חיבוק, נשיקה, "בליבי, אני פלסטיני". שתי מחוות קטנות וכמה מילים הספיקו כדי להעלות את אחד מגדולי הכדורגלנים בהיסטוריה למעמד של גיבור לאומי בקרב קבוצת אנשים שחיים הרחק מארץ מולדתו, אי שם במזרח התיכון. המחבק והמנשק במפגש הזה הוא כמובן דייגו מרדונה, והאדם שקיבל ממנו את ליבו - יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

הרגע ההוא, ערב גמר המונדיאל לפני שנתיים במוסקווה, ייצג נקודת שיא בחיבור של מרדונה עם העם הפלסטיני. בפוסט שהעלה לאינסטגרם בעקבות המפגש שיתף הארגנטינאי תמונה של החיבוק עם אבו-מאזן וכתב: "האיש הזה רוצה שלום בפלסטין. הנשיא עבאס, יש לך מדינה לכל דבר ועניין".

אין הרבה אנשים שיזכו לפרידה חמה גם מנשיא מדינת ישראל וגם מהדובר של חמאס, אולם נראה שגם במותו מתעקש דייגו מרדונה לשבור מוסכמות. ההודעה על כך שהכוכב הלך לעולמו הכתה את העולם בצער, ובארגנטינה עדיין מתקשים לעכל את הבשורה. כיתר האומות חובבות הכדורגל, גם בישראל כאבו את לכתו של השחקן המיתולוגי, אך נראה כי לא רחוק מכאן, ממש מעבר לגדר, התחושה דמתה יותר לזו שחשו בארגנטינה.

"כפלסטיני, אתה לא יכול לשנוא את מרדונה או להחזיק בדעה שלילית כלפיו", הסביר ד"ר רמזי ברוד, פובליציסט וחוקר פלסטיני במאמר שפרסם העיתון שבראשו הוא עומד. "האפשרות היחידה שלך היא לאהוב אותו. עבורנו, הסיפור שלו לא עסק בספורט, הוא עסק בתקווה. אדם כזה, שמגיע מרקע של עוני מחפיר, שדומה לנו בחזות, בלהט ובתשוקה – ועושה את דרכו לפסגת העולם... זה עורר בנו משהו. הוא העניק לנו תחושה שהכול אפשרי".

חיבתם הגדולה של הפלסטינים אל כוכב הכדורגל התפתחה עוד בימיו כשחקן. "כשגדלנו בעזה אהבנו את מרדונה", סיפר ברוד בטור שהופיע ב-Palestine Chronical. "אני אישית אהבתי ושיחקתי כדורגל בגללו. כשהוא שיחק, ולא משנה עבור איזו קבוצה, היינו עוזבים הכול ומתאספים מול הטלוויזיה הקטנה ששידרה בשחור לבן כדי לצפות בו". כעבור שנים רבות הפך הקשר להדדי ומרדונה, שכבר עבר ללבוש את חליפת המאמן, ביטא לראשונה בפומבי את תמיכתו בעם הפלסטיני.

בשנת 2011 הגיע מרדונה לדובאי שבאיחוד האמירויות כדי לאמן את קבוצתו החדשה, אל-וואסל. בצאתו מאחד האימונים חיכו לו אוהדים שהגיעו לחזות באגדה המסתובבת בארצם. אחרי שסיים להצטלם עם כמה ילדים, ניגש אליו אדם והעניק לו במתנה כאפייה. "זה בשבילך", אמר האוהד למרדונה באנגלית. המאמן הודה לו והעניק לו חיבוק חם. מרדונה פנה אל המצלמות, הציג בגאווה את המתנה שקיבל ובעודו מסמן בידיו את סמל הניצחון קרא "ויוה פלסטינה", תחי פלסטין. את המקום עזב עטוף בכאפייה ואמר "אני עם העם הפלסטיני". 

"תוכל רק לדמיין את ההתרגשות שאחזה בנו כשהוא החל להראות את החיבור שלו לעם הפלסטיני ולתמוך במאבק שלנו", נזכר ברוד. "השמחה שלנו הושלמה. עד יומו האחרון עמד מרדונה לצידנו".

ב-2012 הגיע אישור נוסף לתמיכתו של מרדונה בעם הפלסטיני, כשתיאר את עצמו כאוהד הגדול ביותר שלו. "אני מכבד אותם, מזדהה עימם ומוכן לעמוד לצידם בכל רגע", אמר לתקשורת בדובאי. "אני תומך במאבקם משום שגם אני גדלתי במציאות של קשיים, מאבקים ואי-צדק משווע".

ב-2014 נפוצו שמועות על מגעים בין התאחדות הכדורגל הפלסטינית לבין מרדונה, בתקווה שיסכים להוביל את הנבחרת הפלסטינית כמאמנה באליפות אסיה. באותה שנה, בזמן מבצע צוק איתן, התבטא לראשונה מרדונה לא בעד הפלסטינים, אלא נגד ישראל. לפי דיווח ב"אל ג'זירה", כדורגלן העבר אמר בעקבות מספר הנפגעים הגבוה בצד העזתי כי "מה שישראל עושה לפלסטינים הוא מביש".

אפשר להניח שהתבטאות זו, בין היתר, הובילה לכך שדובר ארגון הטרור חמאס, סאמי אבו-זוהרי, צייץ בעקבות מותו של מרדונה את דברי הפרידה הבאים: "אנחנו מביעים צער רב על מותו של אחד מגדולי הכדורגלנים, מרדונה, שידוע בתמיכתו במאבק הפלסטיני. תנחומינו למשפחתו ולאוהביו ברחבי העולם".

"טענות נתניהו - שקרים גמורים". אבו זוהרי (צילום: רויטרס)
בכיר חמאס, סאמי אבו-זוהרי | צילום: רויטרס

כיממה לאחר שמרדונה הלך לעולמו, גם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן הביע את תנחומיו. בשיחה עם נשיא ארגנטינה ביקש להשתתף בצער משפחת מרדונה, העם הארגנטינאי והנשיא. "בעצב גדול קיבלנו את הידיעה על מותו של הכוכב העולמי, שמיליונים נהנו מכישרונו הספורטיבי המרשים. הוא היה אבן דרך בספורט העולמי וחבר אוהב של פלסטין ושל העם הפלסטיני".

גם בדברי הפרידה שפרסם ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת, הוא התייחס לחיבור של מרדונה עם העם הפלסטיני: "דייגו ארמנדו מרדונה לא היה רק כדורגלן גדול, אלא לוחם צדק בכל לבו, וידיד אמת של העם הפלסטיני ושל כוחות השמאל באמריקה הלטינית. הוא יחסר לכולנו. יהי זכרו ברוך".

כפי שהזכיר ח"כ ג'בארין, עיסוקו של מרדונה בפוליטיקה לא הסתכם במזרח התיכון. לאורך השנים הוא תמך בארגוני שמאל סוציאליסטיים באמריקה הלטינית, ואפילו קעקע על רגלו את את פניו של המנהיג הקובני פידל קסטרו.

מראדונה מציג לפידל קאסטרו את הקעקוע על רגלו (צילום: רויטרס)
דייגו מרדונה עם פידל קסטרו. אוקטובר 2001 | צילום: רויטרס

מרדונה היה גם תומך גדול של נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אווס, שהיה למבקר חריף של ישראל ושל ארה"ב. לאחר מותו של צ'אווס ב-2013 העביר הארגנטינאי את תמיכתו לנשיא שהחליף אותו, ניקולאס מדורו, שהואשם בהמשך על ידי האו"ם בביצוע פשעים נגד האנושות.

חבר של הפלסטינים. אויב של ישראל?

מרדונה לא הרבה להתבטא נגד ישראל, אך תמיכתו הידועה בפלסטינים עוררה קולות של ביקורת ברשתות כלפי דמויות ציבוריות שספדו לו. בין אלה שבחרו להתמקד בפועלו של מרדונה על מגרש הכדורגל, ולא במגרש הפוליטי, היה נשיא המדינה ראובן ריבלין, שנפרד מאגדת הכדורגל במילים חמות.

"אמן הכדורגל המופלא, שהביא אור ושמחה למיליונים במגרשים בכל העולם, איננו", כתב ריבלין. "תודה על רגעים בלתי נשכחים, גם בעצבות, גם בשמחה, על רגעים של תקווה ושל הנאה צרופה שהבאת למיליונים בעולם כולו. אני שולח תנחומים לעם בארגנטינה ולאוהדי הכדורגל באשר הם, בערב העצוב הזה". 

גם ח"כ גדעון סער מהליכוד כתב דברי פרידה מהכוכב: "מרדונה היה גדול הכדורגלנים בכל הזמנים. ווינר, שלקח את ארגנטינה על הגב עד הפסגה. שליטה בלתי נתפסת בכדור. כוח רצון אדיר. אדם שעורר רגש בקרב אנשים בכל העולם. בעיות סמים ודעות דפוקות - בצד. מה שנזכור תמיד: רגעי הקסם שהנחיל לאוהבי הכדורגל בעולם כולו".

בימיו כשחקן הגיע מרדונה שלוש פעמים להתמודד מול נבחרת ישראל באצטדיון רמת גן (1986, 1990 ו-1994. בכל המפגשים ניצחו הארגנטינאים). בביקורו האחרון בארץ הוא נפגש עם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בלשכתו שבירושלים. נכדו של רבין, יונתן בן ארצי, העלה לרשת תמונה מהמפגש ונפרד מהכדורגלן: "שני זוגות ידי זהב ייפגשו הלילה שוב. תודה דייגו ארמנדו מרדונה על שנים מדהימות. תמיד תישאר ישראלי בלב שלנו". 

ההספד שפרסם ריבלין, ואלו ששיתפו ישראלים רבים אחרים, עוררו ביקורת ברשתות החברתיות: היו גולשים שתהו מדוע יש לחלוק כבוד אחרון לאדם שמתח ביקורת על ישראל ותמך בפלסטינים - ובבני בריתם שניגחו את ישראל כגון צ'אווס וקסטרו. עם זאת חשוב לציין כי מרדונה - וגם נבחרת ארגנטינה שהפכה כה מזוהה איתו - לא שרפו את הגשרים עם ישראל: למעשה, ביקורה של הנבחרת נחשב למעין קמע, לאחר הניצחון הגדול ב-1986 שקדם לזכייה בגביע העולם. הנבחרת, בכיכובו של מרדונה הקפטן, חזרה למשחקי ידידות בישראל גם ב-1990 וגם ב-1994 כדי לנסות ולשחזר את אותו מזל בגביע העולם: גם ב-1998, כבר בלי מרדונה, חזרה נבחרת ארגנטינה והפסידה.

ובכלל, חייו - וגם מותו - של מרדונה חצו גבולות, איחדו בין אנשים ושברו מחיצות. מבקריו נהגו להזכיר את התמכרותו לסמים, הסתבכויותיו הפליליות וקרבתו למאפיה, בעוד מעריציו בכל המדינות התאהבו בנחישותו, יכולותיו העילאיות ואישיותו הכובשת. הצד האפל של אגדת הכדורגל הזו היה בולט במיוחד - ועדיין רבים כל כך הצליחו להפריד בין ההסתבכויות מחוץ למגרש (או הרמאויות הקטנות והגדולות בתוכו) לבין הישגיו וכישרונו החד-פעמי.

כראוי לאדם שסחף מעריצים בכל העולם, שחלקם אף הקימו כנסייה שסוגדת לו, גם חיבתו לפלסטינים ותמיכתו הפומבית בהקמת מדינה עבורם לא צפויה לפגוע באהדה למרדונה בישראל. הוא ייזכר בהיסטוריה, ולא רק זו של הכדורגל, כדמות מורכבת, מחשמלת ובלתי נשכחת שגם ידעה לספק לא מעט שערוריות. מוקירי זכרו הרבים ימשיכו, ככל הנראה, לאהוד את "יד האלוהים" ואת "רגל האלוהים" - עם או בלי קשר לאמירות שיצאו מפיו.