עבור רבים ארוחת שישי המשפחתית היא הרגע שלו מחכים כל השבוע, אבל עבור יעל גוסין, בת 26 מתל אביב, זה היה האתגר הקשה ביותר. "המשפחה לא תמיד הבינה", היא משחזרת. "הייתי שמה את הצלחת על המשקל ובודקת את הגרמים של האוכל ליד כולם. זה היה מעורר שאלות ותהיות, ומדי פעם גם לגלוגים. היום כבר יודעים שזה אורח החיים שלי, וזה מה שמרגיע אותי נפשית. כשאני יודעת מה אני מכניסה לפה – זה מרגיע אותי".
גוסין, מאמנת כושר ויועצת תזונה, סופרת קלוריות כבר לא מעט זמן. שמונה שנים למעשה. היא יודעת כמה קלוריות היא מוציאה ביום ולפי זה יודעת כמה היא צריכה להכניס כדי להגיע למטרות שלה. עבורה, המשקל הקטן במטבח לא נועד רק כדי לדעת כמה קמח לשים בעוגה או לחשב מידות מסוימות בבישול ואפייה לפי המתכונים בספרים. המשקל מלווה אותה במהלך היום ומאפשר לה לאכול את מה שהיא בוחרת – כל עוד זה נכנס ל"סך הקלורי" שממנו היא משתדלת לא לסטות.
"התחלתי לספור קלוריות באדיקות בתחילת הצבא, כשהייתי בת 18", היא מספרת. "ראיתי שאני הולכת לאיבוד עם כל האוכל וניסיתי להבין איך אני משתלטת על זה. בהמשך נחשפתי לשיטה הזאת. אומנם היו בדרך פעמים שלקחתי את זה לקיצון והייתי מאוד אובססיבית, אבל עם השנים והידע למדתי לשחרר. אמנם סופרת – אבל גם מכניסה לפה מה שאחרים לא מעזים להכניס".
"מבחינתי", היא אומרת, "אין דבר כזה אוכל משמין ולא משמין. הכול עניין של מספרים. למעשה זה עוזר לי לאכול דברים טעימים ולהפוך את התהליך הפיזי שלי לכיף ולא לכזה שמבוסס רק על פריכיות ואורז". לא רק אורח החיים שלה השתנה, אלא גם התגובות: "עם הזמן, כשהסברתי את המקום שלי זה כבר לא חזר על עצמו. גם אם אני שוקלת את האוכל ליד חברים או נמנעת ממאכל מסוים אף אחד כבר לא אומר לי שום דבר".
עם זאת, לא תמיד זה היה קל. בהתחלה היא עוד נדרשה ללמוד את הנושא, להבין כמה קלוריות יש בכל מאכל – וגם להתנזר מאכילה במקומות מסוימים. אבל היום, אחרי שנים, היא אפילו לא חושבת שתפסיק את אורח החיים הזה. "פעם חשבתי שיהיה לי צורך להפסיק, אבל אני כבר לא חושבת ככה. אומנם לוקח המון זמן עד שמבינים איך עושים את זה ומפתחים את המיומנות לספור מהר, אבל היום – אם אכמת לדקות את הזמן שבו אני סופרת קלוריות, אני אגיע ל-5 דקות ביום וייתכן שאני גם מגזימה".
"פעם באמת לא הייתי אוכלת בחוץ או אצל אחרים כי לא ידעתי מה הערכים התזונתיים. גם היום, כשאני מודעת לעצמי ולמה שמתרחש בחוץ, אני ממעיטה באכילה במסעדות כי אני לא רוצה להגיע להשמנה", היא מציינת. "אבל אני כן אוכלת לפעמים ויודעת לבחור את המנות שיותר טובות לי. אם אני ארצה להתפנק לגמרי – אני לא אספור ואולי אוכל הרבה יותר ממה שאני צריכה, אבל זה לא ביום-יום וזה מתאזן בהמשך".
"ספירת קלוריות היא כלי", היא פוסקת. "תיאורטית אני יכולה לאכול רק פחמימות ועדיין לרדת במשקל. אמנם המטרה שלי היא להיות בריאה ומסת השריר שלי חשובה אבל 80% מהתזונה תהיה מזינה ועשירה בחלבון, ו-20% יהיה בשביל הנפש. אני אכניס את המאכלים שנחשבים ל'חטא' ואיהנה מזה".
"אני ההוכחה שלא חייבים להיות מאמני כושר כדי לספור קלוריות"
גם ניל רוזמן (26), משפיען בתחום הפיטנס והכושר שמתגורר היום בלונדון, התחיל לספור קלוריות בצבא. "כבר אחרי הטירונות התחלתי לקחת ביצים קשות בחדר האוכל ולא מקושקשות – כדי לדעת כמה קלוריות אני מכניס לפה בדיוק. הייתי סופר כפות אורז בארוחות המשותפות, וזמן קצר לאחר מכן כבר הייתי מביא אוכל מהבית".
וכך הוא הצליח להתרחק מהאוכל הצבאי: "הייתי מכין קילו חזה עוף ל-5 ימים בצבא, והבאתי איתי אבקות וחטיפי חלבון. המטרה הייתה להיכנס כמה שפחות לחדר אוכל שמגיש אוכל רווי בשמן. אפילו בשטח הייתי אוכל ממנות הקרב בדיוק מה שצריך".
"לא סקיני ולא נעליים": כך נראה האוכל שניל מתעד
גם במקרה שלו, ההחלטה לספור קלוריות הגיעה דווקא אחרי תקופה של הפרעות אכילה. "הייתי שורף מחבתות כי לא הייתי שם שמן בבישול, והייתי אוכל חתיכות קטנות של מזון ומפוצץ את הצלחת בסלט כי לא ידעתי לייצר תפריט. למעשה, לא הייתי סופר קלוריות אבל הייתי אוכל מעט מאוד. ככה קרה שהייתי ילד רזה מאוד עם מסת שריר קטנה".
"בשלב מסוים חקרתי את הנושא ולמדתי המון, והגעתי לתחום של ספירה קלורית. בהתחלה באמת הייתי סופר אבל לא הייתי אוכל עוגיות ועוגות כי חששתי ורציתי לעקוב אחרי התהליך. אחרי שלמדתי איך הגוף עובד – גם זה השתנה".
רוזמן מספר שדווקא ספירת הקלוריות, שרבים רואים אותה כאובססיביות וכנטל על השגרה, הפכה את התהליך שלו לכיף. "מהרגע שנהייתי גמיש בתזונה אני נהנה מהתהליך", הוא מספר. "אנשים שואלים אותי איך אני אוכל דברים טעימים ויורד או עולה במשקל לפי הרצון שלי, כי הרגילו אותנו לחשוב אחרת, על אוכל 'משמין' או לא. אבל אפשר לאכול פיצה ולרדת במשקל. זו המטרה שלי באינסטגרם – לגרום לאנשים להבין שהשמנה היא עניין של עודף קלורי, לא של סוג המזון שאוכלים בהכרח".
אבל לצד הכיף וחווית השחרור, ספירת הקלוריות גם גובה ממנו מחירים. "אני אימנע מלאכול בחוץ", הוא אומר באופן חד משמעי. "דווקא במקדונלד'ס, מקום שבו אומרים כמה קלוריות יש בהמבורגר, אני יכול לאכול. אבל במקומות אחרים אני אעדיף להימנע. אני אכין לי אוכל לכל היום ואוכל את מה שאני מכין, ובכלל – בשונה מתפריטים של תזונאים, אני יכול להכין כל יום תפריט חדש שמתאים לסך הקלורי".
חיים על המשקל - עם המרכיבים:
"בכלל, אני תומך במה שאני מכנה 'קלוריזציה' – כלומר הנגשה של הקלוריות בכל מנה שנמכרת בחוץ", הוא מסביר. "בלונדון אני יכול להגיע לסופרמרקט ולקנות פסטה מבושלת ולדעת כמה קלוריות יש בה כי זה מופיע על האריזה. ככה הרבה יותר קל לצאת ולאכול בחוץ. אומנם אם יש אירוע מיוחד אני יכול להתפנק ולאכול שם, אבל אני איערך לפני, אוכל פחות במהלך היום ואשאיר לי 2,000 קלוריות לאירוע כדי לאכול בכיף".
הוא לא נרתע מהביקורת על אורח חייו: "יש אנשים שזה נראה להם פסול, הם חושבים שזה אובססיבי ושזה גוזל הרבה זמן. אבל מבחינתי היום, עם הניסיון שיש לי, זה בדיוק 3 שניות. אני לא רואה סיבה שאפסיק עם זה. ככה אני יכול לרדת או לעלות במשקל מתי שבא לי. כשהייתי מאמן כושר אמרו לי שפשוט לי לספור קלוריות כי זה החיים שלי, העבודה. אבל היום אני כבר לא מאמן וממשיך בזה. זו ההוכחה שמדובר באורח חיים שאפשר לאמץ. מתחילת הקורונה הספקתי לרדת 12 קילו ומיד אחר כך להעלות אותם בחזרה בתקופת מסה. ירידה במשקל זו מתמטיקה עבורי, חשבון פשוט".
מחיר נוסף שספירת הקלוריות מביאה איתה קשורה, בין היתר, למגדר של המבצע. "יש בנים שנרתעים מזה", הוא מספר. "הם חושבים שזה נשי. אבל אני לא רואה בזה דבר נשי. יצא לי לאכול עם סגני אלופים ועם בוסים ואף פעם לא התביישתי בזה. יש לי מטרה והיא ראויה וחשוב לי לעמוד בה. אם מישהי תחשוב שגבר שסופר קלוריות הוא לא מספיק גבר, אז כנראה שהיא לא מבינה באמת".
"יש אפליקציות שסופרות קלוריות, ובאינטרנט כתוב הכול"
גם לי ברקוביץ', מאמן כושר ומלווה מתאמנים בן 26 מרחובות, שמע את התגובות של הסביבה להחלטה שלו לספור קלוריות – והתעלם. "זה קורה בעיקר בתקופת חיטוב (כשמוציאים יותר קלוריות ממה שמכניסים, ע"ד). אנשים אומרים לי איך אתה יכול? חושבים שאני משוגע, אבל זה לא מפריע לי. זה אורח חיים. אני אמשיך לשקול ולדעת כמה נכנס לי לגוף כמו שאני יודע כמה כסף נכנס לחשבון הבנק. יש אנשים שלא רואים בזה משהו חשוב, אבל הם ישלמו על זה עוד 30 שנה. מבחינתי זה לא עול ולא סבל".
"אני יודע כמה קלוריות אני צריך לאכול לפי נוסחת האריס-בנדיקט (נוסחה פשוטה שמאפשרת לדעת כמה קלוריות שורפים במנוחה לפי גובה משקל ומין, ע"ד). אני גם יודע כמה קלוריות יש בכל מזון שאני מכניס לפה לפי food dictionary או דרך אפליקציות שנותנות את המידע הזה. אבל לרוב האוכל שלי לא מגוון מדי ואני מכין לעצמי את האוכל מתחילת השבוע ועד לסופו".
גם אצלו הסיפור האישי הוביל אותו לשינוי באורח החיים: "בשונה מהרבה אחרים, התחלתי לספור כי הייתי בחור צנום ומעולם לא סבלתי מעודף משקל. החלטתי שאני רוצה לגדול והבנתי שתזונה זה חלק משמעותי. הייתי מתאמן עם תפריט מסודר ועברתי מאז עוד הרבה מאוד תפריטים. אבל עכשיו אני מבצע את זה לבד. אני יודע בדיוק כמה חלבון, כמה פחמימה וכמה שומן אני צורך וככה אני מגיע למטרות שלי".
"קלוריה היא אנרגיה, הגוף שלנו צריך גם פחמימות"
אולי ספירת קלוריות באופן אדוק לא מתאימה לכל אחד, ועבור רבים באוכלוסייה שמקפידים על תזונה, הצורך להסתובב עם משקל ייראה להם מוגזם, אבל מה עומד בבסיס הרעיון של הבחירה לספור קלוריות? האם המדע תומך בסוג הדיאטה הזאת?
"כל הדיאטות מסתכמות בסופו של דבר בגירעון קלורי", עונה מור בושרי, דיאטנית קלינית שמתמחה בתזונת ספורט, ירידה במשקל ואורח חיים בריא. "בדיאטה קטוגנית למשל (דיאטה שבה ממעטים מאוד באכילת פחמימות, ע"ד), אוכלים כמויות גדולות של שומן וחלבון ומנסים לייצר שינוי במטבוליזם אבל בסוף אם יכניסו לגוף יותר קלוריות ממה שיוציאו – הם ישמינו. גם בדיאטה של צום לסירוגין – אם בזמן המותר באכילה יכניסו יותר – יעלו במשקל בכל זאת. הכל מסתכם בגירעון".
"קלוריה היא בעצם אנרגיה, וכל אדם שורף X קלוריות כתלות במבנה הגוף שלו, במסת הגוף, באחוז השומן, בגיל, במין ובאיזו פעילות הוא עושה במהלך היום", היא מחדדת. "כשמחשבים כמה קלוריות נשרפות ביום, אפשר לדעת כמה צריך לאכול כדי לרדת במשקל או אפילו לעלות".
לדברי בושרי, יש נוסחאות פשוטות לחישוב הסך הקלורי שלפיהן כל אדם יכול לדעת כמה הוא מוציא גם בלי להיכנס לפרמטרים מורכבים של אחוז שומן ומסת גוף רזה. עם זאת, היא מציינת: "אנחנו לא רובוטים. לא כל יום מוציאים את אותה הכמות, ויכול להיות יום שבו תהיה הוצאה גבוהה יותר, וביום אחר דווקא פחות. הירידה במשקל לא תתבצע תוך יום אלא בשבוע. אם אדם ייכנס לגירעון קלורי יום אחד הוא לא יראה ירידה במשקל אלא רק אחרי תהליך עקבי".
בושרי אומנם טוענת שספירה קלורית תהיה יעילה לירידה במשקל עבור רוב האנשים, אבל לדבריה יש כאלה שספירת הקלוריות לא תסייע להם בתהליך. "מדובר באנשים עם בעיה קונקרטית – עם קושי במטבוליזם, עם חילוף חומרים נמוך במיוחד או משהו שקשור לגנטיקה שלהם שלא מעודדת ירידה במשקל. אז יהיה קשה לנבא את הסך הקלורי על ידי הנוסחאות המינימליות, ונצטרך לעשות את זה אחרת עם מומחה שיידע לאבחן".
ועם זאת, למרות שזה עשוי להתאים לרוב האנשים, בושרי לא תמליץ ללקוחות שלה לספור קלוריות. "אני לא דוגלת בזה שמטופל יילך עם משקל כל חייו ויתחיל לספור גרמים. אני חושבת שזה לא בריא נפשית. יש רצון לרדת במשקל ולהיות בריאים, אבל יש גם את הנפש שהיא לא פחות חשובה וחשוב להביא את המטופלים למצב מאוזן. עבור ספורטאים שחשוב להם הדיוק זה משהו אחר, אבל לרוב האנשים אפשר לייצר תפריט שיסייע להם גם בלי לספור. עם זאת, אני בהחלט לא מסכימה עם הביטוי 'אוכל משמין'. יש אוכל בריא ויש אוכל לא בריא, אבל משמין או לא זה עניין של סך קלורי".
ליאת כהן, תזונאית קלינית של קופת חולים כללית מחוז מרכז, שמתמחה בהשמנה ובהתנהגויות אכילה, דווקא מבינה את הצורך של חלק מהאנשים לספור קלוריות באדיקות. "עבור הרבה אנשים שמחפשים להגיע לשליטה ולביטחון בתחום הזה של המשקל ושל האוכל זה טוב, וזו הדרך שהם בחרו ושהיא טובה להם, זה מרגיע אותם. הכללים בדרך הזאת מאוד ברורים, וזה לעתים מגיע אחרי דיאטות אחרות שלא צלחו".
"חשוב לציין שלמרות שהסך הקלורי הוא חשוב, יש הבדל בין קלוריה לקלוריה מבחינת פירוק המזון ולאן מנותבות הקלוריות", מדגישה כהן. "לגוף לוקח יותר זמן לפרק מזון כמו חלבונים, ירקות וסיבים לעומת סוכרים פשוטים. ככל שנאכל יותר חלבונים ככה הגוף 'יבזבז' יותר אנרגיה בפירוק, וישרוף יותר".
ומה באשר להפרעות אכילה? "לא הייתי רוצה לראות אדם שמגיע עם משקל למסעדה או לאירוע. זו אובססיה. אדם שסופר קלוריות צריך לדעת ולהעריך וחייבת להיות גמישות. בכל דיאטה נוקשה יש פרצה ויש מקום למה שנראה סביר. כמובן שבהמשך זה יכול להתפתח להפרעות אכילה ולפגוע ביחסים עם בני המשפחה או בני הזוג, אבל זה תלוי במבנה האישיותי של כל אדם". לדבריה, "המסר העיקרי הוא שאנשים צריכים למצוא את השיטה שטובה להם בחיים ולהתמיד בה".