סליחה מאלפי החולים העתידיים / יואב אבן
נהוג לבקש סליחה ממי שכבר נפגע, אבל במציאות הקשה והידועה מראש של מערכת הבריאות הציבורית בישראל, את הסליחה הזאת כבר אפשר לבקש מראש.
אז הנה: סליחה מ-5,000 הישראלים שימותו בשנה הקרובה בגלל זיהומים שבהם יידבקו כשיאושפזו בבתי החולים. זה הממוצע, על פי ההערכות במערכת הבריאות. הרבה יותר מאשר במדינות מערביות אחרות. הסיבה המרכזית לכך היא מחסור חמור בתשתיות ובכוח אדם.
כדאי לבקש סליחה גם מהמאושפזים במחלקות הפנימיות. עשרות אלפי ישראלים מתאשפזים במחלקות האלה מדי שנה, במקרים רבים – בצפיפות איומה, במסדרון, גלויים לעיני כול, מבוישים ונבוכים. גם בשנה הקרובה, אל תופתעו, זה לא ישתנה. למה? כי חסרות מיטות אשפוז, וחסרים רופאים, וחסרות אחיות.
אפשר גם כבר לבקש סליחה מאלה שיפנו למיון. הם ייאלצו לחכות לעיתים יממה שלמה עד להשלמת הטיפול והאשפוז במחלקה. במחלקה הפנימית הם לפחות יקבלו מיטה - אמנם במסדרון במקרים רבים – אבל עדיין, מיטה. המטופל במיון ייאלץ לעיתים קרובות להסתפק בכיסא ולשמוע פעמים רבות את המילה סליחה. אנחנו מתנצלים, אנחנו יודעים שכואב לך, תכף יבוא רופא, עוד רגע, עוד שעה, עוד שעתיים, סבלנות אדוני אתה רואה כמה עמוס פה, ויש מקרים קשים משלך.
חמישה מיליארד שקלים חסרים למערכת הבריאות הציבורית ועד שלא יהיה תקציב – המצב רק יחמיר. למרבה הצער, ככל הנראה גם בשנה הבאה לא יהיה תקציב וגם בשנה הבאה יהיה צריך לבקש מאלפי מטופלים שוב סליחה.
סליחה מהנכים / מיכל פעילן
אדם נכה לא יכול לנסוע לעיר שאין בה תחנת רכבת. למה? פשוט כי אוטובוסים בינעירוניים לא מונגשים. אתם קולטים את זה? לא מונגשים.
עזבו את זה שיש חוק במדינת ישראל שמחייב לאפשר לאדם עם נכות גישה נוחה ושוויון בשירותים הציבוריים - מה עם ההוגנות? זה יקר, אתם מבינים. לאורך השנים הממשלות שלנו החליטו שלא שווה להוציא על זה כסף.
טל בן ארי היא צעירה מדהימה בת 29 שפגשתי כשצילמנו את "מבחן הנגישות". היא לא יכולה ללכת מאז שנולדה. מבחינתה הקשיים שהחיים מזמנים לה הם אתגר. אבל התחבורה הציבורית בישראל היא הדבר היחיד, היא אומרת לי, שהיא מכנה ״מלחמה״. מלחמה יום יומית להצליח לצאת מהבית ולהגיע לעבודה. מלחמה להגיע ולפגוש חברים.
כדי לנסוע ברכבת למשל טל צריכה להודיע על כך 7 שעות מראש. אין לה אפשרות לקבוע עם חברים יציאה ספונטנית אחר הצוהריים. אם היא לא תודיע מראש, סביר להניח שלא יהיה מי שיעלה אותה על הרכבת והיא תיאלץ להמתין זמן רב וכנראה לפספס גם כמה רכבות. למה? כי צריך איש צוות מיוחד שיבוא ויניח רמפה בכניסה לקרון. זה הפתרון הכי יעיל שחשבו עליו.
ומה עם אוטובוס? אוטובוס עירוניים אמורים להיות נגישים. כולם, לפי חוק. בדלת האחורית של כל אוטובוס יש רמפה שנפתחת עם מפתח. הנהג אמור לקום מהמושב, לפתוח את המנעול ולהוציא בעצמו את הרמפה למדרכה. בפועל, באוטובוסים רבים הרמפה לא נפתחת, או שהיא שבורה וגם יש נהגים עייפים שמתעצלים לעצור ולעזור.
למה אין בדיקת תקינות של כל האוטובוסים או רמפות חשמליות אתם שואלים? כן, כסף וסדר עדיפויות.
ביום הכיפורים אנחנו צריכים לבקש סליחה מטל, שכל יום מחדש אנחנו מייצרים לה מלחמה נוספת, לא הוגנת. או מרחל פרץ, שבנוסף למחלה שהיא נאלצת להתמודד איתה היא מתמודדת מדי יום גם עם התחושה שהיא לא חשובה, שלא רואים אותה כי נהגים פשוט לא עוצרים לה. ורמי דקל, עיוור מלידה שנהגי מונית, בניגוד לחוק, לא מוכנים לקחת אותו כי יש לו כלב נחייה.
הממשלה שלנו ללא ספק לא עשתה מספיק כדי לדאוג שאנשים עם נכות ירגישו פה שווים ויזכו לזכויות בסיסיות כמו היכולת להגיע ממקום למקום, להגיע לעבודה, לקופת חולים, לבקר משפחה. אבל האחריות היא גם עלינו. לא רק כנהגים וכעוברי אורח שצריכים לנהוג במוסריות, אלא גם כאזרחים במדינה הזאת שיכולים, וצריכים, לקבוע מה סדר העדיפויות ומה אנחנו דורשים מנבחרי הציבור שלנו. הגיע הזמן שבשנת תש״ף, 2020, נכים יפסיקו להיזנח מאחור.
סליחה מנפגעי עבירות המין בעבר ובעתיד / כרמל ליבמן
בת 11 מהמרכז התלוננה על ארבעה נערים שתקפו אותה מינית ותיעדו את המעשים. הם עדיין מסתובבים חופשי בעיר מגוריה. היא, לעומת זאת, עברה לפנימייה. בת 11 מהצפון סיפרה על 14 נערים שביצעו בה עבירות מין. בת 6 תיארה איך בנים מכיתה ו' דחפו אותה לשירותים, הורידו את בגדיה ותקפו אותה. וילדה בת 7 מאזור בנימין עדיין מחכה ללכידתו של מי שעל פי החשד לקח אותה בכוח לדירה לאחר הלימודים ואנס אותה.
המשותף לכל המקרים האלו הוא שבכולם גורמי הרווחה, או המשטרה או הרפואה, משוכנעים שהילדות עברו תקיפה מינית. ובכולם, לפחות עד עכשיו, לא נעשה צדק עם התוקפים.
הרשימה הזו מכעיסה. גם הנתונים היבשים. 11,778 דיווחים חדשים על תקיפה מינית התקבלו באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ב-2017, השנה האחרונה שבה יש נתונים עדכניים. 6,587 תיקים נפתחו במשטרה. אבל רק ב-742 תיקים הגישה הפרקליטות כתבי אישום. 16% בלבד.
למה? כי הבדיקות הרפואיות נעשות יותר מדי פעמים מאוחר מדי והחקירות מתארכות ומתעכבות. ותחשבו כמה עינויי גוף ונפש היו נחסכים אם הצוות החינוכי היה מוכשר להבחין ומקשיב טוב יותר לזעקות המצוקה של הילדים.
לאגף החקירות במשטרה יש בשנים האחרונות תקנות ברורות לטיפול בעבירות מין – אבל פעמים רבות מדי הן לא מיושמות בשטח. מהחרמון ועד אילת פרוסים רק 5 חדרים אקוטים שבהם מקיימים בדיקות ראשוניות לנפגעי תקיפה מינית.
אבל זה גם נוגע לכולנו. אנחנו צריכים לפקוח עין ואוזן בסביבה הקרובה, להיות רגישים ולזהות את המצוקה שקשה כל כך להוציא החוצה – בטח לקורבן עבירות מין. בטח בגיל צעיר כל כך.
יותר מדי גורמים צריכים לבקש סליחה מנפגעי העבר ולצערי - גם מנפגעי העתיד.
סליחה מהמשפחות היזידיות שמייחלות לעזרה / אפרת לכטר
בשנים האחרונות פגשתי בעירק ובסוריה נשים שנמלטו משבי דאע"ש, ואת הילדים שלהן שנולדו כתוצאה מאונס שעברו. הן סיפרו לי על 3,400 נשים יזידיות שנחטפו מבתיהן והפכו להיות שפחות מין. שוב ושוב הן ביקשו שישראל תפתח בפני כמה מהן את שעריה ותיתן בית למשפחות נרדפות ללא מדינה.
אחת מאלו שפגשתי הייתה נדיה מוראד. היא נחטפה בגיל 17, והשנה זכתה בפרס נובל לשלום על האומץ שלה לעמוד מול העולם ולחשוף את זוועות דאע"ש. נדיה ביקרה בישראל לפני שנתיים. הייתי איתה בכנסת כשביקשה בשם עמה עזרה.
היזידים הם מיעוט אתני שחי בקרב מוסלמים שמתנגדים לדתם. 17 פעמים בהיסטוריה הם חוו רצח עם. בנו, היהודים, הם רואים דוגמה לסיפור שהם מייחלים לעצמם: להפוך מעם נרדף ללא מדינה - לעם שחי במקום משלו, בביטחון. לכן הם פנו דווקא אלינו, אל העם היהודי, בבקשה צנועה - קבלו אליכם כמה משפחות מאיתנו. נשים וילדים שרוצים התחלה חדשה.
אבל הבקשה שלהם לא נענתה. מדינת ישראל דוחה באופן שיטתי כמעט כל בקשה של פליטים למקלט הומניטרי. לא משנה כמה הם זקוקים לעזרה, ושזה הדבר הנכון והמוסרי לעשות עבור מי שכל הדלתות נסגרות בפניו, ממש כמו שהן נסגרו בעבר בפנינו.
ביום הכיפורים הזה אנחנו צריכים לבקש סליחה ממשפחות יזידיות ששרדו את דאע"ש, נרדפות גם היום על ידי שכניהם ולא מוצאות מנוחה באף פינה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות