שמונה שנים של קסאמים ופצמ"רים הגיעו בשבוע שעבר לשיאן בהתפוצצות סיר הלחץ. צה"ל מכה בעוצמה, הפוליטיקאים מלבים את היצרים בקריאות קרב ונאומים חוצבי להבות, חיל האוויר כותש מהאוויר והלוחמים האמיצים מסתערים קדימה.
האינסטינקטים שלי זועקים להפסיק את ההרג אבל האמת היא שאני לא יודע אם אין ברירה אחרת. אולי זו באמת הדרך היחידה להגן על אזרחי מדינת ישראל הנאלצים לסבול כבר שנים וחייהם אינם חיים. מה שאני כן יודע זה שחייבים לדבר על זה.
הקריאות הנשמעות מפי פוליטיקאים ואנשי צבא לשעבר שלא למתוח ביקורת על המבצע הן לא דמוקרטיות בעליל ואינן מעניקות באמת רוח גבית לצה"ל. מי שמתהדר בנוצות של צבא מוסרי ופעולה מדויקת לא צריך לפחד מביקורת - עליו לעמוד מול המבקרים ולפרט בלי בושה את סיבותיו ומטרותיו. אני שומע ללא הרף דוברים מטעם הצבא והמדינה הטוענים כי זוהי מכת המחץ שתרסק את החמאס ותציל את הפלסטינים מהדיקטטורה. באותה נשימה עולה הקריאה שלא לבקר את המבצע. חובה לומר: אי אפשר לצאת למלחמה בשם הדמוקרטיה ולבטל את הקרקע עליה נשענת הדמוקרטיה באותו הזמן.
בואו נקרא לילד בשמו - מטרת המבצע היא נקמה. המטרה היא להחזיר את הכבוד העצמי של ישראל ולשקם את האגו הפגוע ממלחמת לבנון השנייה ושנים של ירי רקטות ללא תגובה. גביית תג מחיר גבוה - נקמה. החזרת יכולת ההרתעה של ישראל - נקמה. פעולה כירורגית של חיל האוויר - כמו ניתוח לב פתוח עם מצ'טה. מספיק לכבס מילים. הציגו את הדברים כפי שהם ובואו נדבר על זה באמת. מי הגאון שהחליט שבמלחמה הזו חופש הביטוי יבוטל לטובת חופש הדיכוי?
די לרקוד על הדם
לא פעם רואים על מסכי הטלוויזיה ישראלית מסכנה, תושבת הדרום, שביתה הוחרב זה הרגע. היא רועדת בחרדה ועיניה דומעות מפחד. ליבי יוצא אליה כפי שהוא יוצא לאם הפלסטינית שאיבדה את כל בנותיה מטיל סורר של חיל האוויר שאיבד את דרכו וחדר לחלון הלא נכון. יוצא לי לצפות בשידורי החדשות עם חברים או עמיתים לעבודה לעיתים קרובות ואני נדהם איך אנשים הצופים באותן תמונות כמוני אינם מתמלאים אמפתיה וכואבים את כאבם של בני הערובה המופגזים והמופצצים משני צידי הגדר. להיפך, הם מתמלאים אנדרנלין ותוך שניות כבר מתמוגגים מסיפוק מהמחשבה על המכה הצפויה לבוא על עזה. כנראה שגם אנחנו בסך הכול חבורה של לבנטינים שמבינים רק כוח.
הגיע הזמן לומר: חבר'ה, רספקט על הטוטאל לוס - אבל חלאס. מספיק לרקוד על הדם, מספיק לשמוח. נקמתם מספיק, עכשיו תתחילו להשתמש בשכל שלכם. כמו בכל מלחמה, תוך כדי הלחימה אנחנו מאבדים את העקרונות לשמם יצאנו לשדה הקרב ומחליפים אותם בתחושות נקם וקריאות קרב חלולות וחסרות תוכן. הרצון לנצח לא צריך להחליף או אפילו לדחות לזמן קצר את השאיפה לפלורליזם ודמוקרטיה.
התווכחו בסלון, התווכחו בתחנת האוטובוס, התווכחו בתור לקופאית בסופר, התווכחו עם הילדים, עם ההורים, עם הדודים והגיסות. הביעו תחושת סיפוק או תחושת סיאוב ממה שצה"ל עושה בעזה. דברו על השיקול הכלכלי, דברו על השיקול המוסרי, דברו על השיקול הפוליטי, דברו על השיקול ההומניטרי - העיקר שתדברו.