נתחיל מהסוף: אני בעד שחרור גלעד שליט, כמעט בכל מחיר. פשוט אין ברירה. זה האופי ה"מחורבן" שלנו - לדאוג לחיילינו באשר הם. אגב, קשה לנו להודות בזה, אבל זה גם האופי של הפלסטינים, של חמאס. עובדה: הם חוטפים חיילים כדי לשחרר את אסיריהם. גם זו דאגה לחייליהם, שחלקם הם רוצחים מתועבים.
אבל נחזור לעניין - חמאס יחתום על עסקת שליט. זה עניין של מו"מ, של זמן, של 20-30 שמות לכאן או לכאן. בסוף הוא יחתום. כי חמאס לא חושב על גלעד שליט, אלא על החייל החטוף הבא. שמו יהיה רון או גלעד, או אודי או אלדד, או מישה או אנטולי, או דוד או מה זה בעצם משנה. הוא חייל, והוא משלנו. הוא ייחטף מסיור של צה"ל ליד כרם שלום, או בהתקפת מוצב מתוכננת ומתוזמנת, או מטרמפ גורלי בצומת קסטינה.
הארץ תרעש. התקשורת תשתולל. הממשלה תשתבלל. אויבינו ישמחו. יורידו אותנו שוב על הברכיים, כי מה נשתנה. מדהים לגלות זאת כל פעם מחדש, אבל ישראל מחזיקה עשרות אלפי פלסטינים כלואים, וכמה שנשחרר - תמיד יהיו עוד, אוכלים ושותים על חשבון משלם המיסים. אז החייל החטוף הבא ישוחרר תמורת עוד 450, או עוד אלף. מה זה משנה. זה תמיד יהיה אחד נגד 100, או 2,000. מייאש? כן. יש ברירה? כנראה שאין.
לא לשחק בגורלות
ואולי יש ברירה. כי כמו שחמאס חושב על החייל החטוף הבא, גם אנחנו צריכים להתחיל לחשוב עליו. לכנס ועדה, מומחים, דיונים, לגבש הצעות, החלטות, אולי אפילו חוק בעניין. חוק שיחייב את הממשלות הבאות, שיעמוד במבחן בג"ץ. נותנים הכל? לא מנהלים משא ומתן? משהו באמצע? לא משנה מה, העיקר לקבוע כללים, מסגרת, שלא כל נוכל שהתחפש לראש ממשלה יוכל לשחק כך בגורלות של משפחות. שתהיה החלטה ברורה, נוהל ברור – מדברים, לא מדברים. עומד לדיון, או לא עומד לדיון. כמה אסירים שווים חייל אחד. שפעם אחת ולתמיד לא נחיה באפלה.
מדינה היא לא תמיד גוף צודק, מתחשב וראוי כלפי אזרחיה. גם לא מדינה דמוקרטית-ליברלית כמו ישראל. למדינה יש המון כוח - כוח לגייס את בניו ובנותיו לצבא, כוח להשאירם בשבי. לאזרח הרבה פחות. מדינת ישראל, עם כל רגישויותיה וערכיה וקשקושיה התקשורתיים, חייבת לחשוב על החייל החטוף הבא, ומה עושים איתו. כי כולנו יודעים שמתי שהוא גם הוא ייחטף.