השנה - 1973, חודש יולי. יופ דה יונג, הולנדי צעיר בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, ממתין בתחנת האוטובוס בצומת מחניים שבגליל העליון לקו שייקח אותו לקיבוץ מרום גולן. הוא מחכה במשך שעות, מזיע ותשוש מהחום הישראלי כשהוא לבוש בחליפה ועניבה - שהביא איתו יחד עם הנימוסים האירופאיים. העוברים והשבים, נדהמים כנראה מהמראה הסוריאליסטי, מתעכבים במבטם לרגע על האדם המוזר, וממשיכים בדרכם. "אף אחד לא רצה לקחת אותי טרמפ, נראיתי הזוי", נזכר יופ וצוחק.
לבסוף, מגיע קו האוטובוס שמביא את יופ לקיבוץ מרום גולן. הוא הגיע כדי להתרשם מהחיים הסוציאליסטיים שעליהם שמע רבות מפי מכרה שגרה בעבר במרום גולן. הוא לא ידע אז, שכשלושה חודשים אחרי כן תפרוץ ברמת הגולן מלחמת יום הכיפורים, המלחמה שבמידה מסוימת שינתה הכול. לימים, יספר חבר הקיבוץ מהולנד שדווקא המלחמה הקשה הזו הייתה מבין הגורמים שבגללם החליט להישאר בישראל.
"רצתי יחף עם רובים צ'כים כשמסביב הפגזות"
"ההפתעה הייתה שהסורים התחילו את המלחמה ב-14:00, בדיוק כשהיינו עסוקים בלפנות את הילדים והנשים", משחזר יופ את הרגעים הראשונים שבהם הבינו במרום גולן שפורצת מלחמה. "כי אמרו שב-18:00 תפרוץ מלחמה, אז תכננו ב-14:00 להתחיל פינוי. באותו רגע כולם ברחו למקלט של חדר האוכל. ושמענו פיצוצים ואת הכול זז מסביב".
"ביקשו מהחבר'ה במקלט שהייתי בו לקחת נשקים ואפודים ולהתחיל לפזר אותם בין המקלטים", מספר עוד יופ. "אז רצתי בקיבוץ, כשמסביב הפגזות, עם כמה רובים צ'כים, והייתי לבוש לכבוד יום כיפור בלבן ובסנדלים. בשלב מסוים עפתי, ונפלתי ממשהו. עד היום אני לא יודע ממה – מטוס שעבר מעליי או הדף של משהו אחר. בכל אופן, כל הנשקים התפזרו הצידה, הרמתי אותם עם צפצופים באוזניים, ורצתי למקלט הבא, נחתי שם, והמשכתי בפיזור. בשלב מסוים הבנתי שאני יחף, ואת הסנדלים מצאתי לאחר שלושה שבועות, ממש במקום שבו נפלתי".
רק בשעה 17:00, אחרי 3 שעות קשות מאוד, האוטובוסים פינו את הנשים והילדים, והגברים נשארו לשמור על הקיבוץ. יופ מספר שבאותו הלילה הוא ועוד כמה חברים הוצבו לשמור בפחון ליד השער הראשי של הקיבוץ. "למזלנו הסורים לא הגיעו", הוא נזכר. "כי אני לא חושב שהיינו יכולים לעשות הרבה".
לאחר אותו לילה, פינו את חלק מהגברים לקיבוץ הגושרים, וחלקם גויסו למילואים. כאורח שרק בחן את חיי הקיבוץ, יופ יכול היה בשלב הזה להחליט שהוא עוזב - אבל מבחינתו זו לא הייתה שאלה בכלל. "נשארתי עם החבר'ה ב'הגושרים', לא רציתי לנטוש חברים בשעת מצוקה", מספר יופ. "גם החברים בקיבוץ הגיבו כך – 'אתה משלנו, אתה לא הולך לשום מקום'". בסוף המלחמה, אחרי שצה"ל הצליח להדוף את צבאות ערב למרות האבדות הקשות, יופ היה כבר ישראלי לכל דבר ועניין: "הלב התפוצץ מגאווה, שהצלחנו לעצור את ההתקפה המטורפת הזו".
בחר להישאר בארץ: "הלב כבר היה פה"
דווקא אירועי המלחמה הקשים האלה היוו עבור יופ תמריץ להחליט שהוא בונה את חייו בקיבוץ. "המלחמה הייתה קשה, הרבה עזבו, אבל אני הבנתי שזה המקום שלי", הוא מספר. "זו מחמאה מאוד גדולה שאמרו לי 'אתה משלנו'. אבל הבנתי שאני צריך לקבל החלטה כזו גורלית לבד. כי הולנד לא הייתה רעה לי, ההפך היה לי טוב שם, אבל הלב כבר היה פה. אז החלטתי להישאר, כתבתי מכתב הביתה - 'אגיע בחודש יולי (1974), אני בא לקחת את הדברים שלי וחוזר לישראל".
היום, כמעט 50 שנה אחרי כן, הוא נשוי לישראלית ושניהם הקימו משפחה בקיבוץ. יופ, שמאז ומעולם עסק באומנות, מתפרנס מפיסול בגרוטאות ברזל. את הריאיון שבו דיברנו על החיים עצמם, אומנות ואיך נקלט בקיבוץ בשנות ה-70, קיימנו בין עשרות פסליו בסדנה שלו. למרות שאני מכיר אותו מאז שנולדתי, הופתעתי לשמוע את הסיפור על הקיבוץ בימים ההם דרך העיניים שלו.
ההתיישבות ברמת הגולן החלה אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, 6 שנים לפני הגעתו מהולנד לישראל. יופ פגש קיבוץ שעודו בשלבי הקמה, כשברמת הגולן כולה היו עוד כ-10 יישובים מלבד מרום גולן. הרבה מחברי הקיבוץ עסקו באותה תקופה בבנייתו ממש, וכך גם יופ - ששובץ בסידור העבודה כבר ביום הראשון שלו לבניית המסגרייה של הקיבוץ.
"שלחו אותי לחפור יסודות למסגרייה, הכול בידיים. בלי שום מכונה", נזכר יופ. "תקרא לי משוגע, אבל נהניתי מכל רגע". נראה שעוד לפני המלחמה, ימים בודדים בלבד אחרי שבא למרום גולן, הרגיש ההולנדי הצעיר שזה המקום שלו.
"פשוט הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. עבודת כפיים", מספר יופ. "משם המשכתי לעבוד קשה מאוד, כולל עבודות סיקול אבנים בשדות. הרגשתי פנטסטי, היו ימי עבודה גם של 14-12 שעות. הרגשתי חלק מקבוצה של אנשים שמאוד שמחתי להיות איתם. מתחת להכול חי איזה חזון משותף, וזה עשה לי את זה".
"חשוב לי שהעובדות ידברו, ולא רק התעמולה"
אבל לא רק אחוות האחים מהמלחמה וההתאהבות במקום גרמו ליופ להישאר. ברקע ההתחברות הרגשית לקיבוץ, הגיחה פתאום גם האידיאולוגיה. בתחילת שנותיו בקיבוץ, הוא נקרא לאתר הארכיאולוגי בגמלא שברמת הגולן בשביל לתרגם לארכיאולוגים הישראלים מאמרים מצרפתית ואנגלית של ארכיאולוגים מהמאה ה-19 על האתר.
"אותם ארכיאולוגים מהמאה ה-19 לא ידעו אז מה זו ציונות, לא היו בעד או נגד כי לא ידעו על מה מדובר", אומר יופ. "הם קבעו פה אחד דרך החפירות והממצאים שלהם ששבט חצי המנשה ישב שם מסביבות 1,200 לפנה"ס. וזה מתועד על ידם. אז אני תמיד אומר בסיורים שאני עושה – בן רגע הפכתי לגוי הכי ציוני שתפגשו. כי זה בזכות, לא בחסד, שיושבים פה - 19 השנים של הסורים זה סתם בין לבין. ואני מספר את זה בכל מקום שאני מגיע אליו, כי זה נורא חשוב לי שהעובדות מדברות ולא רק התעמולה".
"לא אתאיסט, אבל לא מאמין באף דת"
יופ נולד בהולנד, בכפר בדרום המדינה על גבול בלגיה. הוא מספר שלמרות שגדל באזור קתולי מאוד, הבית שלו היה פרוטסטנטי אך יופ מעולם לא התרשם מהדת או הרגיש מחובר אליה. קצת כמו שמשפחתו הייתה חריגה בנוף הכפר, כך גם יופ הילד היה חריג בנוף ילדותו, ומגיל צעיר מאוד הוא נהג ללכת לכומר ולהקשות עליו בענייני דת שנראו לו בלתי הגיוניים.
"הייתי הולך לכומר ומוכיח אותו שהוא אף פעם לא עונה לעניין", מספר יופ. "אמרתי לו 'אתה תמיד מסיים כל תשובה במשפט הכי חשוב להאמין. זה נחמד, אבל בשביל מה צריך אותך בשביל לומר זאת?'" ממרום גילו היום, מסביר יופ בפשטות ש"לא מסבירים אמונה בעובדות, האמונה היא הכול, וההבדל בינינו היה שהכומר האמין, ואני לא".
היום, למרות שבחר בישראל, יופ לא מוכן לזנוח את זהותו ההולנדית, ונראה שהיא עדיין חלק ממנו - חלק שהוא לא רוצה לוותר עליו. היחס לדת, שזרעיו נזרעו כבר בילדות, נותר כשהיה. "אני לא יהודי, ואני לא מאמין בשום דת", אומר כיום יופ. "אבל אני גם לא אתאיסט, האמונה שלי היא לחלוטין שלי, והיא לא קשורה לאף דת. תמיד יש מי שינצל מסגרת דתית. ואני חושב שזו יוהרה וחוצפה שאדם אחד יכול להטיף לאלפים מה לחשוב ואיך לחשוב. אין חכם יותר מהאדם עצמו, אם הוא רק רוצה וחוקר את עצמו ושואל שאלות, ולא מסתפק ב'אמרו לי'".
מהצבא ההולנדי – לצה"ל
סיפור הגעתו של יופ לישראל הוא כמעט מקרי. כשבגר, למד להיות אח בפסיכיאטריה, ולפני שהספיק להוציא את התעודה, הוא גויס לשרת בצבא הולנד ברקע המלחמה הקרה. במשך שנה וחצי, בשנים 1972 ו-1973 שירת יופ בצבא הולנד בחיל הקשר, ואז שוחרר מהצבא.
במסגרת לימודי הפסיכיאטריה, הוא חקר איך מנהלים קומונות קטנות שהקימו בשביל לשכן פציינטים מחוץ לבית חולים. המחקר אחר קומונות הוביל אותו במהרה ללמוד על סיפור ההצלחה, בימים ההם כמובן, של הקיבוץ הישראלי. באופן מקרי, באותה תקופה הוא קיבל מכתב מחברה שגרה בקיבוץ מרום גולן. "היא כתבה לעיתון מקומי על סגנון החיים, על היחד, ומיד זה קנה אותי", נזכר יופ. "התכתבתי איתה. היא אמרה שאני מוזמן לבוא לביקור, אז החלטתי שאני עולה על המטוס".
"חברה שגרה בקיבוץ כתבה על סגנון החיים, על היחד, ומיד זה קנה אותי - החלטתי שאני עולה על המטוס"
עברה המלחמה, יופ סייע בבניית הקיבוץ, למד עברית והפך לישראלי מן המניין. ב-1979 התחתן עם רונית, בת גרעין שהגיעה למרום גולן. יופ, ש-8 שנים קודם לכן עוד שירת כחייל הולנדי, התגייס מיד לצה"ל. "הייתי שנה בסדיר, בגיל 29, בחיל הרפואה", הוא מספר. "השתחררתי ביוני 1980, ועשיתי הרבה שנות מילואים באוגדה מרחבית גולן".
"מתקרב ל-9,000 פסלים"
יופ ורונית נשארו במרום גולן מאז ועד היום. ברוב שנותיו, הוא קיים את אותו ייעוד שמצא לו – עבודת כפיים, ועבד כמפעיל שופל במחצבת הטוף של הקיבוץ. במשך כל הזמן הזה, יופ עסק גם באומנות. הוא כתב שירים וסיפורים קצרים באנגלית (לפחות שניים-שלושה ביום), צייר ופיסל בברזל. בשנים האחרונות הוא החליט להפוך את הפיסול מתחביב למקצוע. הוא אוסף גרוטאות ברזל ויוצר מהם פסלים קטנים, וגם פסלי ענק. בכך הוא גם תורם רבות לסביבה.
"את הציור התחלתי במרום גולן. בתיכון זרקו אותי משיעורי ציור", הוא נזכר וצוחק. "ציירתי דברים מהראש בלבד, האומנות זה בן האדם עצמו, וזה תהליך דינמי. עם הגישה הזאת באתי גם לפיסול, שהתחיל מאוחר יותר. עד כה אני מתקרב ל-9,000 פסלים. אני עובד ב-2 טכניקות, ready made, וטלאים".
בשיטת הטלאים הייחודית, מרכיב יופ את הפסל מחתיכות ברזל, קצת כמו שמרכיבים פאזל. אבל בניגוד לפאזל, יופ מספר שאינו מתכנן מראש את הגדלים ובונה את הפסל בחופשיות, מחתיכה לחתיכה: "אני מפסל בצורה אקראית, בלי סקיצות או מודלים ובגלל זה אני גם לא בונה בהזמנות מראש".
לטענתו, הנוסחה שלו להצלחה באומנות היא דווקא חוסר התכנון: "אני משתדל לבוא בבוקר ולא לדעת מה אני הולך לעשות. חשוב לי לשמור על הספונטניות. הנושאים שאני מחפש זה בדרך כלל הומור ותנועה. מצב הרוח גם תמיד משחק, אין נוסחה מדויקת".
וקצת כמו תמונת סיום בסרט שמספרת הכול, יופ בונה היום את פסליו מהמסגרייה הישנה של מרום גולן. נראה שאותה תחושת שליחות ותרומה לכלל, הרגש שחש כשחפר את היסודות לאותה מסגרייה עם הגעתו לקיבוץ, מפעמת בו גם היום כשהוא מפסל בה את פסליו - גם אם לא מדובר בדיוק באותו מבנה. רבים מהפסלים שיצר פזורים בכל היישוב. "חשוב לי לקדם את המעמד של הקיבוץ", הוא מסביר לסיכום. "חשוב לי להראות לכל העולם את הגשמת החלום, חלום שאני חייתי אותו. למדתי להכיר אנשים טובים מאוד, וביחד בנינו משהו כל כך יפה, ועם זה הייתי רוצה לסיים את הריאיון הזה".