זיו שילון ועדי היו זוג במשך שלוש שנים לפני שהוא ספג את הפציעה הקשה בעזה. "ניסיתי לסלק אותה בכל דרך אפשרית", הוא מספר על הימים שאחרי. "לא רציתי שהיא תקלח אותי כל החיים, תחליף לי תחתונים. היה לי חשוב שהיא תחיה חיים נורמליים, וידעתי שמעכשיו החיים שלי לא הולכים להיות נורמליים".
מי שמכיר את פועלו של שילון בשנים האחרונות יודע שהוא אדם בעל יכולת יוצאת דופן לעמוד במטרות שהוא מציב לעצמו, אבל הניסיון להרחיק את עדי ממנו היה אבוד מראש. "היה לי ברור שאני נשארת", היא אומרת בביטחון.
"פשוט לא ראיתי את זה", מסבירה עדי. "ראיתי אותו, את היום יום שלנו ביחד, וכל הזמן ראיתי את הכוח והעוצמה שיש בו. האמנתי בו. הייתה בי סוג של אופטימיות שהגיעה ממנו, מהעיניים שלו, מהכוח שלו. היו המון קשיים, אבל הייתה לי אמונה ואמרתי שאהבה מרגישים מהלב, לא מהידיים".
"זוכר פיצוץ, זעזוע בגוף - ומסך שחור"
ב-23 באוקטובר, 2012, דיווחו מהדורות החדשות על אירוע קשה ברצועת עזה: "קצין צה"ל נפגע ממטען שהונח ליד שער, אותו הוא בא לפתוח כדי להעביר דרכו כוח בפיקודו". סרן זיו שילון היה אז מ"פ בגבעתי, בעיצומה של פעילות מבצעית בעזה.
"אני זוכר פיצוץ מאוד גדול", הוא משחזר. "עפתי כמה מטרים קדימה ובמקביל הרגשתי זעזוע בגוף ופתאום פגש אותי איזשהו מסך שחור. זוכר שצעקתי 'איי' ארוך מאוד, ופקחתי את העיניים בסיטואציה שבשניות הראשונות לא הבנתי פגע בי".
כתוצאה מהפיצוץ, שילון איבד את ידו השמאלית ונפצע קשה מאוד בימנית: "בשבועיים הראשונים עברתי שישה או שבעה ניתוחים. היה מאוד אינטנסיבי וקשה, עם חום גוף שעולה ל-41 ואז צונח ל-35. כל מה שאני זוכר זה את ההזיות באותם שבועות, כי התרופות והסמים הם מאוד מאוד חזקים. ואז התחיל המסע".
אחרי כמעט שנה של שיקום השלים שילון תואר במשפטים והתחיל קריירה של יזם עסקי וחברתי. במקביל הוא לא ויתר על אהבתו הגדולה – הספורט. הוא כבר צלח עשרות תחרויות ריצה ותחרות איש ברזל אחת, ובשנתיים האחרונות מצא את הדרך גם להרים משקולות. "זה משהו שאף פעם לא יכולתי לעשות אחרי שנפצעתי", הוא מספר. "כשהצלחנו להתאים את האביזרים המיוחדים, זה ממש כמו לחזור לחיים".
"הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים"
זיו ועדי התחתנו שנתיים אחרי הפציעה, בלי לדעת שהעתיד מזמן להם אתגר גדול נוסף שגם איתו יתמודדו בהצלחה בכוחות משותפים: לפני כחמש שנים נולדה בתם הבכורה שירה, לבקנית עם לקות ראייה חמורה.
"בכיתי את חיי, באמת לא ידעתי מה לעשות", נזכר שילון. "צעקתי לשמיים 'רבאק, מה אתה רוצה ממני? עוד פעם אני?'. ופתאום נפל לי האסימון שלא אני צריך להתמודד, אלא היא, ועם המוגבלות הכי קשה שיש - מוגבלות ראייה. צריך להבין, זו לא מוגבלות פשוטה, היא לא יכולה לראות כלום ממטרים ספורים. בסיטואציות מסוימות זה ממש לחיות על סף עיוורון וזה מאוד מאוד קשה".
"אני אומרת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים", מוסיפה עדי ובעלה מיד מסכים. "היא יצירתית, והיא מדהימה ויש לה יכולות. לפעמים אתה בכלל לא שם לב שהיא לא רואה". שילון מוסיף: "ככל שהשנים עברו גם הבנתי שיש לי תפקיד כאן, שהוא למעשה סגירת המעגל הכי גדולה שיכולתי לבקש בחיים, והוא לגרום לילדה הזאת להבין שמוגבלות לא מגדירה אותך כבן אדם".
"אם אני אתעצבן, לאן זה יוביל?"
שילון אוהב להציב לעצמו אתגרים, ובמיוחד כאלה שנראים מהצד כמעט בלתי אפשריים. ובכל זאת, יש אתגר אחד שעד לאחרונה הוא אפילו לא ניסה לפצח. הוא מגדיר את עצמו אבא מעורב, אבל כל מה שקשור לתפעול היום יומי של הילדים, שירה בת החמש ויונתן בן השלוש, היה עד לא מזמן באחריות אשתו עדי.
אלא שכעת הוא נאלץ להסתדר לפחות כמה ימים בלי הנוכחות של אשתו בבית, במסגרת צילומי הסדרה "אבא'לה" שעלתה בהוט. בידו הפצועה הוא מנקה לבנו את העיניים, ובעזרת השיניים שולף מגבון מהחבילה ואפילו מחליף חיתול. "כמשתפים איתך פעולה אז דברים קורים טוב יותר", מסביר שילון בעודו מלביש את יונתן הפעוט, שמחליט לפתע לאתגר את אבא ולהפסיק לשתף פעולה.
הקושי מתסכל אותך לפעמים?
"זה מתסכל, אין ספק. אבל הדבר הנוסף הוא שאתה באמת לומד לשים את זה בפרופורציות. אם עכשיו אני אתעצבן ואוציא קיטור על זה שאני לא מצליח לשים חולצה, לאן זה יוביל את היום שלי? כנראה למקום שבו התסכול רק ילך ויתגלגל כמו כדור שלג. אגב, זה נכון לא רק לאנשים בלי ידיים, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו שקם קצת על רגל שמאל".
ביום יום, כשאין מצלמות, אתה מתעקש להלביש חולצה?
"כן, בטח. לפחות פעמיים בשבוע אני מקלח אותם בערבים, מאכיל אותם, לוקח אותם לגנים. אבל את הדברים שהם מוטוריקה עדינה וקשה לי לעשות אז עדי עושה הרבה מאוד פעמים".
מה היה רגע קשה מבחינתך?
"היו המון, פתאום להחליף טיטול לבן שלי בלי ידיים זה אירוע. הבנתי שעם הידיים אני לא אצליח לעשות את זה, אז פתחתי את הטיטול עם הפה. לא רציתי להכאיב לילד, לעכב אותו או לגרום לו להרגיש לא בנוח".
וכשאתה יודע שהדבר הזה מצולם והולך להיות משודר?
"זה לא עניין אותי. להפך, אני חושב שבאותו רגע אפילו חשתי גאווה אדירה. זה לא משנה אם אני כובש את האוורסט או מצליח לשים חיתול לבן שלי, מבחינתי עצם העובדה שהצלחתי לספק אדם שאני מאוד מאוד אוהב, כמוהו או כמו אנשים אחרים שיסתכלו מהצד, באמצעות הצלחה אישית שלי - אז זה אומר הכול".
אתה חושב לפעמים על זה שאולי בהמשך יהיו דברים שלא תוכל לעשות עם הילדים?
"כן, האמת שכל הזמן. נניח כדורסל היה מרכז חיי בתור נער. אבל כמו עם המשקולות, אני כבר חושב איך למצוא גם לזה פתרון, ואם צריך לשחק עם האף נשחק עם האף. יהיה בסדר. בסוף בתור אבא זה לא מה שאתה יכול לעשות עם הידיים, בסוף זה מה שאתה יודע להעניק עם הלב. מבחינתי ברגע שאני אצליח לסייע להם ללכת נכון בשביל שלהם, שהאצבעות יישארו בעזה".
ממציא את הגלגל מחדש
כמו שהוא מלמד את הבת שלו, שילון מיישם יום יום את המוטו שלו: לא לתת למוגבלות להגדיר אותך, לא לתת לה לנהל לך את החיים, ואם צריך, אז גם להמציא את הגלגל מחדש. כך היה גם כשסייע למייקרוסופט הגדולה להמציא מחדש את שלט האקס-בוקס שלה, כדי שיתאים גם לאנשים עם מוגבלות.
"כל התקופה המאוחרת של הנעורים, וגם בצבא בסופי שבוע, היינו משחקים עם החבר'ה באקס בוקס", מספר שילון. "אבל כשהלכו הידיים אז הלך גם האקס-בוקס. חנוך דאום, שהוא חבר טוב שלי, הוא כתב איזשהו טור על שיחה שלנו שבה אמרתי לו שהחלום הבא שלי הוא למצוא פתרון לעובדה שאני לא יכול לשחק באקס בוקס עם הידיים, ושאם יש כאן מישהו ממייקרוסופט שיפנה אליי בבקשה".
כיד הגורל, אחד הקוראים היה ירון גליצקי, מנהל קבוצת אביזרי מחשוב ונגישות במייקרוסופט העולמית, שחי ועובד בשנים האחרונות במטה החברה בארה"ב. "ביקרתי בארץ בסוף השנה", הוא מספר. "במקרה פתחתי את העיתון וקראתי את הטור של חנוך דאום על זיו, זה היה שוק, כאילו הגיע משמיים. יצרתי קשר עם זיו, נפגשנו, ובאותו רגע היה לי ברור שאני חוזר עם פתרון לכל הגיימרים בעולם, ובמיוחד לזיו".
"אחרי שלוש שנים, יצאנו עם השלט המותאם שפשוט שינה את העולם", ממשיך גליצקי. "הפגישה עם זיו מבחינתי הייתה מעוררת השראה. פתאום אתה מוצא את עצמך במקום שאתה יכול לשנות את החיים של מיליוני אנשים בעולם. אין עוד תחושה כזאת".