זה היה אמור להיות סיפור אופטימי על החיים החדשים של שתי נשים שיצאו לחופשי אחרי 40 שנות מאסר במצטבר, אם מחשיבים רק את הזמן שבו שהו בין כותלי הכלא באופן רשמי. אך למעשה, הן היו בסוג של בית סוהר עוד לפני כן, שאליו נכנסו ללא משפט, ורק סביב גיל 50 - השתיים הפכו לראשונה בחייהן הבוגרים לבנות חורין.

כל כך הרבה זמן הן חיכו להזדמנות נוספת, לנסות לשקם את מה שנשאר אחרי ההרס הגדול שהותירו בחירותיהן השגויות: תחילה בבני זוג שהתעללו בהן קשות במשך שנים, ואחר כך בהחלטה לרצוח אותם כדי להפסיק את הסבל הנורא. בכל לילה, כשהאורות כבו בתאים שבהן שהו בנווה תרצה, הן הלכו לישון עם תפילה שהמדינה תוכל למחול להן על המעשה, ושבקשותיהן לקיצור העונש יאושרו.

לפני כשנתיים תקוותיהן התגשמו והן זכו לשחרור מוקדם. אך עם תום החגיגות המשפחתיות והציבוריות, דלאל דאוד וסימונה מורי נפגשו עם החיים עצמם, ובריאיון מיוחד ל-N12 הן מתארות את המורכבות והקושי שהגיעו אחרי האופוריה. דבריהן כנראה יעניינו גם את אריקה פרישקין, כיום האישה היחידה בישראל שמרצה מאסר על עבירת המתה של בן זוג מתעלל, ובקשתה לחנינה טרם נענתה.

"זה סיוט, אני לא ציפיתי לזה", אומרת דאוד בת ה-51, שהשתחררה ביוני 2019 אחרי 18 שנים בכלא. "אסיר יוצא, זורקים אותו לים ואומרים לו 'תשחה לבד'. אין לך שום דבר, אתה מתחיל הכול מאפס". דאוד הורשעה ב-2002 ברצח בעלה עלי חמש שנים לפני כן, ובית המשפט העליון גזר עליה מאסר עולם, שנקצב מאוחר יותר ל-25 שנים. זמן קצר לאחר שהתחתנה איתו, כשהייתה בת 21, עלי החל להכות ולאנוס אותה באופן קבוע. היא אושפזה מספר פעמים בעקבות האלימות שספגה, ואף הגישה כמה תלונות למשטרה, שרובן נסגרו בשל מחסור בראיות או "חוסר עניין לציבור".

דלאל דאוד בשחרורה מכלא נווה תרצה (צילום: פלאש 90)
דלאל דאוד ביום שחרורה מהכלא | צילום: פלאש 90

"עובדת כמו חמור, להתחיל מאפס זה לא פשוט"

הרצח התרחש ארבעה ימים לאחר שדאוד ילדה את בנה השלישי. לדבריה, כששבה לביתה מבית החולים עם התינוק, בעלה הכריח אותה לקיים עמו יחסי מין ליד ילדיהם, למרות שבגופה עוד היו תפרים. דאוד סיפרה כי נתנה לו כדור הרגעה חזק ואמרה לו שתרדים את הילדים ואז תבוא אליו. בינתיים הוא נרדם והיא כיסתה אותו בשמיכות עבות, עד שנחנק בשנתו. למוחרת היא עטפה את גופתו בפלסטיק והשליכה אותה לפח אשפה.

לפני קצת יותר משנתיים יצאה לחופשי, בעקבות קיצור העונש. לאחר תלאות מרובות, מצאה דירה בבת ים ועבודה במספרה ברמת גן. "בכל פעם שהייתי הולכת לחתום על חוזה שכירות והיו רואים את השם שלי – פתאום היו מבטלים את זה", היא מספרת. "זו הייתה השפלה בלתי נסבלת ותחושת תסכול גדולה. הרגשתי כאילו שופטים אותי מחדש. בסוף עורכת דין שמכירה את הסיפור שלי נתנה לי לגור בדירה שלה, ואם זה לא היה קורה – אולי עדיין הייתי מחפשת".

מאחר שמשכורתה לא מספיקה בשביל שתוכל להתקיים בכבוד, היא נאלצת להשלים הכנסה כתופרת עצמאית. "אני עובדת כמו חמור 16 שעות בכל יום, במספרה עד אחרי הצוהריים וממשיכה בבית עד הלילה. אחרי כמעט 20 שנה בכלא פנטזתי על החופש, על החיים המושלמים. הייתי ב'היי' כזה של לחזור לחיים, אבל גיליתי שלהתחיל מאפס זה לא פשוט. הבנתי שמי שרוצה להיות עצמאית צריכה לעבוד יום ולילה ולהזיע המון בשביל להרים את עצמה".

צפו בכתבה המלאה (צילום: החדשות)
"הרגשתי כאילו שופטים אותי מחדש". דאוד | צילום: החדשות

עד כמה שזה נשמע מוזר, נראה כי דאוד אפילו מתגעגעת לפעמים לכלא. "היה לי קשה בבית הסוהר אבל זה היה קטן עליי יחסית לעכשיו, כי לפחות הייתה לי מנוחה. היום אני מבינה למה נשים שאין להן תמיכה ועזרה חוזרות למאסר, כי הן מעדיפות את זה מאשר למצוא את עצמן ברחוב. זה עצוב מאוד, בן אדם ישב המון שנים בכלא, היה בטיפול, שיקם את עצמו, ובחוץ אף אחד לא עוזר לו להמשיך את השוונג שלו. השתחררתי לפני יותר משנתיים ועדיין לא יכולתי לצאת פעם אחת לחופש עם הילדים כמו בן אדם".

"לא הצלחתי להרגיש שאני 100% אימא"

כשדאוד מתחילה לדבר על הילדים שלה, שני בנים בגילאים 30 ו-25 ובת בגיל 27, הטון שלה משתנה והיא נשמעת פתאום אופטימית יותר. עם זאת, היחסים שהתפתחו בינה לבין השלושה אינם רגילים, מכיוון שלא הייתה שם כדי לגדל אותם ולטפל בהם. "עדיין לא הצלחתי להרגיש שאני 100% אימא, כי רק עכשיו התחלתי להכיר אותם. הדברים האלה נבנים לאט לאט, זה לא בא בבת אחת. כרגע הם כמו חברים שלי, לא הילדים שלי. אני יודעת שהם סלחו לי והם מבינים את מה שעשיתי, אבל ברור שגם בהם יש כעס כלפיי, כי חוץ מזה שהרגתי את אבא שלהם גם עזבתי אותם להישאר לבד. ייקח עוד מלא זמן עד שאני אשקם את עצמי מולם".

24 שנה לאחר אותו היום שבו החליטה להפסיק את מסכת הייסורים ונטלה את חייו של בעלה, היא מבינה שאפשר היה אחרת. "אז לא קמתי ועזבתי כי חשבתי על כבוד המשפחה ומה יגידו. פעם אחת פניתי למקלט לנשים מוכות, אבל בגלל שלא יכולתי להשאיר את הילדים בידיים שלו - המשכתי לסבול את כל האלימות. גם לא ידעתי שאני יכולה לקום וללכת לשכור דירה. הלוואי שהיה לי את הידע מההתחלה, כי לאף אישה לא מגיע לשבת אפילו יום אחד בכלא אחרי שעברה אלימות אכזרית כזאת. היום אם אני מזהה מקום שלא טוב לי – אני לא נשארת בו".

דלאל דאוד משתחררת מנווה תרצה (צילום: החדשות)
"בבית הסוהר לפחות הייתה לי מנוחה" | צילום: החדשות

"יש לי המון שאלות שאין להן מענה, כמו מה זה היה עושה לו כשהוא היה רואה אותי מדממת כל יום? אבל אני סולחת לו כי למדתי שהוא היה בן אדם חולה"

דלאל דאוד

ממרחק הזמן, דאוד אפילו הצליחה לגבש גישה מפויסת כלפי הבעל שרצחה. "יש לי המון שאלות שאין להן מענה ונשארתי איתן, כמו מה זה היה עושה לו כשהוא היה רואה אותי מדממת כל יום? מה היה הסיפוק שלו? אבל אני סולחת לו כי למדתי שהוא היה בן אדם חולה. סיפור החיים שלו היה מורכב מאוד, והכעס שלי הוא כלפי המשפחה שלו שלא טיפלה בו בתור ילד". היום דאוד נמצאת בזוגיות שמהווה עבורה מעין תיקון. "יש לי בן זוג נהדר שהלוואי שהייתי פוגשת לפני כל הסיפור שלי. המסר שלי לכל הנשים שחוות את מה שאני עברתי – שלא יפחדו, שיקומו וילכו".

"בלילות חוזרות לי התמונות מבית הסוהר"

כשלושה חודשים לאחר שחרורה של דאוד, אושרה גם בקשתה של סימונה מורי לקיצור העונש, והיא יצאה לחופשי לאחר 22 שנות מאסר. בדיוק שנתיים אחרי, המציאות פחות ורודה מכפי שדמיינה כשהייתה בין כותלי הכלא. "בשנה הראשונה היו הרבה חגיגות, אבל עכשיו קשה להוציא ממני את בית הסוהר", היא משתפת בגילוי לב. "זה בא לי ממש חזק, בכל מיני סיטואציות. הלילות שלי לא הכי סימפטיים, אני סובלת מסיוטים וחוזרות לי הרבה תמונות".

"אני מתעוררת ומוצאת את עצמי בתנוחה עוברית בקצה של המיטה", היא מודה. "כשאני שומעת אזעקות או סירנות אז אני בכלל משוכנעת שאני שם. זה לא פשוט אחרי כל כך הרבה שנים. מי שישב יותר מ-20 שנה ומספר סיפורים אחרים, שהכול דבש – זה חרטא ברטא. אין דברים כאלה, זה נזק בלתי הפיך".

"מי שישב יותר מ-20 שנה ומספר סיפורים אחרים, שהכול דבש - זה חרטא ברטא. אין דברים כאלה, זה נזק בלתי הפיך"

סימונה מורי

מורי הכירה את שלום רחבי כשהייתה בת 15, והוא היה מבוגר ממנה ב-16 שנים. עם השנים נולדו להם שני ילדים ובמקביל – הוא החל להתעלל בה פיזית ונפשית. פעמים רבות היא ניסתה לעזוב אותו וברחה לבית הוריה, אך הוא הצליח להחזיר אותה באיומים פעם אחר פעם. באחת הפרידות היא הכירה בן זוג חדש, אולם רחבי לא ויתר - וההתעללות נמשכה. ב-1996 החליט בן זוגה של סימונה לדקור את רחבי למוות. בית המשפט קבע שהיא הייתה שותפה לתכנון המעשה - ושניהם הורשעו ברצח ונידונו למאסר עולם.

כיום, מורי בת ה-55 חזרה לכרם התימנים, שכונת ילדותה בתל אביב, ועובדת כקופאית בסופר פארם. בשונה מדאוד, היא יצאה לחופשות סדירות בעשר השנים האחרונות למאסר, דבר שהקל על שמירת הקשר עם ילדיה, דור (26) ובת אל (32), שהיא אף מתגוררת בדירה מולה. "הילדים שלי הגיעו לכל ביקור בכלא, אז ראיתי אותם הרבה והיה לי המון זמן לבניית הקשר, שהוא היום מעולה, אבל זה לא היה פשוט וקל", היא אומרת.

"העדפתי שאני אהיה בכלא ולא הילד שלי"

"היו ביקורים נוראיים, שבהם בת אל הטיחה בי דברים קשים ובצדק, על זה שעזבתי אותה ושהשארתי אותה לבד", מורי נזכרת. "הילדים שלי גדלו כמו יתומים, בלי אבא ובלי אימא, הייתה להם טראומה וחוויית נטישה. כשהבן הבכור שלה נולד אז הייתה התפנית, היא הפכה להיות אימא והייתה יכולה להבין אותי ואת מה שעברתי והקרבתי למענם. כל הזמן היה לי בראש תסריט שאם זה יימשך ככה אולי דור היה הורג את אבא שלו עם הנשק שלו מהצבא, כמו שוקי בסו. העדפתי שאני אהיה בכלא ולא הילד שלי".

סימונה מורי (צילום: באדיבות המשפחה)
"העדפתי שאני אהיה בכלא ולא הילד שלי". סימונה מורי | צילום: באדיבות המשפחה

"עד היום המון נשים אומרות לי דברים שאני לא כל כך אוהבת לשמוע כמו 'אני מעריצה אותך, את גיבורה'. יום אחד עוצרת אותי בחורה ושואלת אותי מה עושים עם הגרוש שרודף אחריה - מה אני יכולה לומר לה?"

סימונה מורי

גם מורי התלוננה פעמים רבות על האלימות שספגה, אך ללא הועיל. רחבי, שהיה מכור לסמים ואלכוהול, פגע בה בעיקר כשהיה תחת השפעתם. "בכל התקופה הזאת שהוא הכה אותי באכזריות ובסדיזם, הוא לא היה צלול. כשהגעתי לכלא הכרתי בפעם הראשונה נשים מכורות לסמים. זה זעזע אותי אבל דווקא רציתי להיות בקרבתן ובעשר שנות המאסר הראשונות, למורת רוחם של שלטונות הכלא, ביקשתי להיות באגפים שלהן. ככה הצלחתי לראות ולהבין מה זאת המחלה הזאת וממה היא נובעת. היום אני מבינה שבסך הכול כל המכורים לסמים הם מסכנים וקשה להם להתמודד. הוא היה עושה גמילה פיזית ואחר כך נשאר לבד, בלי תמיכה, ואז שוב היה חוזר למעגל הזה בגדול".

מורי מספרת שהיא מקבלת בקשות לסיוע מנשים במצב דומה. "עד היום המון נשים אומרות לי דברים שאני לא כל כך אוהבת לשמוע כמו 'אני מעריצה אותך, את גיבורה'. יום אחד עוצרת אותי בחורה ומספרת לי שהגרוש שלה כל הזמן עוקב ורודף אחריה, והיא לא יוצאת מהבית בלי ליווי של אח שלה. היא שואלת אותי מה עושים ואני בהלם, כי מה אני יכולה לומר לה? שום דבר לא השתנה. פשוט מאוד לא מגיעה עזרה".

החיים החדשים של סימונה מורי (צילום: החדשות 12, החדשות12)
"הילדים שלי גדלו כמו יתומים". סימונה מורי וילדיה | צילום: החדשות 12, החדשות12

מורי לא מאמינה שתהיה לה זוגיות בקרוב, וגם לא מעוניינת בכך. "מה אני צריכה, בחייך? בן אדם שהיה בבית סוהר הרבה שנים נשאר תקוע בגיל שבו הוא נכנס לכלא. אני בראש שלי בת 30, וזה בא לידי ביטוי במלא דברים. אני מסרבת לקנות בגדים של מבוגרות, לפעמים הילדה שלי מתעלפת מצחוק עם איזו טי-שירט אני באה".

סימונה מורי שרצחה את בן זוגה המתעלל תשוחרר‎ (צילום: חדשות 12)
"אדם שהיה בבית סוהר נשאר תקוע בגיל שבו הוא נכנס לכלא". מורי ביום השחרור | צילום: חדשות 12

מסע הייסורים של האסירה שמחכה לחנינה

טרם שחרורן של דאוד ומורי החל מאבק ציבורי לטובת הנשים שנכלאו בנסיבות הללו, שאומנם נחל הצלחה במקרה שלהן, אך עדיין לא נשא פרי בכל הנוגע לאריקה פרישקין, שדקרה למוות את דניאל טטרואשווילי ונידונה בשנת 2003 ל-30 שנות מאסר. פרישקין סיפרה כי במהלך שבע שנות הזוגיות שלהם טטרואשווילי הכה ואנס אותה, התעלל בה מינית והשפיל אותה פיזית ונפשית. לאורך השנים היא הגישה 12 תלונות על אלימות מצדו, שאף הובילו להרשעתו, אך לא הרתיעו אותו. היא אף נאלצה לנוס שלוש פעמים למקלט לנשים מוכות.

אריקה פרישקין
הביעה צער וחרטה - אך לא קיבלה חנינה. אריקה פרישקין

פרישקין, היום בת 54, הביעה צער וחרטה על המעשה ועברה הליכי שיקום בכלא. נשיא המדינה הקודם ראובן ריבלין דחה לפני כ-10 חודשים את בקשת החנינה שלה, אך אפשר לה להגישה פעם נוספת בחלוף חצי שנה. הבקשה הנוספת הוגשה לקראת סוף חודש מאי, אך ריבלין לא השיב לה עד סיום כהונתו וגם מחליפו יצחק הרצוג טרם עשה זאת.

"אריקה פרישקין היא אישה נפגעת אלימות קשה ומתמשכת", אומרת עו"ס תמר דהאן, מובילת מטה המאבק "בעל כורחן", שפועלת בשיתוף עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ותנועת "שוברות קירות". המטה נעזר גם בסיוע של יו"ר סיעת מרצ, ח"כ מיכל רוזין, שיזמה בין היתר את החוק שאושר בכנסת ב-2019 להגבלת עונשן המרבי של נשים שהרגו את בן זוגן המתעלל ל-15 שנות מאסר.

אריקה פרישקין
"העבירה של אריקה - תוצאה ישירה של היעדר מענה לזעקות שלה"

"בצעירותה עברה אריקה אונס קבוצתי מתמשך בשילוב של התעלמות והזנחה מצד הוריה", מוסיפה דהאן. "בהמשך חייה, בשל מצב נפשי ירוד בשילוב של טרגדיות נוספת בבגרותה, כמו פטירת בנה הבכור, אושפזה מספר פעמים בבית חולים לנפגעי נפש. העבירה שבה הורשעה אריקה קשה, אבל היא תוצאה ישירה של היעדר מענה לזעקות שלה".

תמר דהאן
"כבוד הנשיא, זו ההזדמנות שלך לתקן את המעוות". עו"ס תמר דהאן

לסיכום, דהאן מבקשת לפנות בכתבה זו להרצוג: "כבוד הנשיא, אם לא תקל בעונשה של אריקה, היא צפויה להשתחרר רק בשנת 2033. עכשיו, בחודש הסליחות ואחרי כמעט 19 שנים בבית הסוהר, זו ההזדמנות שלך לתקן את המעוות ולתת מענה הולם וראוי לאישה נפגעת אלימות שזעקה עשרות פעמים והחברה התעלמה ממנה פעם אחר פעם".