רגע לפני ראש השנה, דבורה רוזנבלום, מורה לחינוך מיוחד בת 51 מרמת השרון, הגיעה לחגיגת בר מצווה משפחתית. "נדבקתי בעבודה וכמובן שלא ידעתי על כך בזמן אמת", היא מספרת. "האירוע התקיים בבית קפה שנסגר רק עבורנו, המשפחה, ללא אורחים נוספים. המבוגרים ישבו מצד אחד של השולחן והצעירים ממול. הבאתי איתי ספר, דפדפתי בו ולפני שעזבתי את המקום השארתי את הספר לדודים שלי שביקשו לקרוא בו".

"למחרת בבוקר גיליתי שנחשפתי לחולה מאומתת אבל בגלל שהייתי עם מסכה וישבתי במרחק ממנה, לא דאגתי. בערב חג ראש השנה הרגשתי ממש לא טוב, הייתי עייפה והלכתי לישון. באמצע הלילה התעוררתי עם כאבי ראש מטורפים וירדתי למרתף להכניס את עצמי לבידוד. למחרת עשיתי בדיקת קורונה וקיבלתי תשובה חיובית".

זמן קצר לאחר מכן, הגיעה שיחת הטלפון ממשרד הבריאות: "היו לי מיליון חקירות אפידמיולוגיות. באותו שבוע הייתי בכל כך הרבה מקומות - הנציגה של החקירות שאלה אותי: 'מה את טראמפ?'. אני עובדת בארבעה מקומות עבודה ובאותו שבוע הייתי גם בחתונה וגם בבר מצווה. הכלה נכנסה לבידוד יום לאחר החתונה שלה, האורחים שישבו איתי בשולחן, מורים בבית הספר וכל המשפחה שלי. כל רגע תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי: 'אני לא מאמינה שגם אותם אני מכניסה לבידוד'".

דבורה רוזנבלום
"הרגשתי כמו מלאך המוות". דבורה רוזנבלום

"התחושה שלי הייתה ממש נוראית", משתפת דבורה. "אומנם אף אחד לא האשים אותי בקול רם אבל הרגשתי שבמובן מסוים, לכל אחד שנכנס לבידוד בעקבותיי נדפקו החיים. ואז המצב החל להסתבך: החום של שני הדודים שלי עלה והם פונו לבית החולים. ההידרדרות הייתה ממש מהירה ובתוך יום וחצי דוד שלי יוסף נפטר. לא ציפינו שזה יקרה מהר כל כך, רק כמה ימים לפני כן הוא היה חיוני והכול היה נראה בסדר".

דבורה הייתה לקראת סיום הבידוד כשקיבלה את הבשורה על פטירתו של הדוד יוסף. "דודה שלי גרציה שכבה במחלקת קורונה ואני החלטתי לנסוע אליה ולהיות איתה ביום הקשה הזה, כשהגופה שלו במיטה לידינו במשך שעות ארוכות מאז פטירתו. נכנסתי למחלקת הקורונה לבושה בבגדי המיגון מכף רגל ועד ראש, ובמבט ראשון דודה שלי לא זיהתה אותי וחשבה שאני האחות".

"היא הייתה חלשה, לא יכלה לדבר, לאכול או לשתות ובכתה. בצוהריים התקיימה ההלוויה ושתינו צפינו בה יחד ממחלקת הקורונה דרך שיחת וידאו. שמחתי שהייתי שם איתה ושהיא לא נאלצה לעבור את זה לבד. מצד שני, בזמן השבעה אנשים שאלו איך הוא נדבק, וכשהבינו שזו אני התחושה שלי הייתה נוראית".

מאותו היום, דבורה נשארה צמודה לדודתה שנותרה אלמנה: "הגעתי לבקר אותה כל יום, עזרתי לה לשתות, לאכול ולעשות תרגילי פיזיותרפיה. היא שאלה כל הזמן: 'איך זה שאני חיה והוא מת?'. הייתי צריכה לעורר אותה, להזכיר לה את המשפחה שמחכה בחוץ ולהשיב לה את התקווה. הרגשתי שאני מחויבת שלא יקרה לה כלום. במשך שבועיים היינו שתינו יחד ואני הייתי חרדה מפני האפשרות שגם היא תידרדר במהירות".

"לא עזבתי אותה עד שהיא חזרה הביתה והמשפחה הודתה לי כל הזמן על כך שאני עוזרת להם. אמרו לי 'את מלאך'. מצד שני, הרגשתי כמו מלאך המוות. התחושה הזו שאתה מדביק אנשים - זה פשוט בלתי נסבל להכיל את זה. המחשבה שאתה יכול לעשות משהו רע למישהו שאתה אוהב".

על הפיל שבחדר הן לא דיברו ביניהן: "דודה שלי לא רצתה שנדבר על זה. היא אמרה לי: 'אל תיקחי את זה על עצמך, הוא יכול היה להידבק בכל מקום'. אני כל הזמן הרגשתי שאני צריכה להתנצל אבל לא ידעתי איך. חודש לאחר פטירתו של יוסף, עמדתי על הקבר וביקשתי סליחה. פרצתי בבכי ואמרתי שלא התכוונתי ואני כל כך כואבת. ביקשתי מאנשים שישמרו על ההנחיות ויבינו שזה יכול לקרות לאנשים שאנחנו הכי אוהבים"

את מסוגלת להבין שזו לא אשמתך?

"בראש אני מבינה שזו לא אשמתי, שהוא היה איש חולה ונזהרנו ולא יכולתי דעת. אבל אני לא מבינה את זה בלב. כל אחד מנסה לנחם ולומר לי: 'אל תרגישי לא טוב'. אבל עד שאתה לא שם אתה לא יכול להבין את זה. אני חושבת על אנשים שדרסו מישהו שקפץ לכביש וזו לא הייתה אשמתם. הידיעה שאתה קשור למוות זה לא פשוט, ובטח לא כשזה מישהו קרוב אליך".

"אני אומרת לאנשים: אף אחד לא רוצה להיות במצב שהוא מדביק. זה נורא. לא עלה על דעתי שאני חולה, לא מרגישים את זה. אם לא נפעיל שיקול דעת וכל אחד יעשה רק חישובי אינטרסים צרים - אז המצב רק יחמיר".

"לא לקחנו בחשבון שהנהג חולה קורונה"

גם עמי שטרית, בן 56 ממבשרת ציון נדבק בנגיף שגרם לטלטלה במשפחתו. "עברנו חודש שהיה הסיוט של החיים שלנו", הוא מספר. "אני עובד בבנק והקפדנו הקפדה יתרה על הכללים מהרגע הראשון: כולם הסתובבו עם מסכות ועל הרצפה צוירו סימונים לשמירת מרחק של שני מטרים מלקוח ללקוח".

עמי שטרית
"עברתי חודש שהוא סיוט". עמי שטרית

"כשפתחו את המשק נסענו כמה חברים בג'יפ לטיול בצפון. זה היה בסוף חודש יוני, בחרנו ביום ראשון ובמיקום מרוחק כי קיווינו שככה נפגוש כמה שפחות אנשים. הדבר היחיד שלא לקחנו בחשבון היה שנהג הג'יפ היה חולה קורונה בעצמו מבלי שידע על כך בכלל".

"יומיים לאחר הטיול פגשתי את ההורים שלי אחרי חודש וחצי שלא ראיתי אותם. ישבנו בבית עם מסכות כשאני בצד אחד של הסלון והם בצד השני. שלושה ימים לאחר מכן חבר הגיע אליי לארוחת שבת ואמרתי: 'אני מרגיש שיש לי חום'. היו לי 37.4 מעלות, לקחתי כדור, הארוחה נמשכה ולא ייחסתי לזה חשיבות".

במוצאי שבת הגיעה שיחת הטלפון מאחד החברים לטיול בצפון: "הוא התקשר וסיפר לי שנהג הג'יפ קיבל תשובה חיובית לקורונה. מיד קבעתי תור לבדיקה, הודעתי לכל מי שפגשתי והכנסתי לבידוד 38 אנשים: את כל עובדי הסניף בבנק, צלמים, צלמות, דוגמנים ודוגמניות שהשתתפו איתי בחוג לצילום, החבר שביקר אותי בארוחת השבת וכמובן שגם הודעתי להורים".

"אבא שלי שמואל אומנם בן 90 אבל היה פעיל מאוד. הוא היה מתעורר בכל בוקר ב-5:00 ושוחה 30 בריכות. גילינו ששני ההורים שלי נדבקו גם כן בקורונה. אנחנו לא יודעים אם הוא באמת קיבל ממני את הנגיף, אבך בתיאוריה אני מבין שיכול להיות שזה בגללי, וזה מציק לי. זו סיטואציה לא נעימה להיות בה".

"כשעשיתי את סבב הטלפונים, אנשים מאוד התבאסו כי הם נכנסים לבידוד ונסגרים בחדר, אבל לא הרגשתי כעס כלפיי כי לא עשיתי משהו בכוונה. גם אני לא כועס על נהג הג'יפ שהוא חבר שלי. אם הוא היה יודע שהוא חולה בנגיף הוא לא היה נוסע לטיול".

"הרופא הורה לאשפז את אבא מיד"

כעבור זמן קצר, החלו הוריו של עמי לסבול מחום גבוה: "מרגע שהם קיבלו תשובה חיובית היה להם חום גבוה, 39-38. לאבא שלי היו קצת קשיי נשימה. לצערי קופת החולים לא שלחה להם את ערכת הסטורציה, כך שלמעשה הוא היה עם סטורציה (ריווי חמצן בדם) נמוכה מאוד ואפילו לא ידענו על זה. ביום ראשון הגיעה האחות, החום ירד אבל הסטורציה הייתה 85, שזה נמוך מאוד. הרופא הורה מיד לאשפז אותו".

"הוא אושפז ביום ראשון בערב. לאמבולנס הוא ירד במעלית, הלך ברגל, לקח איתו את התרופות שלו. הוא אמר לאימא שלי: 'אני לא צריך תיק, אני חוזר בעוד יומיים. רק תגידו לרופאים שלי אילו תרופות אני לוקח'. ואז הוא נסע לבית החולים".

מחלקת הקורונה בבית החולים איכילוב (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)
"הסטורציה של אבא ירדה והרופא הורה לאשפז מיד". אילוסטרציה | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90

"יעקב אחי היה אחראי על הקשר עם בית החולים והאחות עדכנה אותו כל הזמן במצבו. ביום הראשון לאשפוז הודיעו לנו שנתנו לו חמצן ומצבו משתפר. ביום השני צלצלו ואמרו שמצבו מידרדר ושרוצים לחבר אותו למכונת הנשמה. אחי דיבר עם אבא שלי ואמר לו: 'תקשיב, אם ירדימו וינשימו אותך אולי תוכל להתגבר על זה טוב יותר'. הם התייעצו ביניהם והסכימו על כך, וזו הייתה השיחה האחרונה ביניהם".

ההידרדרות הייתה מהירה מאוד: "ביום שני אמרו לנו שמצבו מידרדר ושהוא מונשם. ביום שלישי כבר עדכנו אותנו שמצבו לא טוב וביום רביעי אמרו לנו שיש חשש לחייו. יש לנו הרגשה לא טובה לגבי מה שקרה בבית החולים. החלטנו לא לחקור את זה כי אמרנו שזה לא משנה, זה הרי לא יחזיר אותו".

"אני חושבת שקרה משהו לאימא"

בזמן שבו אביו של עמי אושפז בבית החולים, אימו רחל בת ה-87 נשארה בבית והמתינה בקוצר רוח להתפתחויות: "אחותי התקשרה ואמרה לי: 'אני חושבת שקרה משהו לאימא - היא מדברת בצורה לא ברורה'. נכנסתי לאוטו ונסעתי לאימא שלי. מצאתי אותה במצב קטטוני, גרוע מאוד. מאז שהוא עזב אותה והלך לאמבולנס היא לא זזה מהכיסא בסלון, לא אכלה ולא שתתה".

"הכנתי לה כוס קפה, האכלתי אותה בפרוסת עוגה עם כפית", משחזר עמי. "זה היה מחזה קשה עבורי כי אימא שלי היא אישה עצמאית ופתאום אני רואה אותה שפופה, כמו פרח נבול. בכל ביס שהיא לקחה מהעוגה ראיתי איך היא מתיישרת וחוזרת קצת לעצמה. כשראיתי שהיא במצב קצת יותר טוב נסעתי חזרה הביתה".

בתוך זמן קצר נאלץ עמי לשוב לבית הוריו: "בבוקר שלמחרת התעוררתי בבעתה בשעה 06:50. חלמתי שאבא שלי אומר לי 'אני הולך' והתעוררתי בצעקה. מעולם לא קרה לי שהתעוררתי בצעקות מתוך חלום. בשמונה בבוקר קיבלתי טלפון מאחי שאמר: 'אבא נפטר'. שאלתי אותו: 'באיזה שעה אבא נפטר?' הוא עונה לי שב-06:50. כשאני מדבר על זה זולגות לי דמעות, התת-מודע משחק בנו".

"התלבטנו בינינו מי יודיע לאימא, שעדיין חולה בקורונה", הוא משתף. "החלטתי לנסוע אליה ולהיות יחד איתה בימי השבעה. כשדפקתי בדלת היא הבינה בדיוק מה קרה. לא הייתי צריך להגיד כלום. היא שלחה אותו לבית החולים וחיכתה שלושה ימים ליד הדלת שהוא יחזור. והוא לא חזר. היא התמוטטה לי".

את שבעת ימי האבל העביר עמי יחד עם אימו, רק שניהם לבדם: "אימא ואני ישבנו בשבעה הכי איומה שאפשר לשבת. אף אחד לא יכול לבוא לבקר אותך. אתה לא יכול לספר לאף אחד שום דבר. עברתי בדיקת קורונה נוספת ונמצאתי חיובי. ניסיתי לגרום לה לחייך, אמרתי לה: 'בואי נשב כמו הפולניות בכיסאות במרפסת ונראה מי עובר ברחוב'. היינו מסתכלים על אנשים. קיבלנו טלפונים בלי הפסקה. בתקופה אחרת, אם הייתי יושב שבעה, 300 איש היו מגיעים לבקר אותי. במקום זה הטלפון לא הפסיק לצלצל, ואין לך חשק לדבר ולספר שוב את כל הסיפור. זו הייתה שבעה נוראית".

קורבן קורונה מובא למנוחות בבית העלמין בחולון (צילום: פלאש 90)
"השבעה הכי איומה שאפשר לשבת". אילוסטרציה | צילום: פלאש 90

"אם הייתי לבד זה היה עוד יותר נורא אבל לפחות היינו יחד והייתה לי אחריות על אימא שלי. נשארתי שם לאורך כל השבעה וכל השבוע שאחריה. בזמן הזה כבר יצאו תקנות חדשות שאפשרו לי לקבל אישור לעלות לקבר. תיאורטית גם אימא הייתה יכולה לקבל אישור אבל לא היו לה כוחות נפשיים".

"איך אתה מעז לזלזל? איבדתי אבא"

"סיפור ההדבקה העסיק אותי וממשיך להעסיק אותי גם היום. אני משתדל לא להיכנס לזה, הרי אף אחד לא מדביק אף אחד בכוונה. הייתה לי שיחה עם מישהו שזלזל בקורונה ומצאתי את עצמי אומר לו: 'על מה אתה מדבר ואיך אתה מעז לזלזל, אני הדבקתי את אבא שלי והוא מת'. נורא מעצבן אותי אנשים שלא לוקחים את הקורונה ברצינות. אנשים חייבים לשמור על עצמם ולעטות מסכה כשהם מדברים עם מישהו".

"לאבד אבא ולא משנה באיזה גיל זה נורא קשה. אימא שלי חולמת עליו כל הזמן, כשישבנו שבעה היא קמה בבוקר ואמרה לי: 'אבא בא בחלום. הוא דפק בדלת, פתחתי וראיתי אותו צעיר עם מדים. הוא אמר לי: 'אני נלחמתי'. האהבה שלך יוצאת מדלת הבית ואחרי שלושה ימים אתה קובר אותו בלי שהספקת לומר שלום. הוא תמיד היה איש פעיל ומוקף אנשים ובסוף מת לבד, זה מה שהכי קשה לנו".

חולה קורונה, אילוסטרציה (צילום:  faboi, shutterstock)
"אבא לקח את שקית התרופות, הלך ולא חזר". אילוסטרציה | צילום: faboi, shutterstock

"אני משחזר את הרגע שבו הוא לקח את השקית עם התרופות ואמר לאימא שלי: 'תירגעי, בעוד יומיים אני חוזר'. זה חור ענק בלב. כל אבא שנפטר לכל אחד בעולם מותיר אחריו חלל עצום. זה הזוי שהפעם האחרונה שראיתי אותו זו אולי הפעם שבה הדבקתי אותו".

"אל תשמרו בבטן"

תופעת האשמה בעקבות ההידבקות בקורונה, רווחת גם כאשר הדבר לא מסתיים בתוצאה טראגית. "כיצורים מוסריים תחושת האשמה ולקיחת האחריות חשובים לנו כדי לייצר חברה מאוזנת בה בני אדם לא פוגעים זה בזה", מסביר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל. "לעתים, תחושות האשמה מוגזמות ולא מידתיות לא מאפשרות לתפוס את המורכבות של הסיטואציה. ההגזמה הזו מתרחשת כאשר יש שילוב עם מצב של דיכאון, שעלול לגרום למצוקה גדולה ובמקרי קיצון מסכנת חיים. במצבים כאלה מומלץ לפנות להערכה וטיפול".

"בתקופת הקורונה יכולת השליטה שלך למנוע הדבקה קיימת - אך היא לא מוחלטת", מדגיש פישל. "התפקיד שלנו כפסיכיאטרים הוא ללוות את האדם עם המצוקה שלו ולנסות לאט לאט להחזיר אותו לחיים, לצד תחושת האשמה והאחריות. אמנם אנשים נוטים לחשוב כאילו משהו שהם עשו גרם להדבקה והיה ניתן למנוע אותו, אבל לא כך המצב. אם אדם קרוב אליכם מתבוסס באשמה מוגזמת יש להפנות אותו לייעוץ שיסייע לו לחזור לפרופורציות. למגפה יש השלכות בריאותיות, חברתיות וכלכליות ארוכות טווח – כמו גם השלכות הנפשיות. מומלץ לדבר עם בני משפחה, חברים או אנשי מקצוע על התחושות הקשות ולא לשמור בבטן".

בעקבות משבר הקורונה, מעניקות קופות החולים סיוע נפשי לכל דורש. ד"ר טל ברגמן לוי, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, מבהירה כי תחושות האשמה מלוות לא רק את מי שנדבק בנגיף: "פעמים רבות, כשנפטר אדם קרוב אלינו, צפים רגשות כמו אשמה, חרטה וכעס עצמי. אלו תחושות טבעיות וחשוב לזכור שאין ביכולתנו לשלוט בכל מה שקורה מסביבנו. כדאי להתמודד עם התחושות הקשות ולא להדחיק אותן. המשרד יצא בתכנית שכוללת טיפול נפשי טלפוני בחינם, לכל מי שזקוק לסיוע בעקבות משבר הקורונה. באמצעות פנייה למוקדי קופות החולים, ניתן להיעזר באנשי מקצוע ממערך בריאות הנפש בשלושה מפגשים טלפוניים ובהתאם לשיקול הדעת של איש המקצוע, ניתן להמליץ על צורך בטיפול מעמיק יותר".­­