מכל צד שלא תסתכלו על זה, כולל מהצד של הגנן שפוטר או לא, הסיפור הזה נראה כמו מהתלה קצת מוגזמת של חברי ארץ נהדרת, ואני צובט את עצמי כדי להיות בטוח מעל לכל ספק, שלא הייתה זו בעצם עלמה זק שתבעה את אסי כהן בגלל ידיעה שפרסם על הגנן המדופלם אלי פיניש.
מה לא נאמר, נכתב ושודר בשנים האחרונות על שרה נתניהו. שהיא מנהלת את המדינה, שהיא שולטת בבעלה, שהיא ממנה או מפטרת יועצים ושגרירים, שהיא אכזרית, אובססיבית, מתעמרת בעובדיה ומתעללת בסובביה. כל אחד מהפרסומים הקשים מהווים לכאורה עילה מצוינת לתביעת דיבה, זאת כמובן בהנחה שמדובר באוסף מפלצתי של שקרים ועלילות.
והנה, מתוך כל המניפסט כבד המשקל והצבע הזה בוחרת נתניהו להלחם על חפותה ועל כבודה דווקא באמצעות השולית והקלילה שבידיעות, אודות גנן שכן או לא פוטר על-ידה. זה כמעט ומזכיר שודד בנק, לכאורה כמובן, שיתלונן על כך שהרכב ששימש אותו לשוד ספג דו"ח חניה, למרות שחנה בכחול-לבן. או לפחות חנה לכאורה בכחול-לבן.
נשק יום הדין
מה גרם לנתניהו, הנתונה תחת מתקפה תקשורתית קשה, לשלוף את נשק יום הדין דווקא מול אויב שולי וקטן? לכאורה, רק לכאורה, עלול האדם הסביר לחשוב שזהו הסדק היחידי בחומה הקשה והמוכחת שבידיעות הקשות נגדה. אם כך הדבר, עדיף היה לה להסתיר את הסדק כדי לא לחשוף את מוצקותה של החומה כולה.
מצד שני, ציניקנים עוד עלולים לחשוב שבן כספית הפך ליעד לגיטימי למתקפה מצידם של בני משפחת נתניהו, משום שהציב את עצמו בשבועות האחרונים בחזית המאבק של עיתונו "מעריב" כנגד המתחרה המסוכן "ישראל היום". אבל זוהי באמת מחשבה לציניקנים בלבד.
דבר אחד נראה לי ברור. ראש ממשלה או רעיית ראש ממשלה רשאים בהחלט לתבוע את התקשורת, אלא שראוי שיבחרו לעשות זאת בשדה הקרב האמיתי ולא בשוליו המדומים.