"נתתי היי פייב למוות – וחזרתי": הקלישאה אומרת שאדם שהצליח עשה זאת בעשר אצבעות. מור ספיר הצליח גם בלי אצבעות. מדובר באדם שכבר היה לו הכול בחיים, ולמרות תאונה טרגית וקשה הוא הצליח להתאושש - ולקחת את עצמו לגבהים חדשים. למשחקים הפראלימפיים בטוקיו הוא לא הגיע - ונאלץ לצפות בישראלים אחרים זוכים במדליות ותהילה - אך בתוך שבועות הגיע להישג נדיר: אלוף העולם בטיפוס פראלימפי.
בתואר הוא זכה בסוף השבוע האחרון במסגרת אליפות העולם שהתקיימה במוסקבה. זו הפעם הראשונה שהוא מחזיק בתואר לאחר שהוכתר לסגן אלוף העולם בשנת 2019. כבר בפתיחת שיחתנו ברור: מדובר באדם לא שגרתי שלא נותן לשום דבר לעצור אותו. ספיר, עוד מעט בן 31, הוא בן הזקונים למשפחה שבה עוד 3 אחיות גדולות. את ילדותו הוא מתאר כ"רגילה ונוחה". הניסיון הראשון שלו עם ספורט היה דווקא בתחום הכדורסל.
הוא התגייס להנדסה הקרבית, יחידה שהכינוי שלה הוא 'פורצי הדרך'. הוא עוד לא ידע את זה בזמנו, אבל כנראה לא במקרה הוא הגיע דווקא ליחידה הזו. הוא יצא לקצונה ואחרי 4 שנים בצבא השתחרר בדרגת סגן. באזרחות החל לעסוק בפינוי מוקשים, בדיוק כמו בצבא, וגם שם התקדם במהירות. בגיל 23 כבר היה לו הכול: רכב צמוד ומשכורת טובה. מצליחן, נכון?
"העבודה הייתה קשה ולא כיפית", סיפר ספיר. "לא הבנתי למה אני עושה את זה. אפשר להגיד שאפילו די סבלתי. ידעתי שאני טוב במה שאני עושה, אבל לא אוהב את זה. בגיל 24 רציתי לצאת לדרך חדשה. החלטתי שאני רוצה להיות מאמן כדורסל. השאיפה שלי הייתה להיות עד גיל 30 עוזר מאמן בליגת העל. נרשמתי לקורס מאמנים ובחודש הפנוי לפני שהקורס התחיל החלטתי לטוס לסוג של טיול אחרי צבא בנפאל ולטפס על רכס האנאפורנה. טסתי לבד, אבל כבר בימים הראשונים פגשתי ישראלים והפכנו לחבורה מאוד מלוכדת".
ואז הטיול קיבל תפנית טרגית: "ביום ה-10, יום השיא שבו מגיעים לנקודה הכי גבוהה, הכול השתנה. אומנם נסענו בשיא הקיץ – אבל בכל זאת התחילה סופה מחרידה, שבגללה מתו 44 אנשים מהעולם ו-4 חברים ישראלים שלי. אותי חילצו בבוקר למחרת מחוסר הכרה. רק אחרי שהתעוררתי הסבירו לי שהיינו בתנאים חמורים של מינוס 35 מעלות". עד היום הוא לא זוכר מה קרה בזמן הסופה, אלא רק ממה שסיפרו לו לאחר שחזר להכרתו.
"ניסיתי לעשות הכול: אפילו אנרגיות ומכשפים. אבל אחרי חודש וחצי היה מאוד ברור שאני צריך להיפרד מהאצבעות שלי"
"בנפאל לא ממש הבינו את חומרת הפציעות שלי, אבל בארץ מיד הבינו. אחרי 3 שבועות בארץ כבר התחילו לדבר איתי על קטיעת אצבעות. בכל יום שקמתי ראיתי ממש בהילוך מהיר את האצבעות שלי 'מתות'. אם ביום מסוים הצלחתי להזיז אותן – למחרת כבר לא. ניסיתי לעשות הכל, גם אם זה לא ברפואה המערבית. אנרגיות, מכשפים – הכול. אבל אחרי חודש וחצי היה כבר ברור שאני צריך להיפרד מהאצבעות שלי. פתאום, רגע אחרי שהייתי בשיא שלי, מצאתי את עצמי 'נכה'. בן אדם שלא יכול לעשות כלום. לא הייתי יכול ללבוש גרביים. הייתי שם חותלות".
איך בכלל הבנת איך עושים את כל פעולות החיים?
"בבית ספר לא ממש אהבתי ללמוד וכל הזמן הייתי בחוץ, משחק כדורסל. אז אחרי הפציעה החלטתי שאם גם ככה אני לא עושה כלום בינתיים – אני אשלים את תעודת הבגרות ומה שהיה חסר לי זה מתמטיקה. המורה בקורס חזר על הדברים הכי בסיסיים, ואולי זה יישמע קצת מפגר, אבל הוא חזר איתנו על פעולות החיבור וחיסור הכי פשוטות. הוא הזכיר לנו ש-2+2 זה 4 וגם 1,000 פחות 996 זה 4. כלומר, יש הרבה דרכים להגיע לאותה התוצאה. לקחתי את זה לחיים, הסתכלתי על הידיים שלי ואמרתי – אם לא הצלחתי לעשות משהו בדרך מסוימת, אני לא אוותר – אלא פשוט אנסה בעוד דרך עד שאני אצליח. החלטתי שעד אני לא מנסה את כל הדרכים השונות ומצליח – אני לא מוותר. לכל פעולה מצאתי דרך שבה אני יכול לבצע אותה למרות שאין לי אצבעות".
"הסתכלתי על הידיים שלי ואמרתי – אם לא הצלחתי לעשות משהו בדרך מסוימת, אני לא אוותר, אלא פשוט אנסה בעוד דרך עד שאני אצליח"
"הבנתי שאף אחד לא יעשה את זה בשבילי"
את עולם הטיפוס הכיר ספיר לגמרי במקרה: "ממקום טיפולי הגעתי לבית הלוחם. כדי לנסות קצת להבין איך אני בכל זאת יכול להשתמש בידיים שלי, התחלתי להתעסק עם טיפוס. לאט לאט הבנתי שהטיפוס עוזר לי להתמודד עם דברים בחיים. הייתי מקביל את הבעיות בטיפוס לבעיות בחיים – אני תקוע בין שמיים וארץ, ואם אני לא אעשה את הצעד הבא ואתגבר על המכשול, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אחרי שנה, כשכבר ממש הייתי בתוך ענף הטיפוס, החלטתי שאני רוצה להתחיל להתחרות ולייצג את ישראל בחו"ל. הסתכלתי בסרטונים ביוטיוב והבנתי שאין אף מטפס בעולם שעושה את זה ללא אצבעות בכלל – הבנתי ששוב אני צריך להיות זה שפורץ את הדרך והחלטתי ללכת על זה".
מתי הבנת שאתה רוצה לצאת לתחרויות ולייצג את ישראל?
"לא רק שרציתי לייצג את ישראל, אלא רציתי לייצג את הבעיה – אדם ללא אצבעות שעושה פעולות טיפוס מסובכות שאף אחד לא עשה לפניי. בתחרויות הראשונות לא היה אכפת לי אם אני ראשון או אחרון, אלא רק רציתי להראות שאדם כמוני מסוגל. אחרי שאמרתי למאמנת שלי שאני רוצה לצאת לתחרויות בחו"ל היא אמרה לי שאף אחד לא יממן את זה. הטיפוס הוא לא ענף פראלימפי – אז הוועד האולימפי לא יעזור לי. איגוד איל"ת, שמייצג ענפים לא אולימפיים, לא מייצג ענפים שהם לא פראלימפיים. נדפקתי מכל הכיוונים. הבנתי שאני צריך לממן הכול לבד. אבל כמו כל בעיה אחרת בחיים, אמרתי לעצמי שאני אתגבר גם על זה".
"אני מביא כבוד, משמיע את התקווה על הפודיום, אבל אף אחד לא עוזר לי ותומך בי"
"בשנתיים הראשונות באמת עשיתי הכול לבד. הטיסות, השהות, האימונים והתחרויות עצמן – הכל מימנתי לבד. לפעמים לפני תחרויות הייתי מוצא את עצמי ישן באכסניה או באוהל ומשם יוצא לתחרויות. מעבר לזה שזה היה מביך, זה היה פשוט לא מקצועי. בשנת 2019 כבר זכיתי במקום השני באליפות העולם, אבל לא עצרתי והבנתי שאני רוצה להפוך את עצמי לעוד יותר טוב. כמו כולם, גם בי שנת הקורונה פגעה – אבל גם את זה לקחתי לטובתי, התאמנתי ויצאתי ממנה עוד יותר טוב. התחלתי לטפס בטבע וזו עוד דרך שפרצתי". בסוף השבוע האחרון הוא חזר עם תואר אלוף העולם בטיפוס, לאחר שהיה היחיד במקצה שהשלים את הטיפוס.
ספיר פתח את מוקדמות התחרות בצורה מושלמת, כאשר היה המטפס היחיד בקטגוריה עם שני "טופים" (סיום מסלול). בגמר התחרות היה ספיר המטפס האחרון שיצא אל הקיר, כאשר המטפס האמריקני הגיע לאחיזה אחת לפני סוף המסלול - מה שחייב את מור להגיע לפחות לאחיזה זו על מנת לזכות בזהב. במהלך הטיפוס הוא נראה בטוח בעצמו מאוד ואף סימן אל הקהל באולם בקשת עידוד. גם את מסלול הגמר סיים ספיר וסגר אליפות מושלמת עם תואר אלוף העולם הראשון שלו.
מפריע לך שאתה מביא הישגים – ואף אחד לא מתייחס אליך?
"לאט לאט כשהתחלתי לנצח בתחרויות, לקחת מקומות ראשונים ושניים, הבנתי שאף אחד לא שומע עליי – כי אני לא ספורטאי פראלימפי. אני מביא כבוד, משמיע את התקווה על הפודיום, אבל אף אחד לא עוזר לי ותומך בי. התחלתי להגיד לעצמי – 'מה, אם אני לא באולימפיאדה אני לא שווה כלום?'. אני אפילו לא מבקש את אותם המענקים שמקבלים הספורטאים הפראלימפיים, אלא פשוט מבקש שיתייחסו אליי ויבינו את מה שאני עושה. לא מעט בתי ספר פונים אליי ומבקשים ממני לבוא להרצות, אבל אני נאלץ להגיד להם לא כי אני צריך לעשות דברים אחרים שקשורים לתחרויות. כל הכסף שאני מרוויח הולך לתחרויות. אם אנחנו, כמדינה, לא נותנים את הכבוד הראוי לספורטאי כמוני, אז כנראה זה אומר עלינו משהו כחברה. שמתי על השולחן הצעה – אם אני אגיע ל-100 אלף שקלים מחסויות ופרסומות, אני מתחייב ל-25 הרצאות בבתי ספר בשנה".
"אם אנחנו כמדינה לא נותנים את הכבוד הראוי לספורטאי כמוני - אז כנראה זה אומר עלינו משהו כחברה"
"אין לי סוכן, אין לי מישהו שידחוף אותי – זה רק אני עם עצמי. בין תחרויות ואימונים אני מצליח למצוא קצת זמן לכתוב בפייסבוק על ההישגים שלי ועל מה שאני עושה, אבל זה לא מספיק. בשנה האחרונה אני מבין שזה כבר לא סבבה. יש אפס הכרה בזה שיש פה משהו מיוחד שקורה ואני עושה – ואף אחד לא שם על זה. אם אנחנו כמדינה רוצים להתפתח בספורט - צריך לשים אנשים כמוני במרכז".
"יש לי את הידיים הכי מיוחדות בעולם"
"בתחום הזה אני מקרה מאוד קיצוני לדעתי. אני ממש עף על הידיים שלי. לדעתי יש לי את הידיים הכי מיוחדות בעולם. כל אדם שלוחץ לי את הידיים זוכר את זה לעולם. לפעמים כשאני מגיע לקיר טיפוס חדש שבו לא מכירים אותי ואני קולט שילדים מסתכלים לי על הידיים אני אומר לעצמי 'אם מסתכלים עליך כל כך הרבה כנראה שאתה דוגמן'. בזכות הטיפוס אני חושב שאין משהו שאני לא מצליח לעשות. בהרבה מצבים בחיים אני חושב שאנשים לא יכולים להבין שאין לי אצבעות".
"בזכות הפציעה הגעתי לגבהים חדשים. כל מה שאני מבקש עכשיו זה שישימו לב לאדם פורץ הדרך שיש כאן"
ואיך בתחום הזוגיות?
"דווקא לפני הפציעה לא היו לי יותר מדי מערכות יחסים ארוכות, אבל זה לא קשור לפציעה אלא לעובדה שעדיין חיפשתי את עצמי. בחצי השנה האחרונה אני נמצא בזוגיות ולימדתי את עצמי משפט חדש: 'לבד אתה הולך מהר, ביחד אתה הולך רחוק'. החיים שלי באמת באמת טובים, אבל אני רוצה להפוך את הטוב לטוב יותר".
אחרי כל מה שסיפרת כאן, השאלה המרכזית היא - אתה כועס על התאונה?
"אם עכשיו אני אגיד לך 'יש לך אפשרות לראות מה קורה בגיהנום אבל אני מבטיח לך שתחזור', היית לוקח?' רוב האנשים היו רוצים את זה. אז ככה אני מתאר את המצב שלי: נתתי היי פייב למוות – וחזרתי. בזכות הפציעה הגעתי לגבהים חדשים, למדתי לעשות דברים חדשים. אבל כל מה שאני מבקש עכשיו זה שישימו לב לאדם פורץ הדרך שיש כאן. אני חושב שהידיים שלי צריכות להיות בפרונט כי הן לא משדרות חולשה – אלא יתרון. הן משדרות שכל אחד שחולם באמת – יכול להגשים. פעם מאוד פחדתי ממה יחשבו עליי ומה יגידו עליי, היום אני יודע שאם אני אחשוב ככה אני לא אצא מהבית. בזכות הפציעה שחררתי את המחשבות האלה. מהרגע שהתחלתי להציג את הידיים שלי – גדלתי כאדם וכספורטאי".
את הריאיון רוצה ספיר לסיים במסר: "אני אשמח לאומץ מהחברות הגדולות במשק – זה ווין ווין. אני מוכן לחתום שמי שייקח אותי כפרזנטור, יקבל 25 הרצאות בהתנדבות לבתי ספר, מוסדות חינוך וגיל הזהב. זה לא הד סטארט, זו פריצת דרך. הידיים שלי צריכות להיות בפרונט. אני לא חושב שאני צריך להיות דוגמן, אלא דמות לחיקוי".
לפניות למור ספיר ולמעקב אחרי סיפורו, ניתן לפנות אליו גם בדף הפייסבוק שלו.