חשבתם שרעיית צאן שייכת לעולם העתיק? מסתבר שגם במאה ה-21 יש ישראלים שחולקים על כך ומוצאים בפשטות של הטבע משהו קסום, שגורם להם לקחת פסק זמן ממרוץ החיים השוחק ולהכיר את עולמם הפנימי. הם עושים זאת מבלי לרעות ממטר את מי שקורא להם "עוף מוזר" או אומר ש"נפלו על השכל", משתיקים את רעשי הרקע ובוחרים להתמקד רק במה שמסב להם אושר.
יום שישי, שמונה בבוקר. במושב אודים שמדרום לנתניה נדמה שזהו כבר אמצע היום. הצטיידנו בנעליים סגורות, כובע ומחברת, והגענו לחניון של אגמון פולג - המקום שבו המסע שלנו עם עדר של 300 כבשים ואימא אדמה החל. שם פגשנו את האנשים שבחרו לוותר על הבישולים לקראת השבת ולהשכים קום, כדי להפוך למשה רבנו ליום אחד.
וכך, עוד לפני שהחל השרב יצאנו אל הדרך - קבוצה שמורכבת מאנשים מיוחדים שבחרו להתנתק משגרת היום-יום, לחוות דרך הרגליים ולבדוק אם הם הרועה או העדר. כלב הרעייה הצטרף אלינו לכיוון הכבשים שכיוונו למסלול, שכולל מעברים צרים, צמחייה וגדרות. כל אחד מהמשתתפים עומד סביבם ומנווט אותם עם הרבה סבלנות, צעקות ושריקות. גם כשנדמה להם שהכבשים בשלהם, הם לא מוותרים באופן מרהיב. מנסים עוד דרך, לחש אחר ובסוף מצליחים במשימה.
"עברתי חוויה מטלטלת - החלטתי שאני עוזבת"
אחת מהם היא ניצן קמינסקי בת ה-51, אם לשלושה מפרדסיה, שעוסקת כמטפלת רגשית ובזמנה הפנוי גולשת סאפ. "לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כזה משמעותי, אני כבר בראש שלי בונה תהליכים. פתחתי סדנה שמיועדת לילדים להורים גרושים ותוך כדי שאני עם הכבשים, הבנתי איך אני יכולה ללמד אותם לזרום עם הזרם", שיתפה את מגזין N12.
כשסיפרת לאנשים שאת הולכת לסדנה של רעיית צאן, מה אמרו לך?
"אנשים הרימו גבה ואמרו לי: 'לא, את מג'נונה לגמרי'. אבל מכירים אותי עם הייחודיות שלי, יודעים שאני מחפשת את החירות. יחד עם זאת, אני מיינסטרים ומאוד אקלקטית, לוקחת מכל דבר את הטוב".
מה עם הסידורים של שישי?
"הדברים יחכו ואם לא, יש מישהו שיעשה את זה. תמיד יש מחליף. זה אחר כך ייתן לי אדרנלין לבוא הביתה ולתקתק את מה שצריך תוך שעתיים".
תוך כדי השיחה, קמינסקי מעיפה מבט הצידה ומסמנת לי להסתכל גם. "תראי איזה פרפר משגע", הכריזה בהתלהבות. "אנשים אומרים לי לפעמים איך את שמה לב לדברים הקטנים האלה. אבא שלי זכרונו לברכה נהג להגיד: 'פה זה גן עדן'. כשאתה פותח את העיניים ובוחר לראות, אז אתה פשוט מעשיר את הנפש".
עד לפני כמה שנים היא עבדה כמורה לאנגלית עם ותק של 22 שנה, אלא שאז לדבריה הסתבכה עם אבא עבריין, שגרם לה לחרדה מטורפת - וכתוצאה מכך, החליטה קמינסקי להיפרד ממערכת החינוך. "עברתי חוויה מטלטלת של אדם מן השורה, שפתאום מוגשת נגדו תלונה ונדרש לטביעת אצבעות. החלטתי שאם המערכת לא יוצאת ומפרסמת דבר כזה, אז אני עוזבת אותה", היא משתפת. "אנשים אמרו שזה הייעוד שלי ובעלי תמיד צוחק ואומר: 'לא לתאר, גם בסופר ובים אנשים מספרים לך את סיפור חייהם'. זה בשבילי כל כך ממלא לראות מבוגר או ילד שהיו בדיכאון ובסבל נורא פורחים".
מאחורי האופטימיות שמצטיירת בקולה ישנו גם ניצחון אישי. לפני שלוש שנים היא חלתה בסרטן וכבר מרגע הגילוי, החליטה קמינסקי שהמחלה הזו לא תשבור אותה. "איך שגילו שיש לי סרטן אמרתי לרופא: 'תודה שגיליתם, עכשיו אנחנו מעיפים את הנגע הזה ובזה זה נגמר'. באתי לתהליך של ניתוח והקרנות אופטימית לגמרי והחלטתי שאני מנצחת את זה. זה נתן לי כל כך הרבה תובנות. פתחו לי פיניאטה בסוף הטיפולים ואמרו לי שלא ראו אף פעם אדם שבא עם אופטימיות כזו. אני חושבת שזו תרופה".
היום היא בוחרת לפזר את שמחת החיים שבה ניחנה ומתנדבת בכמה מסגרות. אחת מהן היא עמותת "נולדת לנצח", שבה מבשלים אוכל ביתי חם למשפחות שיש בהן ילדים שחולים בסרטן - ובכך קמינסקי סוגרת מעגל. "החיים קצרים לצערי וצריך ליהנות מכל היש הזה. אני חושבת שטבע זה דבר מושלם, ברגע שאנחנו בהרמוניה איתו הכול מסתדר", היא מסכמת.
"יש פשרה בין הרצון שלי לנוודות לחוסר רצון של המשפחה"
"הייתי מפקד המחלקה של דרור בגולני לפני 30 שנה. איש שטח אמיתי שבזכותו הסדנה הזו יצאה לפועל. אני כל הזמן רואה תמונות של כבשים והייתי חייב לבוא לנסות", סיפר עזרא ביטרן, בן 54 מתל אביב, מדריך טיולים בעולם בחמש השנים האחרונות ונווד כבר קרוב ל-40 שנה, שהחליט להתנסות ברעיית צאן.
רואה את עצמך חוזר לפה?
"אני מעכשיו הולך לשבת לדרור על הווריד לפחות פעמיים בשבוע", הוא צוחק. לאחר שביטרן נפרד מהשירות הצבאי שלו כקצין בגולני, הוא ניהל חברת אבטחה במשך תקופה ארוכה עד שיום אחד החליט לוותר על הכול וללכת עם הלב. "הייתי שם 12 שנה ויום בהיר אחד קמתי והחלטתי שאני לא רוצה יותר. כסף זה לא הכול. פשוט באתי והנחתי את המפתחות. ויתרתי על המעמד ועל כל מה שהיה לי".
"כסף זה לא הכול. פשוט באתי והנחתי את המפתחות. ויתרתי על המעמד ועל כל מה שהיה לי"
עזרא ביטרן
שינוי של 180 מעלות.
"מהר מאוד אתה מתרגל לזה. לא הייתי שלם במקום שבו הייתי".
מתי התחיל החיבור שלך לטבע?
"אני נווד מאז שהייתי חייל ועד היום, אבל אחרי הצבא התחלתי הרבה יותר להתחבר לעולם הזה. הייתי גם חקלאי בתקופה מסוימת ופקח במדבר יהודה. אני מסתובב בקולומביה, קובה, אלסקה, כורדיסטן ומרוקו - מגוון מאוד".
המשפחה זורמת עם זה?
"יש סוג של פשרה בין הרצון שלי לנוודות לחוסר רצון של כל המשפחה להיות נוודים. אשתי ואני יוצאים לטיולים בעצמנו. עכשיו אני חוזר לטייל אחרי הטירוף של הקורונה ונוסע לאלסקה".
"יש לי בחצר עזים, אבל אין לי אומץ לצאת איתם"
"גדלתי באודים ותמיד היה לי חיבור לבעלי חיים. כשאני מטיילת בשדות ראיתי את הצאן ומבלי לחשוב פעמיים, קפצתי על ההזדמנות", שיתפה צביה בלזדה בת ה-51 שמנהלת צהרון לילדים כבר 16 שנה במושב.
מה ציפית לחוות?
"לא כל כך ידעתי למה לצפות, רק דמיינתי את עצמי עם הצאן. באתי עם ראש פתוח ואני ממש מרוצה. זו הזדמנות של פעם בחיים".
לצד האהבה של בלזדה לילדים, היא מודה כי מאז שהיא זוכרת את עצמה הרגישה חיבה מיוחדת לבעלי חיים והחצר שבביתה הוא הוכחה חיה לכך. "יש לי בחצר עזים, סוסים וכלבים כבר 14 שנה. אני לא מוציאה אותם למרעה, אלא מביאה להם חציר ואוספת להם ירק. אין לי אומץ לצאת איתם".
זה יקרה ממחר?
"יכול להיות".
בזמן שאנחנו הולכים עם העדר בשטח הפתוח, בלזדה מנסה את מזלה ומביטה אל הכבשה כשהיא אוחזת במקל הרועים וצועקת "בואי". "צביה, תנסי לשנות כיוון ולהעצים את התנועה", אומר לה דרור - והיא מצליחה. מהלכת בין הכבשים כשם שהיא אחת מהם וסוחפת אותם יחד איתה. למרות שנראה שיש לה את זה, בחיים שלה היא דווקא בוחרת להיות בפוזיציה אחרת: "אני מעדיפה להיות העדר ולא הרועה. שם אני מרגישה בנוח ויכולה להיות מי שאני באמת".
יש פעמים שרואים בך עוף מוזר?
"מקבלים אותי במשפחה למרות המגרעות שלי. בעלי חושב שאני קצת משוגעת, אבל משלים עם זה שבעלי חיים מעניינים אותי יותר מדברים אחרים".
"מעדיף להיות עם הכבשים מאשר לשחק במחשב"
גם בקרב דור ה-Z ניתן למצוא יחידי סגולה שמדברים בהתלהבות על הטבע ומחייכים מאוזן לאוזן כשהם מובילים את הכבשים לאורך המרעה. "שמעתי מאימא שלי על הסדנה והחלטתי ללכת, זו הייתה חוויה כיפית. הרגשתי שאני מנהיג ומצליח להוביל את הכבשים", סיפר יפתח חרמוני, בן 10 מנורדיה, שלומד בכיתה ה'.
חרמוני נולד למשפחה שבה האהבה לטבע זורמת בדם וכך, כבר כשהיה בן ארבעה חודשים בלבד מצא את עצמו ישן באוהל בפעם הראשונה. "אבא שלי היה עובד בדיר במושב והזמן האהוב עליי הוא בטיולים. אני נהנה לבנות מחנה, להיות בקמפינג ולפגוש מקומות חדשים".
מה אמרו החברים כשסיפרת להם שיש סדנה של רעיית צאן?
"הם פחות התעניינו, אבל אני מאוד אוהב את זה. זה לא מתאים לכל אחד, רק למי שמרגיש באמת חיבור לטבע ולחיות".
לא העדפת לשבת בבית ולשחק במחשב או בטלפון במקום?
"זה לא כזה מעניין להיות בטלפון ולשחק במחשב. להיות עם הכבשים זה היה בשבילי הרבה יותר כיף".
"לא אוהב כדורגל, אני טיפוס של טבע"
המפגש של פלג רחמן בן ה-13 מאבן יהודה עם עדר הכבשים נראה כמו אהבה ממבט ראשון. אומנם הוא מצטייר כנער מופנם, אך כשהוא מגיע למרעה - מיד טבעי לחשוב שהוא נולד להיות רועה צאן. "יש לי חיבור מיוחד לטבע ואני אוהב לטייל. זה עושה לי טוב והסדנה הזו הייתה חוויה שונה ממה שעברתי עד כה".
איזו תחושה ליוותה אותך?
"הרגשתי שהכול עוצר סביבי, יכולתי לשבת ולחשוב. אני אוהב את השקט הזה ולמדתי על עצמי שאני יכול לשתף פעולה עם כל אחד".
למה רעיית צאן ולא כדורגל?
"אני לא אוהב כדורגל ופחות טיפוס ספורטיבי. אני ילד של טבע".
רועים רחוק
מאחורי החוויה התוססת הזו של "חופשי בטבע" - רעיית צאן - עומדים דרור בכר, בן 52, נוקד כבר 30 שנה ואלכס פרידמן בן 42, איש חינוך דמוקרטי, שמטפל באמצעות הטבע למעלה מעשור. השניים החליטו לחבור יחדיו, כדי לצרף נשים, גברים, בני נוער וילדים להרפתקה הפרטית שלהם שמשלבת בין צאן לשהייה בטבע. "הוזמנתי לפני כמה שנים לבית הספר הדמוקרטי שבו אלכס עובד, כדי לתמוך בעדר הקטן של העזים שהם מגדלים וישר נדלקתי על הרעיון. אני מאוד מאמין בלתת לאחר את מה שאני חווה ובגלל זה החלטנו להעביר יחד סדנאות של רעיית צאן", מספר בכר על ההשראה שהניעה אותם ליוזמה הזו.
"מגיל שלוש הייתה לי כבשה בחצר והייתי יד ימינו של שכן שגר כמה בתים לידי וגידל פה במושב כבשים. שם למדתי לעשות גבינה, יין, את כל פרקי האבות", הוא נזכר. "בכל יום שבו אני יוצא למרעה, אני לומד עוד פסיק קטן עם הרבה תובנות ועניין. זה הטיול היום-יומי שלי, ואז אני מחליט לאיזה כיוון אני הולך היום ועם מה אני נפגש".
"יכולים להגיע לכאן ילדים מהעיר שאין להם סוסים בבית ורואים בזה תשוקה, אבל הילדות שלי לא סופרות את זה"
דרור בכר
איך מסתכלים על זה בבית?
"שתי הבנות שלי הכריזו לי קבל עם ועדה שאין להן שום עניין עם זה, לא בכבשים ולא בסוסים. אני חושב שמי שקרוב לזה - מתרחק מזה ומי שרחוק מזה - דווקא מתקרב לזה. יכולים להגיע לכאן ילדים מהעיר שאין להם סוסים בבית ורואים בזה תשוקה, אבל הילדות שלי לא סופרות את זה".
"לקח לי שניות להגיב, כמעט נותרתי עירום בן לילה"
"החיבור לעדר הוא מתבקש ואפשרי כשמדובר בכל בן אדם בוגר או ילד בלי ידע מוקדם או אוריינטציה מיוחדת לגלות בתוכו כוחות של מנהיגות וקבלת החלטות", הדגיש פרידמן, "אנחנו לומדים מתוך התנסות ומבינים מה זה אומר עלינו - ברור שלא כולם אחרי זה יהיו רועי צאן, אבל אפשר ללמוד המון על בני האדם ולשקף להם את זה מהסדנה שהיא מחוץ לאזור הנוחות".
"הסדנה שלנו נפתחת בהיכרות, שכוללת שתיית תה וקפה - ובה אנחנו שוברים את הקרח ומתקרבים. לאחריה אנחנו יוצאים לדרך ומנחים את המשתתפים מה לעשות, מזמינים אותם להתקרב לעדר פיזית ולהיטמע בתוכו עם ביטחון. למשל, אם אנחנו נותנים לעדר זמן לאכול אנחנו רואים איך הוא נעשה נינוח יותר, ולעומת זאת – אם עסוקים רק בללכת, הוא נכנס לאיזשהו אי שקט", הוא מסביר.
"במהלך הסדנה אנחנו מוצאים את הדרך לחבר את האנשים לקצב של העדר ומדברים תוך כדי הלמידה. כשמשהו לא ברור, אנחנו מנסים להפיק מסקנות ולהשתפר בהתנסות הבאה. בסופו של דבר, המנהיגות הזו פוגשת אותנו גם בחיים שלנו – במשפחה, בעבודה, בחיים החברתיים ובכל מקום. זה מאפשר לנו להבין איך אנחנו מתנהגים בתור מנהיגים, איך מקבלים החלטות ועד כמה אנחנו מניעים גם את האחרים לפעולה".
למי זה מתאים?
"צריכה להיות זיקה לשהייה בחוץ ואיזשהו רצון להיות שם, להיחשף תרתי משמע וגם להתנסות בחוויה שמוציאה אותך מאזור הנוחות", תיאר פרידמן, "זה לצאת מהגבולות של עצמך ולנסות משהו אחר. זה מיועד לאנשים שמחפשים חוויות אחרות ושונות מההתנסות היום-יומית - מתוך ההבנה ששם ההתפכחות היא לא בתוך מעגל הנוחות שלנו".
"כשהתחלתי לעסוק ברעיית צאן היה לי קצה של ניסיון חיים בגידול של בעלי חיים בכלל. גדל בעד צאן כל חיי וגם בצבא זה המשיך באופן שונה", נזכר בכר. עם הזמן כדי לשרוד, העליתי זיכרונות מהעבר ויישמתי אותם - מחיסכון של מזון לעדר ועד להיבטים אחרים שאפשרו לי להמשיך את הדרך ולשרוד בה".
"באחד מחורפי השנה החזקים התעוררתי באמצע הלילה וגיליתי קבוצה של רעולי פנים נמצאת בסוף הדיר ומוציאה את כל העדר", הוא מספר על החוויה הטראומתית מלפני 15 שנה, שחקוקה בזיכרונו ומלווה אותו עד היום. "לקחו לי שניות בודדות להגיב וברוך השם, להציל את הפרנסה שלי. הייתי בן אדם צעיר שמנסים לגנוב לו את הפרנסה. לא היה לי עוגן וכמעט נותרתי עירום בין לילה. מאז אני בכל לילה קם לבדוק שהכול בסדר עם העדר וישן עם חצי עין פתוחה", הוא אומר.
אפשר להתפרנס מרעיית צאן?
"היום המזונות בעולם עולים בצורה משמעותית - הגרעינים, השינוע ועוד", אומר בכר, "מי שזוכה במרעה יכול להאכיל את העדר כמעט ללא עלות אם הוא יודע איך עושים את זה במשך השנה. בשביל זה על הדרך נוצרה הסדנה, כדי להעביר לחבר'ה שמשתתפים מעבר לחוויה - גם רקע חקלאי למי שבעניין ורוצה להיחשף לחשיבות של המרעה".
בכר הסביר שברעיית צאן כרוכים גם לא מעט קשיים: "לחבר'ה צעירים שרוצים לבנות עדר כבשים זה עסק מאוד קשוח ועם הפשיעה החקלאית, בכלל אתה צריך להיות בו 24/7. כשאתה צעיר, זה באיזשהו מקום מלחמה פנימית בין הרצון לנסוע לטייל עם חברים לבין הצורך להיות עם העדר".
פרידמן הוסיף: "אני רואה בטבע את הדרך שאנו צועדים בחיינו - פעם זה קשה כי עולים ופעם כי יורדים. שום דבר הוא לא הדבר עצמו, אלא החוויה שלנו והיחסים שאנחנו מפתחים".
מה סוד ההצלחה מבחינתך שגורם לאנשים לעזוב הכול וללמוד רעיית צאן?
"הטבע מעניק לנו מרחב פתוח לנשום, לגלות ולהיות מי שאנחנו. אנחנו פוגשים בסדנאות אנשים שרוצים להיות יחד ואולי כבר לא מפחדים להיות לבד. הם צמאים לפשטות ויותר מכול, מגיעים עם תובנות על עצמם ועל העולם שסביבם".