מדינת ישראל עדיין נמצאת בעיצומם של שלבי היציאה מהסגר השני - אך העלייה במספרים כבר העלתה את האפשרות לסגר נוסף. מספר המאומתים החדשים היומי כבר ירד ל-600, אבל בשלושת השבועות האחרונים מקדם ההדבקה שוב עלה מעל 1 ומספר המאומתים היומי כמעט והכפיל את עצמו ועלה ל-1,100. וכל זאת, עוד לפני שעבר מספיק זמן כדי להעריך את ההשפעה של ההקלות האחרונות כמו פיילוט הקניונים. אך גם על משמעות הנתונים יש מחלוקת – ודווקא בצמרת משרד הבריאות.
לעדכונים נוספים ושליחת שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הפרויקטור פרופ' נחמן אש הכריז על "מצב חירום", וכך גם ראש שירותי בריאות הציבור במשרד, ד"ר שרון אלרעי פרייס - שאף אמרה כי הנתונים מעידים על תחילתו של גל שלישי. לעומתם, מנכ"ל המשרד פרופ' חזי לוי הצהיר: "אנחנו לא במצב חירום כרגע, וכך גם המצב בבתי החולים". ראש הממשלה נתניהו אמר: "התחלואה עולה, זה טבע המגפה, ייתכן שצריך להדק הגבלות" - אך לא הכריע פומבית בנושא שבמחלוקת. התשובה לפערים בעמדות תלויה בשאלה מהו הנתון שמשקף את תמונת המצב בצורה המדויקת ביותר ועל פיו יש לקבוע את המשך המדיניות: הקלות לפי לוח הזמנים המתוכנן, עצירה, או הטלת הגבלות מחדש.
הנתונים שעוסקים בבדיקות - היקפן, מספר המאומתים ואחוז הנדבקים מתוך כלל הבדיקות - מצביעים על מגמה ברורה של עלייה. מאז הירידה לכ-600 מאומתים ליום ב-10 בנובמבר, מספר המאומתים היומי כמעט והכפיל את עצמו ל-1,100. גם מספר היישובים בארץ שחצה את רף 5 המאומתים לשבוע ל-10,000 איש – רף שעליו כתבנו בשבוע שעבר שמקובל בכמה מקומות בעולם ככזה שמתחתיו אפשר לפתוח בתי ספר – עלה מ-10 יישובים ל-30. מנתוני הבדיקות עולה שהתחלואה, שעדיין מתפרצת במגזר הערבי, החלה להתפשט לכלל המגזרים.
ואולם, אחרי כעשרה חודשים של מאבק במגפה בישראל, כבר ברור שמספר המאומתים לא מציג את התמונה המלאה, כי הוא תלוי בגורמים כמו ההתוויה לבדיקה, ההיענות להיבדק, ומספר הבדיקות. בשלושת השבועות האחרונים למשל מספר הבדיקות ליום עלה ב-65%, מ-30,000 ל-50,000, וזה בהחלט מסביר חלק מהגידול במספר המאומתים.
מסיבה זו, מדד אחר שמסתכלים עליו הוא מספר המאושפזים החדשים במצב קל, בינוני, או קשה. נתון זה מוטה פחות כי אנשים עם תחלואה קשה מהקורונה מגיעים לאשפוז ומתפספסים הרבה פחות. נתון זה גם משקף את העומס על בתי החולים, ובעזרתו ניתן לבחון עד כמה מערכת מתקרבת לסף הקיבולת. במדד הזה, לא הייתה עלייה גדולה בשבועות האחרונים ולמעט עלייה שהחלה בשלושת הימים האחרונים, הוא נותר בממוצע יומי סביב 45 מאושפזים חדשים שמהם כ-25 חולים קשים חדשים.
לכן, מי שמתמקד במספר החולים החדשים שמטופלים בבתי החולים וגם בנתוני התמותה לא מבחין במצב חירום שמתפתח, בעוד מי שעוקב בדאגה אחר נתוני ההידבקות והבדיקות כבר חושש שנגיע שוב לאלפי נשאים חדשים ביום כפי שראינו לפני הסגר השני.
מה מסביר את הפער בתמונת המצב?
מדד שפיתחנו במכון ויצמן מסביר להערכתנו חלק ניכר מהפער בהבנת תמונת המצב, וגם את השינויים שחלו בו במהלך החודשים האחרונים. המדד מחשב את מספר האנשים שצפויים להתאשפז על פי תמהיל הגיל, המין, והמגזר של המאומתים שנמצאו לאחרונה. בגדול, כשהמדד גבוה יותר, תמהיל המאומתים מבוגר יותר, כי מבוגרים נוטים יותר לפתח מחלה חריפה. ולהפך, כשהמדד יורד הדבר מצביע על תמהיל מאומתים צעיר יותר ולכן צפויים פחות מאושפזים חדשים.
ואכן, בשבועות האחרונים, המדד שלנו של "צפי אשפוזים מבין המאומתים", מצביע על ירידה של 20% בחולים קשה חדשים וירידה של 10% במאושפזים חדשים מבין המאומתים. ביציאה מהסגר השני, כ-4% מהמאומתים הפכו לחולים קשה, ומדד זה ירד ל-2.6% לפני שלושה שבועות, ול-2.1% השבוע. כלומר, באופן יחסי, בשבועות האחרונים חלה עלייה יותר גדולה בתחלואה בקרב הצעירים, שלהם נטייה פחותה לפתח מחלה חריפה, וזה מסביר באופן חלקי את הפער שנראה כרגע בין העלייה הגבוהה במאומתים ליציבות במספר האשפוזים החדשים.
בחלוקה של המדד למגזרים אפשר לראות את הירידה החדה במדד בכלל האוכלוסייה, עדות לגידול יחסי גבוה יותר במאומתים צעירים. גם במגזר הערבי אפשר לראות ירידה במדד, אם כי ברמה פחותה, ובמגזר החרדי המדד נמוך בהרבה מזה של המגזר הערבי והכללי, בעיקר הודות לכך שהאוכלוסייה בו צעירה יותר.
עם זאת, סביר שהמגמה הזו תתהפך: אנחנו כבר למודי ניסיון גם מהגל השני אצלנו וגם מהעולם, שתחלואה בצעירים סופה להתפשט למבוגרים. לפני הסגר השני, למשל, המדד היה נמוך – כלומר, למרות אלפי הנשאים החדשים ליום, רק 1.5% מהמאומתים הפכו לחולים קשה, עיקר העלייה הייתה בקרב צעירים ולכן מספר החולים קשה לא עלה לממדים אליו יכול היה להגיע עם תמהיל מאומתים מבוגר יותר. במהלך הסגר השני, המדד דווקא עלה – וקרוב ל-4% מהמאומתים הפכו לחולים קשה, עדות לכך שיותר מבוגרים נדבקו ככל הנראה עקב קיום מפגשים בין-דוריים (למשל עם הסבים והסבתות) למרות ההגבלות, שמנעו הדבקות מסוגים אחרים אך לא הצליחו לבלום את העברת המחלה בתוך המשפחות.
לאן הולכים מכאן?
כפי שהראינו בשבוע שעבר, שאלת המפתח המרכזית היא התחלואה האזורית. טיפול חכם, יעיל וממוקד באזורים אדומים או כתומים – יחד עם מניעת "זליגה" ממדינות אדומות – יכול לבלום את העלייה בתחלואה ולסייע ביצירת שגרה עם פחות מגבלות. הטיפול הדיפרנציאלי יכול לאפשר להימנע ממגבלות חריפות נוספות: הפעלת אמצעי בלימה על פי אזורים עשויה להיות יעילה כאשר מונעים מעבר בין אזורים שבהם רמת התחלואה שונה, כלומר מאזור אדום ליישוב ירוק/צהוב. עם זאת, טרם הוכח שאפשר ליישם אצלנו מהלכים כאלו שמצליחים לעצור את ההתפשטות בארץ במידה מספקת – ובשל כך ישראל כבר נכנסה פעמיים לסגר ונמצאת לפני רגעי הכרעה נוספים.
אם לא נשכיל לטפל כראוי במוקדי התחלואה, אזי שהתחלואה תהפוך מפושטת יותר, וסגר נוסף יהיה כנראה בלתי נמנע. במצב כזה עולה השאלה מתי לנקוט בסגר – וכפועל יוצא מכך, לאיזה משך זמן.
ישנן שתי חלופות. הראשונה, סגר מוקדם יותר לטווח זמן קצר יותר: מהלך שכזה יכול להתחיל לבלום את התחלואה כבר ברף של כ-2,000-1,000 חולים ביום ולשטח את העקומה במהירות, ולכן סגר שכזה יכול להיות קצר וממוקד יותר.
מנגד, ככל שממתינים יותר, נתוני התחלואה הנוספים יחמירו - וסביר שבתוך שבועות נגיע לאלפי חולים ביום, והיקפי התחלואה האלו "יחלחלו" גם לבתי החולים ויובילו למספר רב של מאושפזים, חולים קשה, מונשמים ונפטרים. לסגר הקודם נכנסנו עם כ-9,000 חולים ביום ורק לאחר כחודשיים המספרים ירדו למאות בודדות. סגר מוקדם יותר אולי נתפס כהחלטה פחות פופולרית, אך בתרחיש שבו אמצעים אזוריים לא מביאים לבלימה – הוא יכול לייצר הפחתה יעילה יותר של המספרים, עם תג מחיר נמוך יותר.