"ילד אחד, צעיר וחכם בן שבע וחצי, הסביר לי שסגר נוסף הוא דבר לא רע בכלל לילדים. מבלים יותר עם ההורים, משחקים ואוכלים יחד, ויש זמן ללמוד דברים חדשים ולהתנסות בחוויות מעניינות שבבית הספר לא מתאפשרות". התמונה האידילית הזו, ששמעה במו אוזניה ד"ר ניבה דולב, משקפת את מצבם של לא מעט ילדים בישראל – אך יש אחרים שבשבילם יש "מקום מסוכן שנקרא לו הבית", כפי ששר אביב גפן – ובמיוחד בסגר שלא נגמר. 

כותרת רודפת כותרת, ומהן עולה תמונה קשה: ילדים רכים רבים נפגעו לאחרונה דווקא על ידי האנשים שקרובים אליהם מכול ואמורים לשמור עליהם – המשפחה הקרובה. בחודשים האחרונים, התרבו מקרי החשד לפגיעה בילדים ובתינוקות, בחלקם קטלניים: רק לאחרונה נעצרו סבא וסבתא בחשד למעורבות בהמתת נכדתם בת השנה, שמותה נקבע בשבוע שעבר. המקרה המזעזע של התינוק בן ה-4 חודשים מהדרום שאביו חשוד בהמתתו גם עדיין טרי בזיכרון הציבורי והתקשורתי. בתחילת החודש הואשמו בני זוג נוספים בהתעללות חמורה בתינוקת, בת תשעה חודשים בלבד. כשהסכנה כל כך קרובה ונמצאת "מתחת לאף", איך אפשר להבחין בה?.

"האמת היא שיש ילדים רבים שמציאות חייהם כוללת הזנחה, אלימות או פגיעות מסוגים שונים", מדגישה ד"ר ניבה דולב, ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת. "מחקרים רבים מראים כי לאחרונה, בצל הקורונה, אף עולה כמות המקרים של ילדים הנמצאים בסיכון והסובלים מאלימות בביתם. לחצים של ההורים ושהות ממושכת ולוחצת יחד מעלים את הסבירות לפגיעה, ודאגות וטרדות יכולים להעלות את הסבירות לחוסר תשומת לב והזנחה".

יעקוב יוסובוב (צילום: החדשות12)
יעקב יוסובוב, שנאשם בהמתת בנו התינוק, בהלווייה | צילום: החדשות12

גם קרן ארצי, מנחת הורים ומשפחה במכון אדלר, מזהה מגמה מדאיגה: "בשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר מקרים של התעללות ואלימות כלפי ילדים ותינוקות - כאלה שמטלטלים את נפשם הרכה, פוגעים בתחושת הביטחון והערך שלהם, גורמים למצבים רפואיים בלתי הפיכים, ולמרבה הצער, אפילו למוות. במיוחד עכשיו בין הסגרים, הבידודים והלמידה מרחוק – הילדים נמצאים יותר בבית ופחות במסגרות החינוכיות. דרך הריבוע הקטן או המסך השחור בזום קשה לצוותי החינוך לעקוב אחר ההתנהגות של הילד, להביט לו בעיניים ולדובב אותו, וכאן בדיוק מגיעה האחריות החברתית שלנו, השכנים ממול".

האם אפשר לדעת מה קורה אצל השכן?

עוד לפני שנתייחס לסימנים עצמם, עולה שאלה מוסרית: "ייתכן כי בדירה או בבית לידינו, מבלי שנדע, קורים דברים כאלה לילדים, אלימות פיזית, מילולית, ורגשית או פגיעה מינית", מציינת ד"ר דולב. "אני בטוחה שאף אחד מאיתנו לא יוכל לסלוח לעצמו אם ידע שיכול היה לעזור ולא עזר. ופה נשאלת השאלה. האם אפשר לדעת? איך אפשר לדעת? מה אפשר לעשות?".

רבים בוודאי שואלים את עצמם איך יוכלו לדעת בוודאות שהשכנים פוגעים בילדיהם חסרי האונים. לכך מתלווה גם החשש מהתערבות – "לדחוף את האף" לחייהם של אחרים, אך במקרים לא מעטים ההתערבות החיצונית הצילה חיים. שכנים, קרובי משפחה ואף גורמי מקצוע כמו רופאים ועובדים סוציאליים הם אלו שהצליחו לזהות את המצב המסוכן ולערב את הרשויות. שוחחנו עם כמה מומחיות, שחלקן היו עדות בעצמם למקרים קורעי לב, וריכזנו עבורכם את סימני השאלה החשובים.  

למרות הרשימה הארוכה של סימני האזהרה שליקטנו מהמומחיות, עדיין קיימת אי בהירות – שמקשה על הזיהוי המהיר ומניעת המשך האלימות: "מחקרים מראים כי רק מעטים מבין המקרים מעוררים את תשומת הלב וגורמים לאנשים לפעול", מדגישה ד"ר דולב. "במקרים רבים הסימנים לא ברורים וחותכים. הסימנים המעט דקים יותר דורשים מכוונות ותשומת לב, שבעולם עסוק, רועש ותזזיתי קל לפספס. רובינו לא היינו רוצים 'לעשות פדיחות לעצמנו' במקרה הטוב ולהאשים מישהו חף מפשע סתם במקרה הגרוע יותר. במחקרים רבים מצאו שאנשים לא התערבו בסיטואציות פוגעניות כי הם לא היו בטוחים מה הפירוש של מה שהם רואים - האם זו מריבה פשוטה? כעס רגעי של הורה? או שמא יותר מכך".

התעללות בתינוקות (צילום: 123RF‏)
מקום מסוכן שנקרא לו בית. אילוסטרציה | צילום: 123RF‏

עם זאת, היא אומרת, לא כל המקרים עמומים באותה המידה. "אם אתם קרובים יותר לילד או למשפחה ניתן לשים לב גם לשינויים בסדר היום, במראה, בהתנהגות או במצב הרוח. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בדיכאון וניתוקים רגשיים, בשינוי צורת הלבוש, בירידה בלימודים, בשינויים בדפוסי אכילה או שינה ועוד. לא כל סימן פירושו אלימות או פגיעה, אבל הם דגלים אדומים, שצריכים להעיר את תשומת הלב".

ועל סמך כל זאת היא אומרת בבירור: "במקרה של פגיעה בילדים יותר טוב להגזים מאשר לפקפק. אם אפשר לעזור לילד אחד הנמצא במצוקה, זה שווה הכול. כמובן שאין מקום לצאת בהאשמות גורפות אבל כן רצוי ואף חובה לעשות משהו".

ד"ר ניבה דולב (צילום: ארז ביט)
"אנחנו חייבים את זה לילדים". ד"ר דולב | צילום: ארז ביט

"נפגע וטען שנפל במשחק כדורגל"

גם במקרים מסוג אלו, אין חכמה כבעלת ניסיון. העובדת הסוציאלית עדי קורנבליט הייתה עדה לאחרונה למקרה של פגיעה בילד. "לפני כחודש התקבל דיווח משכנים על צעקות רמות בבית ובכי של ילדים", היא נזכרת. "כאשר ביררנו בבית הספר, שיתפה היועצת כי הילד הגיע פעמיים עם סימנים כחולים על גופו וכאשר נשאל על כך טען כי נפל במדרגות או נפל בעת משחק כדורגל. למורה וליועצת סיפר גרסאות שונות. כאשר יועצת בית הספר שאלה את האם בנוגע לסימנים, היא טענה כי איננה יודעת על מה מדובר".

קורנבליט נפגשה עם הילד בבית הספר: "לאחר שיחה ארוכה גלל בפניי מסכת של מספר אירועי אלימות של אמו כנגדו, אך חשש מאוד מתגובתה והנזק שייגרם למשפחה אם יחשוף זאת". במסגרת תפקידה כעובדת סוציאלית לחוק הנוער במחלקה לשירותים חברתיים ברמת גן היא דאגה לכך שההורים יוזמנו לשיחה עם עובדת סוציאלית, לטיפול ולהדרכה.

הלקח של קורנבליט ממקרה זה, שהתרחש בתקופת הסגר, ומאירועים נוספים הוא שבחלק ניכר מהמקרים הורים אשר פוגעים בילדיהם אינם עושים זאת בכוונה להתעלל בילדים – כך היא מאבחנת. הסיבה נעוצה לדבריה ב"חוסר אונים ומצוקה רגשית", ואותם הורים זקוקים לסיוע, טיפול והדרכה כדי להפסיק את ההתנהגות.

"נעשינו מודעים יותר לזכויות הילד"

מהעדויות והמקרים שמגיעים לשולחנה עולה לדבריה תמונה ברורה: "תופעות כאלו גוברות לא פעם בתקופות של סטרס ומשבר, ומגפת הקורונה היא אחת מהם. לכן עולה פי כמה וכמה הצורך לסייע לאותם הורים ולתת להם טיפול והדרכה כדי להפסיק את הפגיעה בתינוק או בילד. לצורך כך חשוב להגדיל את מגוון הכלים והמשאבים שעומדים לרשות שירותי הרווחה בשביל להגיע למשפחות שזקוקות לכך ולסייע להן בצורה הטובה ביותר. יש צורך ביותר עובדות ועובדים סוציאליים וביותר תוכניות להתערבות וסיוע להורים ומשפחות".

לגבי שאלת הסימנים המוקדמים, היא אומרת ש"אלימות פיזית, רגשית ו/או מינית בילדים נמשכת בדרך כלל תקופה ממושכת ופעמים רבות מבוצעת על ידי בן משפחה או אדם אחר המוכר לילדים. ילדים לרוב מתקשים לספר על אלימות אשר חווים, נוטים לחשוב כי התנהגות זו כלפיהם היא נורמטיבית או סבורים כי זה מגיע להם, חוששים מתגובת התוקף אם יחשפו או מגוננים על התוקף". עם זאת, היא מדגישה, שיחת חולין עם הילד יכולה להציף את המעשים החמורים: "אם יש היכרות, ניתן לדובב את הילד באמצעות שאלות כלליות על סדר היום שלו, הרגלי שינה ואכילה, תחביבים, מה אוהבים לעשות עם ההורים וכו'. לעיתים ניתן מתוך שיח לקבל מידע נוסף שישפוך אור על המצב".

התעללות בתינוקות (צילום: 123RF‏)
האם אפשר לדעת מה קורה אצל השכן? אילוסטרציה | צילום: 123RF‏

קורנבליט מוסיפה: "הסימנים אצל תינוקות שעדיין לא מדברים או לא יכולים להביע את עצמם בצורה ברורה דומים מאוד לגילים המאוחרים יותר ומתבטאים גם כן בשינוי התנהגותי אשר יכול לכלול, חרדת נטישה, קשיים בשינה, סיוטי לילה, בכי ממושך כאשר מגיעים למקום או נמצאים עם אדם שקודם לכן היו רגועים איתו, שינוי בהרגלי האכילה ועוד".

"למרות שנראה שהתופעה התרחבה, יכול להיות שזה פשוט אנחנו כחברה שהשתנינו - נעשינו יותר מודעים לה, לזכויות האדם והילד בפרט", טוענת מדריכת ההורים קרן ארצי. "אנחנו הרבה פחות סובלניים כלפי נזיפות, קללות, השפלות, הפצרות וענישה על ידי מכות, כאילו היו יחסים נורמטיביים בין הורה לילדים שלו". ארצי מדגישה כי הפיתרון טמון בידינו: "הפגיעה בילד גורמת לו נזקים חריפים - הוא זקוק לנו, למבוגר אחד שיראה אותו, יזהה את הכאב ויושיט לו יד אל חוף מבטחים".

לדבריה, "ילד שעובר התעללות חווה אירוע או רצף של אירועים שמאיימים על שלמות הגוף והנפש שלו, ואם המתעלל הוא הדמות ההורית שאמורה להיות המגנה והשומרת עליו בעולם הזה – הכאב, הצלקת והבושה גדולים עוד יותר. ילד שחווה התעללות יכול להפגין את הקושי שלו בהרבה מאד אופנים, בדרך כלל בהתנהגויות רגרסיביות כמו חוסר תיאבון או אכילה מוגברת, הרטבה או עצירות, גמגום, קשיי הירדמות, פחד לעשות פעולות שגרתיות לבד, תלונות חוזרות על כאבי בטן וראש וכדומה, אלא שחלקן יבואו לידי ביטוי רק בבית או במסגרת, ולנו, כמתבוננים מן החוץ, יהיה קשה להבחין בהן".

"ילדים נוטים לשמור סוד"

מכשול נוסף בדרך לזיהוי המקרים הוא אלמנט הבושה וההסתרה: "ילדים נוטים לשמור סוד ולא לשתף כי הם עוברים התעללות", מדגישה ד"ר לימור גולן, ראש חטיבת קרימינולוגיה, פגיעות והתעללות בילדים במכללה האקדמית כנרת. "לעיתים כי הם מאוימים מהפוגע, לעיתים אוהבים אותו, יש מקרים בהם חוששים מההשלכות של גילוי האירוע, מרגישים אשמה או בושה. לעיתים הם אינם מבינים כי הם קורבנות להתעללות".

עו"ס עדי קורנבליט (צילום: אלבום פרטי)
"ניתן לדובב את הילד". העובדת הסוציאלית עדי קורנבליט | צילום: אלבום פרטי

אלמנט נוסף שעלול לסבך את התמונה הוא היכולת להסתיר את הפגיעה הפיזית: "לאנשי החינוך לדוגמה חל איסור לבדוק תחת לבגדיו של הילד. מה עוד שברוב המקרים הפגיעה תסתתר מתחת לבגדים". ד"ר גולן מצביעה על דרך נוספת לזהות מקרים חשודים - אופן ההתנהלות בבית:

  1. בתים ש"סגורים" לאורחים, חברים מבחוץ או למערכת החינוך והרווחה.
  2. בתים שמעבירים מסר של חוסר אמון וחוסר שיתוף פעולה עם המערכות.
  3. בתים בעלי נורמות תרבותיות נוקשות - ענישה חמורה, תקשורת מאיימת ושפה פוגעת.
  4. בתים שבהם המרחבים האישיים מטושטשים - בית ללא דלתות, שינה משותפת של אחים, עירום מלא כשהילדים בוגרים.
  5. בתים שמהם שומעים בתדירות גבוהה בכי של ילדים, הרמות קול, איומים וצעקות.
  6. משפחות שעוברות בתים בתדירות גבוהה.
  7. בעיות אצל ההורים: הורים מכורים, פגועי נפש ללא מעקב רפואי, עבריינים או בעלי אמונה קיצונית.

מרים סמדר, פסיכותרפיסטית במכון אדלר, מבהירה על סמך ניסיונה כי לא מדובר במקרי שוליים: "התעללות פיזית או פגיעה ממושכת בילדים אינה תופעה נדירה, לעיתים היא מתרחשת 'מתחת לאף' ולא תמיד ניתן לזהות אותה באופן מהיר. תופעת ההתעללות נחקרה רבות ומקורה בגורמים שונים: דמוגרפיים, תרבותיים, תפקוד הורי לקוי שמקורו בליקוי התפתחותי בעבר ועוד".

גם היא מצביעה על תפקיד אפשרי של הסגר בהחרפת המצב: "קיימים לחצים ומשברים המשפיעים על החרפת התגובות ומציאת פורקן לתסכולים באמצעות הפעלת אלימות מסוגים שונים, על אחד או יותר מבני המשפחה". בין המשברים האפשריים שהיא מציינת: אבטלה, יחסים מעורערים זוגיים, שימוש באלכוהול או סמים, צפיפות דיור וקשיים כלכליים מתמשכים. "כתוצאה ממצבים אלו, סובלים בני המשפחה ובמיוחד הפגיעים שבהם מאלימות שבדרך כלל מופעלת על ידי ראש המשפחה כלפי אחד או יותר מבני המשפחה", מוסיפה סמדר. 

התעללות בתינוקות (צילום: 123RF‏)
"לא מבינים שהם קורבנות להתעללות". אילוסטרציה | צילום: 123RF‏

לדבריה, המשפחה שבה מתרחשת ההתעללות מנסה במקרים רבים לטשטש את העדויות: "לאור העובדה שמצבים אלו הם בבחינת עבירה על החוק, הרי שרבים מהם מנסים להסתיר את המתרחש, הן מבחינת המתעלל שמונע ממשפחתו לחשוף זאת והן מהאישה או הילדים המפחדים מתוצאות החשיפה או מהבושה שתתגלה. תהליך הזיהוי אינו תמיד פשוט וקל. מדובר בתופעה נסתרת - משפחות מבודדות ומסוגרות או משפחות 'רגילות'. יש סימנים נסתרים, אך כאלו שבמבט מעמיק ניתן לזהות מצוקות כגון: חבלות גופניות, סגירות ואי תפקוד של תלמידים שמורה או גננת מצליחים לגלות באמצעות עין בוחנת וקשר טוב".

כמו כן, מוסיפה סמדר, ישנם כמה צעדים ברורים שניתן לנקוט בהם כחברה כדי להגביר את הסיכוי לאבחון: "מבחינת מערכת החינוך, יש לבדוק היעדרות של ילדים ולהפעיל 'קצין ביקור סדיר' לשם קבלת מידע על המתרחש במשפחה. לגבי תלונות שכנים - חשוב לא להתעלם מהעובדה שילדי שכניהם לא נראים בסביבה ואינם במגע עם ילדים אחרים. כמו כן לדווח על צעקות או בכי שנשמעים בבית שכנים כאלה. רבים נמנעים מכך עקב ההבנה לצורכי הפרטיות של שכניהם".

מרים סמדר, פסיכותרפיסטית במכון אדלר (צילום: אלבום פרטי)
"תופעה נסתרת". מרים סמדר ממכון אדלר | צילום: אלבום פרטי

"הטו אוזן, דווחו לרשויות"

מדריכת ההורים ארצי קוראת להגביר עירנות במיוחד בתקופה קשה זו: "גם בימים שרובינו מסתגרים בבית בתוך סיר הלחץ המשפחתי, הטו אוזן החוצה, צאו לסיבוב בשכונה, התעכבו עוד רגע במפגש אקראי עם השכנים ושאלו 'מה נשמע'. שימו לב לנדנוד כוחני של עגלת התינוק, התבטאות מילולית שלילית או עוינת של ההורה כלפי הילד, היגיינה ירודה אצל הפעוט, מבט מושפל וחוסר יצירת קשר עין של הילד אתכם או עם ההורה כשהם בחוץ, פנים מוסתרות על ידי קפוצ'ון או כובע בגילאים היותר בוגרים, לבישת בגדים ארוכים שמסתירים סימני אלימות גם בקיץ, חוסר עניין במשחק או בכל פעילות במסגרת החינוכית".

עוד סימנים מזהירים, לדבריה: "סיפור על ירידה פתאומית בהישגים הלימודיים, רתיעה ממגע או קירבה של מבוגר לליטוף או להנחת יד על הכתף, חשש מוגבר מעשייה של טעויות, התנהגות חזרתית, אלימות כלפי בעלי חיים או ילדים חלשים ממנו, התנהגויות שנראות כמכוונות לפגיעה עצמית, גילויי זעם פתאומיים, גניבה או הסתרה. לצד ההתנהגות הרגשית, הכיווץ, הדריכות, החשש ומשנה הזהירות הברור ליד ההורים  – ייתכן שבמפגש במרכול השכונתי או בחדר המדרגות נשים לב לשברים חוזרים, סימני חבלה, שריטות, כוויות או שטפי דם".

התעללות בתינוקות (צילום: 123RF‏)
"מודעים יותר לזכויות הילד". אילוסטרציה | צילום: 123RF‏

"למרות שאנחנו מתמלאים בתחושת אמפתיה גדולה כלפי כאבו של ילד, לא פשוט לנו להתערב ביחסים ובדרכי החינוך שמתרחשים בבית השכנים, מבהירה ארצי. "אומנם, לא כל חילופי מילים רמים בין ההורים לבתם וטריקה חזקה של הדלת הם יוצאי דופן ומהווים סיבה לחייג לשירותי הרווחה אבל צרחות או קול חבטות חוזרים ונשנים הם כן סיבה לשים לב, לעקוב, להיות נוכחים, ובמקרה של חשד סביר - לדווח לרשויות על פי חובת הדיווח החלה על כל אזרח".

ומה אפשר לעשות כשהבנו את חומרת המצב? ד"ר גולן ממכללת כנרת מסבירה: "על פי חוק חובת הדיווח חלה חובה לדווח בכל חשד לפגיעה והתעללות בקטין. מבוגרים נוטים להתעלם כאשר הם רואים מצוקה שמעידה על התעללות - הן כי הסיטואציה קשה לעיכול והן מחוסר רצון להתערב בתא המשפחתי. חוסר הוודאות מנהל אותנו ואנו חוששים כי נפגע שלא לצורך, אך יחד עם זאת, זוהי חובתנו. בדיווח אין צורך בוודאות אלא בחשד!".

קרן ארצי (צילום: אייל מרילוס)
"הילד זקוק למבוגר אחד שיראה אותו". קרן ארצי | צילום: אייל מרילוס

לפי ד"ר דולב ממכללת כנרת, חלק מהפתרון האפשרי טמון בקשר עם הילד עצמו: "אפשר לשוחח איתם ולהפגין תשומת לב. לעיתים זה יכול להביא לשיח ובכל מקרה יגרום לתחושה שלמישהו אכפת. אפשר לשאול את אחד ההורים איך הולך ואם יש משהו שאפשר לעזור בו בתקופה הזו. אפשר לשתף מישהו שלישי שמכיר יותר ולשמוע ממנו או, בעיקר במקרי חשש לדברים חמורים יותר, לדווח לרשויות הרווחה ולהתייעץ איתם. הם אינם צריכים לספר מהו המקור כדי להתחיל בבירור. לאנשי חינוך וטיפול קיימת חובת דיווח לגבי חשדות מסוג זה, אבל גם לכל אדם שחושד בפגיעה, והחובה הראשונית היא כלפי מצפונינו והילדים".

גם ד"ר גולן שמה דגש על הקשבה לילד עצמו: "במקרה שהאדם קרוב לילד, כמו קרוב משפחה שנתפס כדמות מיטבית עבור הילד, יש אפשרות לדיאלוג שאינו שיפוטי ואינו ביקורתי וזאת רק כדי לברר האם הילד נמצא במצב מצוקה כלשהו. יש צורך להביט ובעיקר להקשיב. לעיתים הילד מחכה לפנייה של מבוגר, אבל לא בהכרח הילד ישתף".

"אל תפנו להורה החשוד כפוגע"

העובדת הסוציאלית קורנבליט מסבירה כי "אם יש חשד לפגיעה מצד ההורים, חשוב להתייעץ עם עובדת סוציאלית חוק נוער באזור המגורים, כאשר ניתן לעשות זאת בעילום שם. היא הנוער תוכל לשוחח עם הילד, לקבל מידע אודות מצבו הרגשי וההתנהגותי מבית הספר וכך תוכל להגן על הילד ולסייע להורים בשינוי. כמובן שניתן לדווח גם למשטרה אודות חשד לפגיעה בילדים".

התעללות בילדים (צילום: 123RF‏)
"פורקן לתסכולים באמצעות הפעלת אלימות". אילוסטרציה | צילום: 123RF‏

אחד מתפקידיה של "עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער", שקיבלה מינוי משר הרווחה, הוא התערבות במקרים שבהם יש חשד לפגיעה בקטין: "בכל מחלקה לשירותים חברתיים יש עו"ס לפי חוק הנוער וניתן להעביר את הדיווח למחלקה שבאזור המגורים". לא כל דיווח על פגיעה בקטינים מועבר מאותה עובדת סוציאלית למשטרה: קיימות כמה דרכי פעולה ובמקרה שבו ההורים משתפים פעולה עם הטיפול – או אם קיים חשש שפנייה למשטרה תפגע במי שדיווח – ניתן לקבל פטור מדיווח. ד"ר גולן מזכירה גם כי בנוסף לעובדות הסוציאליות לחוק הנוער, אפשר לפנות לבית לין - "מרכזי הגנה לילדים שפזורים ברחבי הארץ ובהם נמצא צוות רב מקצועי".

עוד היא מספקת הסבר מה לא לעשות: "בכל מקרה, לא לפנות להורה שיש חשד כי הוא הפוגע. פנייה כזו לא תפסיק את ההתעללות אלא להיפך. צריך לזכור כי סימנים עלולים להעיד על התעללות אבל לא בהכרח. לצורך כך, יש אנשי מקצוע מומחים בתחומם שהם אלו שצריכים לנהל את החקירה לבירור העובדות. לעיתים עצם הפנייה מציפה מידע על המשפחה מהעבר שמחזק את הדיווח על החשד להתעללות. לעיתים חקירת הילד אמורה להגיע לעדות בפני בית המשפט ולכן כל התערבות לא מקצועית עלולה 'לזהם' הליכים".

לימור גולן (צילום: ארז ביט)
"לא לפנות שהורה שנחשד כפוגע". ד"ר לימור גולן | צילום: ארז ביט

"במקרה שעשיתם לאחרונה 1 ועוד 1, ניסיתם להתעניין בשלומו של הילד כשהוא לבד כבדרך אגב, ואתם מבחינים במספר סימנים שלא יושבים לכם טוב בבטן – נסו לסמוך על האינטואיציה שלכם, אך זכרו שהדבר החשוב ביותר הוא להגן על הילד מפני פגיעה חמורה יותר", מדגישה מדריכת ההורים ארצי. "לכן, בשום אופן אל תיצרו קשר עם ההורים בעניין, ואף היזהרו מלהביע חשדנות כלפיהם. אם אין לכם דרך לברר לאיזו מסגרת חינוכית משתייך הילד או שאתם מעדיפים לפנות בדרך אחרת – אל תוותרו עליו ופנו לעובד הסוציאלי לחוק נוער בלשכת הרווחה בעיר המגורים שלכם, למועצה לשלום הילד או ישירות למשטרה".

הפסיכותרפיסטית מרים סמדר דורשת גם היא תגבור של רשויות הרווחה כדי להתמודד עם ריבוי המקרים החמורים: "ידוע שרשויות הרווחה עמוסות ומתקשות לעקוב, ולכן יש להקצות לכך תקנים מיוחדים אם רוצים במיגור או הפחתה של תופעה שלילית זו. לזיהוי וטיפול בבעיה מורכבת וכאובה זו, דרושה תשומת לב מיוחדת ושימת נושא זה בעדיפות חברתית ראויה".

_OBJ

עוד קושי מכונה "אפקט הצופה מהצד" או "אפקט פיזור האחריות" – ההנחה שלנו שמישהו כבר ראה ומטפל בנושא ובכך יורדת מאיתנו האחריות, גם אם היינו עדים לאלימות. "לעיתים קרובות אנחנו חושבים שמישהו אחר כבר בטח דיווח או עשה משהו. חשוב לא לסמוך על זה, גם כי יש סיכוי סביר שהם חושבים את אותו הדבר ואז אף אחד לא עושה כלום", מספרת ד"ר דולב. "לכן חשוב לפעול, גם אם יותר נעים שמישהו אחרי יעשה עבורנו את העבודה, ולראות את עצמנו כיחידים שיש עליהם אחריות. אישית, כמי שנוטה לראות ולהניח שרוב המשפחות הן כמו משפחתו של הילד בן ה-7.5 שהיה מאושר מהסגר, אני יודעת שאני חייבת באופן מתמיד לחדד את תשומת הלב והחושים. אנחנו חייבים את זה לילדים שמציאות חייהם לא כמו בפנטזיה שלי". 

וארצי מסכמת: "בזכות החובה והאחריות שלכם תוכלו אולי למנוע או לעצור את ההשלכות הקשות שיש להתעללות על נפשו של הילד, היום ובעתיד לבוא. בזכות המבט הנוסף שתקדישו לו, הטיית האוזן והאומץ לפנות לגורם המקצועי המתאים – תוכלו לפתוח עבורו מסלול יציאה ממעגל השתיקה הכואב, לאפשר לו חיים בריאים ומיטיבים יותר, שווים ובטוחים יותר שיאפשרו להיות מוגן, בעל משמעות ותחושת ערך טובה".