החזית הנוספת וללא ספק המיותרת של המלחמה היא זו שבין ראש הממשלה לשר הביטחון. כמו כל החזיתות הפעילות עכשיו, גם היא בעבעה מתחת לפני השטח תקופה ארוכה. אפשר לומר שבין בנימין נתניהו ויואב גלנט שוררים מזה תקופה ארוכה יחסי אכזבה הדדיים. נתניהו מינה את גלנט לתפקיד החשוב ביותר בממשלתו, שר הביטחון, אחרי שראה בו חייל נאמן. לא לצבא כמובן, אלא לראש הממשלה עצמו. יס-מן שניתן לתפעל בקלות.
מהרגע הראשון נדרש גלנט להתמודד עם תכתיבים מגוחכים - הוא גילה שחלק מהמשרד שלו הועבר כצ'ופר לסמוטריץ', ואכן זה התיש אותו במשך תקופה בקרבות סביב סוגיית המאחזים. מבחינת גלנט, נתניהו נתן לחתול לשמור על שמנת. גם מול בן גביר מצא את עצמו גלנט בחיכוך מתמיד, למשל סביב סוגיית המשמר הלאומי. גיבוי מנתניהו? אל תגזימו. נתניהו, לעומת זאת, חשב שגלנט צריך להגיד תודה ולספק שקט תעשייתי. שניהם התאכזבו.
כשהרפורמה המשפטית פרצה לחיינו בסערה, מעט האמון שעוד היה בין השניים התרסק. בראייתו של נתניהו, גלנט לא פעל באופן נחרץ מספיק נגד גילויי הסרבנות, ולא ניער את הרמטכ"ל שבחר להכיל אותם במשך שבועות. לשיטתו, גלנט חבר לקצינים הבכירים שכל רצונם היה לסכל את הרפורמה.
גלנט, לעומת זאת, נחרד מההתעלמות השיטתית מאזהרות מערכת הביטחון ומההיגררות של נתניהו אחר קיצוניים בממשלתו, בנושא שניתן היה בקלות לגבש סביבו הבנה רחבה. הוא התחנן להסכמות, אבל גילה שדעתו של שר הביטחון במדינת ישראל לא ממש נחשבת כשממול השותפים הקואליציוניים.
גלנט הגיע למסקנה שאצל נתניהו הפוליטיקה גוברת על הביטחון כבר לפני פיטוריו. כשהודיע נתניהו בסוף חודש מרץ שהחליט להעביר את גלנט מתפקידו, איש במערכת הפוליטית לא הופתע. זה היה ברור כשמש שהדחת שר הביטחון היא רק עניין של זמן. אלא שהמחאה שהתפוצצה באותו לילה עשתה את שלה, גלנט נשאר בתפקידו, ומדינת ישראל הגיעה ל-7 באוקטובר עם ראש ממשלה ושר ביטחון שהיחסים ביניהם עכורים ביותר.
המלחמה שבתוך המלחמה
מי שציפה שהאסון הגדול בתולדות המדינה יאתחל מחדש את היחסים בין השניים - התבדה. המצב רק הלך והידרדר. מן הרגע הראשון היה ברור שנתניהו לא רואה בעצמו אחראי לאסון, ומאז פועל להטיל את כל כובד האחריות על מערכת הביטחון. זה כבר היה צעד אחד יותר מדי עבור גלנט - מי שרואה בעצמו היחיד שממוקד אך ורק במטרות המלחמה, והיה נחוש לבודד את המטכ"ל מרעשי הרקע.
גלנט התנהל מהרגע הראשון כאילו הוא זה שמנהל את המערכה לבדו, גישה שהטריפה את נתניהו עם הז'רגון שבדרך כלל מזוהה עם ראש הממשלה: "אני אישרתי", "אני הנחיתי", וגם אמירות מפורשות על כך שהוא אחראי למה שקורה במלחמה לטוב ולרע. כאילו אין ראש ממשלה בעולם. נתניהו מצא את עצמו ברגע הכי חשוב לבדו. מי ירסן עבורו את הרמטכ"ל שהקים ועדת בדיקה שאינה לרוחו? מי יוודא שלא עושים שם יד אחת נגדו?
חוסר האמון בין השניים מתבטא בכך שכל אחד חושד באחר בתדרוכים ובהדלפות. בסביבת נתניהו מאשימים את גלנט בהדלפות בלתי פוסקות גם מהדיונים הרגישים ביותר. הם רואים בו מי שהוציא את הדיווחים על מכת המנע נגד חיזבאללה שנתניהו בלם, וכמי שפועל להציג את נתניהו כפחדן.
סביבת גלנט משוכנעת שנתניהו מתדרך שגלנט בדרך החוצה מהליכוד. שניהם, אגב, לא מתכננים לעזוב את הפוליטיקה כל כך מהר. נתניהו חושד שגלנט יעבור צד או יהיה חלק מאי-אמון קונסטרוקטיבי נגדו, גלנט סבור שנתניהו מקבל את ההחלטות משיקולים פוליטיים.
משוואת המידור ההדדי
מה התוצאה לכל מערכת החשדות והעימותים הללו? שני הצדדים ממדרים זה את זה דווקא בתקופה שבה המידע חייב לזרום באופן הכי יעיל שיש. נתניהו מצידו הנחה את ראשי מערכת הביטחון לא להיפגש עם גלנט שלא בנוכחותו. השבוע גם הסתיר ממנו את עסקת התרופות לחטופים עד שהגיעה לשלבים מתקדמים.
ובצד השני, תוכנית גלנט ליום שאחרי, למשל, הוצגה קודם לכתבים. נתניהו שמע עליה לגמרי במקרה ונאלץ לצפות בה ב-20:00 בערב עם כל עם ישראל. שניהם גם מעדיפים להצהיר לתקשורת לבדם, ולא חלילה להיתפס יחד.
השבוע מלאו 100 ימים למלחמה הארורה. לו היה מדובר בממשלה חדשה היינו אומרים שהשבוע נגמרו ימי החסד שלה. אבל במלחמה אין יום אחד של חסד והסכסוך הזה בין שתי הדמויות הכי חשובות במלחמה היה צריך להסתיים כבר מזמן. היחסים העכורים בין מערכת הביטחון והעומד בראשה לראש הממשלה היא אחת הסיבות שהגענו עד הלום.
אם אכן ישראל הולכת לשנת מלחמה, לא מוגזם לבקש ששני האנשים שמנהלים אותה ידעו לעשות זאת יחד ולא יחשבו על היום שאחרי, בפוליטיקה כמובן. לטנגו הזה צריך שניים, ושניהם מושקעים בו, אבל האחריות רובצת קודם כל לפתחו של ראש הממשלה. הוא נבחר להוביל את המדינה ולספק לה ביטחון, והוא אחראי לנהל אותה באופן שישיג את המטרה.