מדינת ישראל היא מדינה שמכורה לשכול. כמו סם טוב ומרדים היא צורכת אותו בכמויות הולכות וגדלות, במינונים מתגברים, ומונעת מעצמה ומדור העתיד שלה לחשוב על אופציות אחרות. מדינה שנהנית להתבוסס בשכול, לשקוע בו, לשכשך בו, כמו ג'מוס כבד בביצה טובענית, עד שיכלה אותה.
השכול בישראל הוא במיינסטרים, תרבות של ממש, עם גיבורים חיים ומתים, עם שירים בכיכר, קריינות דרמטית ואותו נאום משומש שיאיר לפיד ממחזר זו השנה החמש עשרה. מאז רצח רבין כמו ניתן אישור ממלכתי למדינה שלמה לפתוח את ברזי הדמעות ולבכות ולבכות. כי אנחנו מסכנים, כי הקרבנו את הבנים. אבל האמת היא שאיש לא הקריב את בנו. המדינה היא זו שהעלתה אותו על המזבח, מבלי לשאול רשות, מכוח החוק, מכוח ההישרדות הפוליטית של מנהיגיה.
שכול סלבריטאי
כי השכול בישראל הוא פוליטי, ותקשורתי, מתוקשר, שכול כלכלי, ממוסחר, אפילו שכול סלבריטאי. השכול משמש מכשיר בידי פוליטיקאים ציניים, בידי כלי תקשורת צמאי רייטינג, בידי כאלה המרוויחים ממנו את לחמם, את תהילתם. תשאלו, למשל, את עמית פרקש, שבונה את קריירת השירה, המשחק והסלבריטאות שלה על גבו הקבור של אחיה המת, בגיבוי משפחתה העיוורת. כי גם להם מותר, כי גם הם שותפים ב"משפחת השכול".
"משפחת השכול", אותו ביטוי ישראלי נורא ואיום, מרדד את הכאב האישי ומפקיע את המשפחות השכולות העצובות על בניהן מהאבל הפרטי לאיזו קלחת מבעבעת ומזעזעת של שכול ציבורי, המוני, עממי, פופוליסטי, מוחצן, צהוב. משפחת השכול, השכול עם הבית, השכול של כו-לם. שכול כפרסומת לגבינת קוטג' בערוץ מסחרי.
השכול מצטלם נהדר, סוחט דמעות ורגש. השירים שלו ברדיו הם הכי יפים. במיוחד אלה שכתבו הנופלים לפני מותם, למרות שאין להם באמת ערך שירי, יצירתי, אמנותי. הסיפורים הטלוויזיוניים שהשכול מביא, אלה עם המצלמה שסוגרת קלוז-אפ על עיני האם והאב הדומעות, הם הסיפורים המוצלחים ביותר, כל עורך חדשות יאמר לכם זאת. כמה כיף לשבת בבית ביום הזיכרון ולזמזם את "אליפלט", "הוא לא ידע את שמה" ולראות שוב ושוב את סיפורי הגבורה בטלוויזיה, את האחות הבוכייה, את הצנחנים בכותל ולוחמי החווה הסינית קפוצי השפתיים.
מסחטות הרגש והדמעות
כי לא אומרים את האמת. והאמת היא שהקרבות הקשים ביותר, בהם יש הכי הרבה צל"שים, הם הקרבות בהם המפקדים פישלו בגדול והחיילים הפשוטים הצילו את היום. מגבעת התחמושת ועד בינת ג'בל. והאמת היא שהשכול, העצב, הכאב, הוא חד וחלק, ואין שני לו, ואין מה לייפותו. העצרת בכיכר, הסרטים בטלוויזיה, שירי הנופלים ברדיו, מסחטות הרגש והדמעות - כולם תוצרים של חברה המבקשת לרכך את השכול כדי שתוכל בשאר השנה להמשיך בשגרה. מבלי לתת את הדין.
את הדין ואת הדעת צריך לתת על הפאשלות במלחמות, על הפוליטיקאים המושחתים שיוצאים אליהן, על ההשקעה העצומה במלחמה וההשקעה המינימלית בשלום. כי מה לומד הנוער בישראל? שהתרבות האמיתית, החינוך, הספורט, האמנות – כולם בטלים בשישים אל מול המלחמה, אל מול תרבות השכול. לא נורא, אומר לעצמו הצעיר הישראלי, לא נורא אם אמות מחר בקרב, הרי בסוף אהפוך לשיר.