אסור לעצור. לא עכשיו. לא כשאלפי חיילים כבר נמצאים בעזה, מרחק כמה קילומטרים מהראשים המזוקנים של הנייה, א-זהאר, ג'עברי ושאר הכנופיה. צריך לשנס מותניים, לחשוק שיניים ופשוט לא להפסיק ולא לוותר עד שאחרון החמאסניקים יניח את נשקו וטילו, או יעבור לעולם שכולו. כך נוהגת מדינה נורמלית כאשר תוקף אותה ארגון טרור באופן רציף במשך שמונה שנים. כך האמריקאים עשו ועושים לטאליבן באפגניסטן. כך הטורקים היו נוהגים כיום בכורדים (כי את הארמנים הם כבר השמידו). הנייה ביקש אמש הפסקת אש, אבל הוא צריך לדעת שאחד התנאים לכך הוא הגלייתו מעזה, ועדיף למדינה ששפתה הרשמית היא פרסית.
יושבת עכשיו חבורת שמאלנים שמכירה אותי מימים ימימה ולא מאמינה לדברים האלה. מה קרה לו, הם שואלים, לקיבוצניק יפה הנפש, שכל חייו הצביע למפלגת העבודה. איך הוא התחרפן ככה. אל דאגה, חברים, גם בבחירות הקרובות אצביע למפלגת העבודה, אבל העניין שלי עם החמאס הוא עניין אחר, חשבון פתוח, אישי לגמרי, רגשי לגמרי.
חיים תחת אש
רק מי שאמו, מורה בבית הספר "שער הנגב", נפצעה מרקטת קסאם שפגעה בגג של הכיתה אליה רצה כדי להוציא את תלמידיה למרחב מוגן, יוכל להבין אותי. רק מי ששתי אחיותיו למדו באותו בית הספר משך שמונה שנים, מכיתה ו' ועד יב', תחת התקפות טילים, אזעקות, פחד ומצוקה, יבין אותי. רק מי שאביו עובד כבר שמונה שנים בשדות הקיבוצים ארז ואור הנר, שדות הסמוכים לגבול הרצועה, כשקסאמים מתפוצצים במרחקים מגוחכים ממנו כאילו היו ברזי מים בהם הוא מטפל, יבין אותי.
יבין אותי כל מי שחי שמונה שנים בשדרות ו"עוטף עזה", או שיש לו שם קרובי משפחה. יבין אותי כל סטודנט שלמד בשמונה השנים הללו במכללת ספיר (שנמצאת באותו קמפוס עם בית הספר "שער הנגב") ורץ באמצע בחינה חשובה למרחב מוגן, כשהוא מתקשה להתרכז בהמשך המבחן. יבין אותי כל מי שחווה על בשרו, ולו במקרה, ולו לשעה קלה, את מה שחוותה משפחתי ומה שחוו תושבי הקיבוצים, בהם גם תושבי קיבוץ דורות בו גדלתי, בתקופה הזו. כי זה תמיד רגשי, ותמיד אישי. ותמיד אדם רואה קודם כל את הקרובים אליו, אפילו לפני שהוא רואה את עצמו.
אני מרחם על התושבים והילדים בעזה החפים מפשע, אבל אני מרחם עוד יותר על החפים מפשע והילדים בצד שלנו. אני בעד שלום ושכנות טובה, אבל לא ככה. על פי חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, שכה רבים גיחכו עליו מאז הסכמי אוסלו, עזה היתה אמורה להפוך להונג קונג של המזרח התיכון. עם השקעות ענק של סעודיה ומדינות המפרץ, עם אזורי תעשייה ואזורי סחר חופשי. זה כמעט קרה. זה היה בדרך לשם.
הם הביאו את זה על עצמם
מאה אלף עזתים עבדו באזורי התעשייה ארז וקרני עד שפרצה האינתיפאדה השנייה בהנהגת ערפאת. אבו-מאזן שבא אחריו רצה להמשיך את השקט, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, כי עזה הפכה חמאסית לגמרי, אחרי שבמשך שנים נטתה לכיוון הארגון הפונדמנטליסטי, זכר לנוכחות של "האחים המוסלמים" ממצרים עוד מלפני 67'. העזתים בחרו חמאס בבחירות והביאו את המלחמה הזו על עצמם. אין להם למי לבוא בטענות אלא לעצמם ולאחיהם.
הנייה, א-זהאר וכל היתר צריכים ללכת. בטוב, ברע, פשוט להפסיק להוות פונקציה. ואם ייגעו בגלעד שליט (אם הוא בכלל שם, ולא בסודן), חאלד משעל יודע היטב שמה שדגן והמוסד עשו לעימאד מורנייה מחיזבאללה אפשר לעשות שוב גם לו, והפעם ראש המוסד לא ירוץ להציל אותו עם המזרק. לא ראש המוסד הזה. אחרי שהנהגת החמאס הנוכחית שהביאה את עמה אל עברי פי פחת תסולק, אפשר יהיה לשבת ולסדר עניינים בדרכי שלום. ועד אז – פשוט לא לתת לטנקים את הפקודה לעצור.