מכונות שלא מפסיקות לצפצף, חולים שמגיעים ומידרדרים בהרף עין, פרידה מהירה ובכי מתחת למסכות: שבוע במחלקת קורונה הוא חוויה מטלטלת גם עבור עובדי בתי החולים, אלו שחשבו שראו כבר הכול. כשנה לאחר שהגיע הנגיף הקטלני לישראל, עדיין קשה לדבר על "שגרת קורונה": מי שלא נמצא במחלקות המיוחדות לא חווה על בשרו את הטלטלות, החרדות, רגעי הייאוש - וגם המעשים הטובים הקטנים שמנסים להחזיר את התקווה לתוך הכאוס. סימה רבי, עובדת ככוח עזר לאחיות בבית החולים שיבא, תיעדה עבורנו ביומן את המשמרות המסויטות, הקשיים הנפשיים והמצוקה. מחלקת קורונה, יומן מלחמה.
הצפצופים החזקים של המצוקה הנשימתית מהדהדים בראשי, גם כשאני ברכב וגם בבית. הם לא מפסיקים. אנחנו נתקלים באנשים הצמאים לאוויר. נאבקים לנשום. וככה מתחיל אצלי עוד שבוע במחלקה הכי קשה.
ככוח עזר, מתפקידנו להאכיל, לקלח ולהקל על המטופל, אנחנו מורגלים בחולים סיעודיים. אך כאן, אנו מטפלות במטופל אחד, ומוזעקות לחדר שני, עוד לא הגענו לשני - מוזעקות לשלישי, וכל זאת כאשר עוד לא סיימנו את הטיפול בחולה הראשון.
היום פגשתי את אסתי, רק בת 50, אבל אני מרגישה שההתמודדות שלה עם הקורונה זה רק קצה המזלג ממה שהיא עברה בחיים. היא ראתה אותי וישר התחילה לבכות, לא רצתה שאחליף לה חיתול. אמרה שנמאס לה ואני בראש חושבת לעצמי כמה זה לא 'פייר' שאישה בגילה צריכה כבר לעשות את צרכיה בחיתול. המחלה הזאת גורמת להם להיות במצב נשימתי קשה ואין להם את היכולת לפעמים להתהלך למקלחת. הם מחוברים להמון מכשירים וצינורות, שגם אם שמים להם מאריך הם לא מצליחים להגיע עם זה למקלחת.
ליטפתי אותה והבטחתי לה שעכשיו אנחנו ניקח אותה לשירותים לעשות את הצרכים שלה. הדרך לשם הייתה ארוכה והיא נשמה בכבדות. חיכיתי מאחורי הדלת, אחרי כמה רגעים, הרגשתי גם משם שהיא נושמת לרווחה.
"תביאי לי את המספר שלך, כשאני יוצאת מפה אני מתקשרת אליך ורוצה לראות את הפנים היפות שלך", היא אמרה לי בזמן שקילחתי אותה וחפפתי את שערה. בדרך כלל אנחנו מקלחים אותה על המיטה אבל הבטחתי לה שהיום היא תרגיש אחרת, חדשה.
היא סיפרה לי שבעלה הבטיח לה שתמיד ישמור עליה ויגן עליה, אך לפני שנה הוא חלה בסרטן הערמונית ונפטר. היא מרגישה לבד. ניחמתי אותה ואמרתי לה שהנה, אני פה ואני השליחה של בעלה ואני אשמור עליה. היא חייכה, אבל זה לא כמו הדבר האמיתי. אחד מילדיה חולה ריאות קשה ולא יכול לבקר אותה והשני בחו"ל.
"תני לי חיבוק כמו של ילדה, שאני ארגיש שהבן שלי איתי", היא ביקשה ממני והלב שלי נשבר. ישבנו והתחבקנו דקות ארוכות. מרוב שבכיתי החליפה הממוגנת נרטבה והייתי צריכה לצאת ולהחליף אותה.
גם לי לא היה נעים. אני מודה. אבל זה התפקיד שלי להניח את כל חוסר הנעימות בצד ולתפקד. אני באופן כללי בן אדם של מעשים ופעולות ולכן התפקיד הזה התחבר לי ממש טוב. אבל לאדי, שחיכה לי השבוע במחלקה, זה כבר היה מעבר ללא נעים. הוא התבייש.
הוא אמר לי שהוא בן 40 והוא רואה בעיניים שלי מעבר לכל החליפה והמסכות שגם אני צעירה, ולא נעים לו שאקלח אותו. הוא ממש התנגד וכבר כמה ימים שלא התקלח. הוא גם לא הסכים שנקלח אותו על המיטה. ניסיתי לשכנע אותו שניקח אותו למקלחת והוא יקלח חצי גוף ואנחנו את החצי השני, אבל הוא לא הסכים והמצב הנשימתי שלו גם ככה היה לא טוב. לא יכולנו למשוך את המכשור עד למקלחת אז נתקלנו בבעיה.
אחרי שיחות ארוכות, הסברתי לו שזו העבודה שלי ואין לו מה להתבייש ואני מבטיחה לו שהוא ירגיש כמו חדש אחרי המקלחת. בבוקר הוא כבר היה במצב רוח שונה, הבין כנראה שרק זה מה שיגרום לו להרגיש יותר טוב. אז ליוויתי אותו למקלחת, החזקתי לו את היד ועזרתי לו אחר כך להתלבש.
הוא חזר למיטה והיה באופוריה. הוא אמר לי "איזה מרגש ומחמם את הלב שאתם שמים דגש על הדברים האלו". אני לא אחות או רופאה, אני הראשונה שנוגעת בהם, הראשונה שמחליפה להם או מרוקנת להם את בקבוק השתן. אני נמצאת איתם בסיטואציות הכי קשות ומביכות בחיים שלהם. אבל הרגשתי שהדבר הקטן הזה שאנחנו אומרים או עושים בשבילם זה "וואו", כל כך מרגש אותם שהם מרגישים שמישהו מתייחס אליהם.
אחרי הטיפול בו, הרגשתי סחוטה וכך גם חליפת המיגון, כל כך קשה לנשום בתוך כל המיגון הזה וכל הגוף רטוב אחרי כל "סשן" של כניסה לתוך המחלקה, שזה קורה לפחות 3 פעמים במשמרת. ואנחנו רק שבועיים בגל השלישי.
יותר גרוע מזה לא דמיינתי שיכול להיות, גם סרטן וגם קורונה. פחדתי להיקשר אליו. הסוף לצערי היה ברור. אבל זה קשה להתנתק כשבמצבים האינטימיים שאליהם אנחנו מגיעים עם המטופלים לעיתים אנחנו משמשים גם כמו פסיכולוגים. ארתור צריך לחתן את בנו בעוד חודש והוא רוצה להתחזק וכמה שיותר מהר לצאת מהמחלקה.
הוא רעב ומבקש שאעזור לו לאכול. הגבר הגדול הזה, שיושב מולי, צריך שאני אעזור לו לאכול. מצאתי את עצמי מאכילה אותו ביד אחת ולאחר שהוריד את מסכת ההנשמה, הייתה מיד ירידה דרסטית בסטורציה, ואז עם היד השנייה החזרתי את המסכה עד להתייצבות. ואז שוב וחוזר חלילה. וארתור רק רצה לאכול.
אין לי לצערי הרבה זמן לשבת לידו בכל התהליך הזה כי במקביל קוראים לי לטפל גם באחרים, אבל ריחמתי עליו כל כך. הוא לא יכל לאכול בלי להרגיש רע. מספר ימים בודדים לאחר מכן, הגעתי למחלקה והתעצבתי כמו כל הצוות לשמוע שהוא נפטר.
בוסקילה.
הוא לא רצה שאגע בו, שאחליף לו או שאקלח אותו, "אני לא יורד מהמיטה", "אני לא מתקלח" - שבוע שלם אני נלחמת איתו רק שיסכים שאחליף לו מצעים. עד היום לא ברורה לי כל כך הסיבה למה הוא התנהג ככה. אולי הוא היה קצת מבולבל, לבד, חסר אונים. מה שבטוח זה שהוא כל כך התגעגע אל המשפחה שלו.
הוא לא רצה יותר מידי, רק שנדבר איתו ונרגיע אותו. רצה שנעזור לו להתקשר למשפחה שלו כדי שיוכל לשמוע ולראות אותם. הצעתי לו עוגה וכוס תה. זה כל מה שנשאר לי לעשות ואז, הוא אמר לי מה הוא באמת צריך, מטען. זה מה שתסכל אותו, שהבטריה עומדת להיגמר, ובני המשפחה לא יכולים להעביר לו כרגע חדש. ישר ידעתי מה אני הולכת לעשות.
כל משמרת אצלנו נמשכת 12 שעות. אני חוזרת הביתה בשעות הערב סחוטה, בעיקר נפשית. אני לוקחת ללב כל בן אדם שמגיע אלינו למחלקה. לפעמים בסוף השבוע, המשפחה שלי בזמן השבת הופכת להיות הכותל שלי ומקשיבה לכל מה שעברתי במחלקה כל השבוע. רק איתם אני מצליחה להרשות לעצמי להתפרק.
באותו היום, כשעזבתי את בוסקילה, עצרתי רגע לפני הבית בתחנת הדלק וקניתי לו מטען. הלב שלי התמלא בשמחה. ידעתי שלמחרת אוכל לעזור לו בדיוק עם מה שהוא צריך.
פתחתי את דלת המחלקה באנרגיה מאוד גדולה, סופרת את הצעדים האחרונים שנותרו לי לפני הכניסה לחדרו של בוסקילה עם המטען בידי. אך החדר היה ריק. האחות אמרה לי שבלילה מצבו של בוסקילה החמיר, לקחו אותו לטיפול נמרץ וחיברו אותו למכונת אקמו.
הלב נפל לי, הרגשתי שפספסתי את ההזדמנות לעזור לו. אני זוכרת שבמשך שבוע שלם עקבתי אחריו במצלמות כדי לראות מה שלומו ואם מצבו משתפר. וזה לא קרה, הוא נפטר. לקחתי את המוות שלו ממש קשה.
בית החולים שיבא (תל השומר) הוא אחד העמוסים ביותר בארץ: קרוב ל-98% אחוזי תפוסה בבית החולים כולו. בחמש מחלקות הקורונה מאושפזים 109 איש - מתוכם 14 שנקלטו רק היום. תשעה מהחולים מונשמים והסכנה שנשקפת להם מוחשית.
המציאות שבה יותר מ-1,700 חולים מאושפזים ברחבי הארץ - ויותר מ-1,100 במצב קשה - נותנת את אותותיה גם בצוותים. 63 מאנשי צוותי בית החולים שיבא הם חולים מאומתים ועוד 59 שנמצאים כעת בבידוד - והיתר נאלצים לטפל בזרם בלתי פוסק של חולים. בעוד בממשלה מכופפים ידיים על היציאה מהסגר, בבתי החולים חשים על בשרם את הזינוק של הגל השלישי, בין היתר בגלל המוטציה הבריטית.
הסיפורים שתיעדה סימה ביומנה הם רק חלק מתוך שטף החולים, שמסרב לדעוך. רבים מאותם חולים חשים במהרה את בגידת הגוף ומתקשים לבצע אפילו את הפעולות היום-יומיות - ובמהרה הם הופכים סיעודיים. מאושפזים רבים חווים הידרדרות מהירה והצוותים בבתי החולים נאלצים לפתע להיאבק על חייהם, שעות בלבד לאחר שחלקו שיחת נפש או התלוצצו. עשרות חולי קורונה מתים מדי יום, ולעיתים אותם עובדים בבתי החולים הם הפנים האחרונות שהם רואים בחייהם.