כעוד אחים, נמצאים בשעה הזו עדיין בבית הספר, בסוף יום הלימודים.
לאחר ארוחת הצוהריים, יאסמין יושבת עם חסן ואיה בחצר ומציירת יחד איתם. הכישרון האומנותי שלה אומנם לא נמצא אצלם ב-DNA, אבל אם תשאלו אותה - עם מספיק רצון ניתן לטפח אותו ולגדל אומנים צעירים.
למעשה, תחילה בני הזוג חשבו על אפשרות של אימוץ, אף על פי שהיא נחשבת ללא מקובלת באיסלאם. "לפני כמה שנים עלה לנו בראש הרעיון לאמץ ילד. הבן הקטן היה כבר בכיתה ב' והרגשתי שאנחנו יכולים לתת מעצמנו לילדים שמצויים במצוקה", מסבירה יאסמין. "הצעתי לה קודם לנסות להביא ילדי אומנה. זה לא מחייב וידעתי שאם משהו לא יסתדר - נוכל לפתור את זה", מצטרף עומאר.
"כמעט קיבלנו ילדים לאימוץ וכבר מילאנו את כל הטפסים, ואז אחרי תקופה - התקשרו אליי ממשרד הרווחה ואמרו: 'יש לנו שני ילדים אם את רוצה'. ביקשתי שישלחו תמונה והרגשתי שאלו הילדים בשבילנו", היא נזכרת בשיחת הטלפון המשמחת ששינתה את חייה.
החלטה לא פשוטה שקיבלת בזמן קצר. מה גרם לך להיות כל כך החלטית כשהתבוננות בתמונות?
יאסמין: "הייתה לי תחושה שאלו בדיוק הילדים שאני רוצה. התאהבתי בעיניים הכחולות של איה וגם חסן היה נראה מקסים".
"אמרתי לעצמי: 'מה עשיתי?', 'אולי זה לא בשבילי?'"
בניגוד להתאקלמות היחסית מהירה שעליה מספרת משפחת האומנה השנייה, במקרה של חסן ואיה - זה לא קרה מיד. "איה הייתה בלי שיער כשהיא הגיעה אלינו בגלל בעיה בתזונה שעיכבה את הצמיחה שלו ובהתחלה היא לא הייתה הולכת", מספרת יאסמין. "חסן נמנע אז מלאכול או לשתות, הוא היה יושב בפינה ורק מסתכל על מה שמתרחש סביבו", מוסיף אמיר.
חששתם?
יאסמין: "מאוד, זה היה אחרי 9 שנים שבהן לא נגעתי בחיתולים. ביום הראשון היה לי קשה מאוד, אמרתי לעצמי: 'מה עשיתי? אולי זה לא בשבילי'. בסוף טיפלתי בהם, החלפתי להם חיתולים וקילחנו אותם".
מתי הבנתם שהם כבר מרגישים בבית?
אמיר: "אחרי כמה ימים קנינו לאיה שמלה ארוכה והיא התחילה לרקוד בבית. בהמשך היא התחילה לקפוץ ולשבת לידי כשאני חוזר מהעבודה. אחרי תקופה גם חסן התחבר אליי והתחיל לבקש מה שהוא רוצה".
כששתי המשפחות הפכו לאחת
החל מהרגע שבו נודע על הקשר המשפחתי של ילדי האומנה שחיים בשתי המשפחות - הן הפכו למעין משפחה אחת. הם נפגשים זה עם זו בתדירות תכופה וחוגגים יחד את האירועים הגדולים, כמו ימי ההולדת של האחים. כחלק ממאמץ שובה לב זה, שתי משפחות האומנה כוללות בכך גם את האחים הגדולים הנמצאים בפנימייה, נוהגות לבקר אותם ועושות כל שביכולתן כדי לשמור על שלמות המשפחה.
"אנחנו נפגשים הרבה, נוסעים יחד ומבקרים איתם את האחים שלהם בפנימייה", מדגישה נסרין. "בכל פעם שכולנו מתראים - הם נהנים חבל על הזמן, מתחבקים, צוחקים ושרים. לא נחים לדקה", היא צוחקת. גם יאסמין מאושרת על הקשר הקרוב שנרקם בין המשפחות: "אנחנו מקיימים מפגשים קבועים, מזמינים אותם אלינו ומבקרים אצלם. לפעמים כשמתחשק לילדים להיפגש יותר, אנחנו מרימות טלפון אחת לשנייה ואומרות שהאחים רוצים לבקר".
"אמרו: 'למה את צריכה להעניש את עצמך?"
נראה שבחברה הערבית אין מספיק מודעות לאומנה ויש מי שמותח על כך ביקורת. איך הסביבה שלכם קיבלה את זה?
נסרין, האם האומנת של עלי: "עד עכשיו אומרים לי: 'למה את לוקחת ילדים כאלה?'. אנחנו אומרים להם שיש הרבה ילדים שמגיעים מבתים הרוסים וממקלטים, ורוצים שיהיו להם חיים טובים יותר - ירגישו בבית".
יאסמין, האם האומנת של חסן: "חלק ראו את הילדים ואמרו 'כל הכבוד' והתעניינו, אבל יש אנשים שאמרו: 'בשביל מה?', 'למה את צריכה להעניש את עצמך?'. יום אחד כשהלכתי לסופר, בן אדם שהיה עם עגלה הסתכל עליי ועל הילדה, ואמר: 'אני לא יכול להתאפק. את כהת עור והיא לא, מי זאת?'. אמרתי לו: 'תשאל אותה' - והיא אמרה לו: 'אימא שלי'".
איך ילדים כל כך צעירים מצליחים להכיל סיטואציה מורכבת שבה הם מתגלגלים בין שתי משפחות?
עומאר, האב האומן של עלי: "הם מבינים את העניין. בהתחלה לילא הייתה בוכה אחרי המפגשים עם האימא הביולוגית, היום הם אומרים לה: 'שמרי על עצמך' ואפילו - 'בואי לגור אצלנו'".
אמיר, האב האומן של חסן: "הם נפגשים עם האימא ואפילו משחקים כאילו יש לכל אחד טלפון והם מתקשרים בסבב לאימא ומתעניינים בשלומה. באחד המפגשים היא אמרה לנו: 'בהתחלה פחדתי, אבל אחרי שראיתי איך אתם מגדלים אותם - אני רוצה שהם יהיו איתכם. אני יודעת שפה יש להם עתיד, לי אין איפה לחיות'".
"האלימות ברחובות יצאה משליטה - לא יודעים מאיפה זה יבוא"
האלימות והפשיעה בחברה הערבית הפכה למכת מדינה וממשיכה להשתולל ברחובות. מדאיג אתכם שהילדים גדלים לתוך זה?
עומאר, האב האומן של עלי: "אנחנו נכנסים הביתה ולא נותנים להם להשתתף בבלאגן, אבל אנחנו נתקלים באלימות הזו – ברחובות שורפים עצים, פחי אשפה, שוברים שמשות של רכבים. אנשים אומרים לי 'הלוואי שכל החברה הערבית תהיה כמוך', אני מאמין שאין כמו לחיות בשלום ומקווה שנראה פחות אלימות".
אמיר, האב האומן של חסן: "זה מדאיג את כולנו וקורה בכל יום, נראה שזה יצא משליטה. אין ביטחון ואמונה באף אחד, אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. רק אתמול הלכתי למכולת כדי לעשות קניות לבית, שמעתי יריות - ואז החלפתי כיוון נסיעה וחזרתי הביתה. כואב לנו על מה שקורה, לפעמים מי שנהרג לא מעורב בזה. אנחנו צריכים לפקוח היום 10 עיניים ולא רק זוג עיניים, כדי שלילדים שלנו יהיו חיים טובים יותר".
לדברי לוין איגר ממשרד הרווחה, הסיבה העיקרית למחסור הגדול באומנה בחברה הערבית היא התייחסות מוטעית של חלק מהחברה הערבית לאומנה כאל אימוץ (אימוץ אסור באיסלאם ומצריך אישור דתי מיוחד, ס.ל.). "יש אנשים שחוששים מהאלימות ברחובות ואומרים לנו: 'יש לנו אחריות כלפי הילד שנכניס הביתה'", היא מוסיפה. "אנחנו מבקשים מהציבור לפתוח את הבית ואת הלב לילדים שזקוקים להשמה במסגרת משפחת אומנה ולא זוכים לחוות חיי משפחה יציבים".
מוקד משרד הרווחה - 118