קשה להישאר אדישים למשמע הסיפור של סמדר אורן. האונס הקשה שעברה בגיל 14, אי שם במקלט שכונתי בעיר בדרום בשנות ה-80, שינה את חייה. "אני יוצאת מהמקלט לא אותה ילדה, רק רציתי למות, רק שהכאב יעבור". היא מספרת. אלא שדווקא מתוך המצוקה, ובתקופה שבה המודעות לפגיעות מיניות לא הייתה גבוהה, אורן עושה את אחד הדברים הקשים ביותר עבור נפגעות – והולכת להתלונן במשטרה. את התסריט מכאן אפשר כבר לנחש – השאלות החודרניות של השוטרים וההתעלמות המופגנת של סביבתה הקרובה. למרות כל זה, היא לא מוותרת ומחליטה להקדיש את חייה למלחמה בפגיעות מיניות, וגם מצליחה.
אורן מספרת שאותו מקלט שהזכירה שימש עבור הנוער מקום חברתי מרכזי בחייהם. נערכו שם בר מצוות, מסיבות, מפגשים חברתיים ואירועים. יום אחד, הבן של השכנים שגרו קומה מעליהם, בן 17, הציע לה לרדת איתו למקלט כדי שיראה לה איך הוא סידר את המקום לקראת יום ההולדת של חבר משותף שלהם. "אני הולכת אחריו, ואני עד היום לא זוכרת כמה זמן זה ארך, אבל אני יוצאת מהמקלט לא אותה ילדה", היא אומרת. "דבר ראשון שאני בוחרת לעשות זה לספר לאחותי שצעירה ממני בשנה. אחר כך, בגלל שההורים לא היו בבית, אני מחליטה לגשת לאדם הכי קרוב אליי באותם ימים - המחנכת שלי".
"באותם ימים אני חווה חווית בדידות מאוד קשה, הדבר היחידי שרציתי זה למות, רק כדי שהכאב יעבור. כאב נפשי שכואב בכל הגוף"
"אני זוכרת שאחרי שסיפרתי למחנכת שלי על האונס, היא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות", משחזרת אורן. "אמרתי לה שאני רוצה להגיש תלונה במשטרה. וכך עשינו, הלכנו למשטרה". את החקירה ומתן העדות בתחנת המשטרה אורן אומרת שלא לא תשכח לעולם: "יושבים מולי שני שוטרים גברים שפותחים בחקירת אונס מול ילדה בת 14, שמעולם לא קיימה יחסי מין קודם לכן".
אורן ממשיכה ומספרת על השאלות ששאלו החוקרים. "הם שואלים אותי שאלות קשות ומדברים איתי במונחים שמעולם לא שמעתי קודם לכן - בתור מי שגדלה בבית דתי-מסורתי, אלה לא נושאים שמדברים עליהם בבית, והשוטרים ממש דורשים לתאר מה הוא עשה לי שם במקלט", היא מזחרת בכאב. "אני זאת שנפגעתי ממנו ועכשיו אני צריכה לשכנע את השוטרים שאנסו אותי?!".
ואם לא די בחקירה הקשה, מיד בסיומה נסעה סמדר יחד עם מורתה לבדיקה בבית החולים. "זה היה בעצם המפגש הראשון שלי עם רופא הנשים", היא אומרת. "אני זוכרת את הישיבה על הכיסא הקר והמוזר, זוכרת את הלחשושים מעליי, זוכרת את הניקור". לדבריה, יום למחרת עצרה המשטרה את השכן החשוד ל-72 שעות. בסיומן, הוא שוחרר בגלל היעדר ראיות וחוסר עניין לציבור.
זמן קצר לאחר שהשתחרר, אורן פגשה את אותו ליד בית הספר. "הוא הקניט אותי ואמר לי 'חכי חכי'. ממש איים עליי", היא משחזרת. לדבריה, אף אחד מהגורמים החינוכי או הטיפולי לא פנה אליה והציע לה סיוע לאחר האונס שעברה: "עם הזמן מצבי הלך והחמיר, ואני מחליטה להפסיק להגיע לבית הספר. באותם ימים אני חווה חווית בדידות מאוד קשה, ההורים שלי חסרי יכולת לקיים שיח בנושא, הדבר היחידי שרציתי באותם ימים זה למות, רק כדי שהכאב יעבור. כאב נפשי שכואב בכל הגוף. זוכרת ששאלתי את עצמי למה הייתי צריכה לשתף את הסביבה בחוויה הקשה שעברתי אז במקלט".
"אני מתיישבת עם ההורים שלי, ואחר כך מגיעה למורים שלי ואת כולם אני שואלת "איך לא האמנתם לי? איך יכול להיות שהתלוננתי ולא האמנת לי?"
ההתאוששות – והשיחה שבגללה הבינה מה השליחות שלה בחיים
אט אט, אורן התאוששה והצליחה לחזור לעצמה ואף להצטיין בלימודים. ועדיין, האירוע המטלטל שעברה המשיך וליווה אותה לאורך כל תחנות בחייה. "הצטיינתי בכל המגמות שהייתי בהן, כך גם בלימודים באקדמיה", היא אומרת. "הכל במטרה 'להוריד את הכתם' ולהיות 'שווה בין שווים'". השנים חולפות, אורן מסיימת את הלימודים האקדמאים, הופכת לאשת חינוך ואפילו מלווה צעירים וצעירות שעברו תקיפה מינית להעיד בתחנה המשטרה על התופת שעברו. היא מתחתנת ונולדים לה ילדים, אלא שאז מתקיימת פגישת מחזור ש"זורקת" אותה לאירוע הקשה במקלט השכונתי בשנות ה-80. בגיל 40 היא הגיעה לפגישת מחזור, ולפתע ניגש אליה מישהו שלמד איתה, ואמר: "אני הייתי חבר שלך כשנאנסת". אורן מסבירה שזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעה את המילה נאנסת לגביה, וזה מה שהוביל אותה לצאת למסע בזמן בעקבות התופת שעברה.
כשהיא אוזרת הרבה אומץ וכוחות נפשיים, 26 שנים אחרי שעברה אונס, היא חוזרת אל כל הסביבה קרובה שלה ושואלת שאלה אחת – מדוע לא האמנתם. "אני מתיישבת עם ההורים שלי, ואחר כך מגיעה למורים שלי ואת כולם אני שואלת "איך לא האמנתם לי? איך יכול להיות שהתלוננתי ולא האמנת לי?", מספרת אורן. "ממש התחלתי להרכיב את הפאזל מחדש". לדבריה היא אפילו הלכה לחפש את התלונה שהיא הגישה בתחנת המשטרה.
אורן נזכרת בשיחה שקיימה באותה תקופה עם מי שהיה המורה שלה בימים שנאנסה ובפניו התוודתה על הטראומה שעברה: "שאלתי אותו 'איך יכול להיות שאף אחד לא האמין לי?' והוא ענה לי - 'מה את מתפלאת, תסתכלי סביבך, היית נערה מזרחית יפייפיה בשכונת מצוקה'".
"הצטיינתי בכל המגמות שהייתי בהן, כך גם בלימודים באקדמיה. הכול במטרה 'להוריד את הכתם' ולהיות 'שווה בין שווים'"
"מאותו רגע אני מבינה שאני בשליחות", מספרת אורן על אותה שיחה עם המורה שלה. "זה היה בזמן לימודי התואר השני, שבמהלכו גם עבדתי עם נפגעות תקיפה מינית, אז גם עלו השיקולים אם להמשיך ללימודי דוקטורט, אולם המצפון והרצון לבצע שינוי אמיתי הביאו אותי למגזר הציבורי".
התוכנית נגד האלימות כלפי נשים בעיריית בת ים
היום, אורן סגנית ראש מנהל החינוך בבת-ים, והיא עומדת בראש תוכנית חינוכית לבני נוער נגד אלימות ופגיעות מיניות שהשיקה החודש, חודש המאבק באלימות נגד נשים, עיריית בת ים. על תוכנית היא אמרה: "הצבתי לעצמי למטרה להיאבק כמה שניתן באלימות ולפעול על מנת לעודד שיח בנושא בכל שכבות הגיל- במטרה למנוע את הקורבן הבא. בתוכנית אנו שמים דגש על הכוונה נכונה של צוותי ההוראה שלנו לזהות מקרים ולטפל בהם באופן הטוב ביותר".
"האלימות במשפחה ואלימות נגד נשים הפכה למכת מדינה של ממש", אמר ראש עיריית בת ים צביקה ברוט בהתייחס לתוכנית שהשיקה העירייה. "אנו מביאים בשורה של ממש לעתיד הדור הצעיר ומשלבים את הנושא בהתאמה מהגיל הצעירה התוכנית החינוכית חשובה לפיתוח השיח בנושא כבר בבית הספר היסודי, ובכוחה להעלות את הנושא לסדר היום ובסופו של דבר - למנוע את המקרה הבא. זה באחריות כולנו. אנו נמשיך להוביל, ליזום ולפעול בכל הכלים שברשותנו על מנת למגר מהשורש תופעות של אלימות, ואלימות כלפי נשים בפרט".
"תופעת האלימות במשפחה והאלימות נגד נשים הינה תופעה חמורה, ממנה לא נוכל להתעלם, ועלינו מוטלת החובה לנקוט בכל האמצעים על מנת למנוע אותה", הוסיפה מנכ"לית העירייה, יודפת אפק ארזי. "העיר בת-ים מובילה מהלך חסר תקדים וראשון מסוגו בארץ. תוכנית חינוכית מקיפה וכוללת, החל מבית הספר היסודי, במטרה לפעול במלוא המרץ והתעוזה למיגור תופעות האלימות והעלאת המודעות בקרב הנוער והילדים. זהו רגע חשוב בחינוך בעיר, ואין לי ספק שהדבר יתרחב לערים נוספות".
התוכנית, שגובשה עם משרד החינוך, מותאמת לשכבות הגיל א'-י"ב וכוללת ארבעה שבועות של תכנים: אהבה זוגיות ומשפחה, מניעת אלימות נגד נשים, פגיעות מיניות ומגדר. תוכנית זו היא חלק ממהלך עירוני כולל שאליו שותפים מחלקות החינוך, רווחה ושפ"ח, זאת במטרה ברורה אחת: למנוע אלימות נגד נשים, אלימות במשפחה ולקדם שיח של שוויון כבר מגילאי בית הספר היסודי.
התוכנית מותאמת לפי שכבות גיל: כיתות א'-ב' יעסקו בפעילות, סדנאות והרצאות בנושא "לשים לב לכעסים" ו"פתרון סכסוכים ללא אלימות" ומניעת פגיעות. כמו כן, כיתות ג'-ד' יעברו אימון במודל "תקשורת לא אלימה", בעוד כיתות ה'-ו יתעסקו במבנה המשפחה, חלוקת תפקידים, קונפליקטים במיניות והתפתחות במסע גיל ההתבגרות. כיתות ז'-ט' יקבלו סקירה של תופעות מרכזיות של אלימות נגד נשים וכן יקבלו כלים חיוניים לזיהוי מערכת יחסים פוגענית. כיתות י'-י"ב יעברו מערכי שיעור והסברה, שיעורים אינטראקטיביים, וחדר בריחה בנושא תמרורי אזהרה בקשרים זוגיים וכן הרצאות בנושא אהבה חד מינית.