נפרדים מ-4GIRLS: האתר שהיה בית למיליון נערות נסגר אחרי 25 שנה

ביום שני הקרוב, כשהשנה החדשה תיפתח ואלפי נערות יחזרו אל ספסל הלימודים, משהו אחר, שהיה חלק ענק בחיים של רבות מהן, ייגמר: אתר 4GIRLS יסיים את פעילותו אחרי 25 שנים בדיוק. מעטים האתרים בישראל ובכלל שיכולים להגיד שהם פעלו במשך רבע מאה – יותר זמן מפייסבוק ויוטיוב, בטח יותר מאינסטגרם וטיקטוק.

אבל כשצוללים פנימה, מגלים ש-4GIRLS היה לאורך השנים הרבה יותר מזה: עבור כמיליון נערות, הוא היה בועה של חיוביות, תמיכה וצמיחה, וגם של הגנה בלתי מתפשרת וסיוע ברגעים קשים במיוחד, שהשאירו אותו רלוונטי, גם כשבחוץ מרחבים ציניים כמו הרשתות החברתיות פרחו. עולם מקביל, שעם השנים הצמיח גם תוכנית חינוכית מהאנושיות ביותר שנראו בישראל ומיזם טכנולוגי מציל חיים שהקדים את פריצת ה-AI.

את האתר פתחה בשנת 2000 חוה דורון סוֹפֶרְמַן (65), אז בעלת חברה לקופירייטינג ואסטרטגיות פרסום. אחרי שנים ארוכות שבהן עבדה עם חברות ענק כמו אינטל, IBM, שטראוס וטבע, פריצת האינטרנט לעולם שינתה את חייה.

"זכינו אז בהמון מכרזים להקמת אתרים, אבל מהתחלה היה לי ברור שהמדיום הזה נועד לאנשים, ולא להיות כרטיסי ביקור של חברות. התרגשתי לעבוד עם הטכנולוגיה, רציתי לגעת דרכה באנשים", היא מספרת בשיחה עם mako, "חשבתי מה אני יכולה לעשות עם זה ועל מי אני רוצה להשפיע, והתשובה שעלתה לי מיד הייתה – על נערות. הבנתי שאם אני רוצה לעשות טוב בעולם, שם זה צריך לקרות, והחלטתי לפתוח אתר שבו נערות יוכלו לדבר אחת עם השנייה בלי לראות זו את זו".

למה דווקא העולם של הנערות משך אותך?

"גיל ההתבגרות הוא ההתחלה של כל מה שאת הופכת להיות אחר כך. זה הגיל שבו נערות מתחילות לגבש ולהפריד את האני העצמאי שלהן מההורים ומציבות מולם מעין מחסום פנימי, אבל גם לא תמיד רוצות להיחשף מול החברות, ואז אין להן עם מי לדבר. עם השנים הגיל הזה רק נהיה יותר ויותר מבלבל, עם מסרים כפולים, שוויוניים ולא שוויוניים, צמיחה של הגוף, אבל יש בו גם ראשוניות שאני מאוד מתחברת אליה – האהבה הראשונה, הבחירה המקצועית הראשונה בתיכון, קבוצות ההשתייכות הראשונות. בגיל הזה היה הכי חשוב בעיניי שתהיה להן פלטפורמה של אנונימיות, שבה הן יוכלו לדבר על כל הנושאים האלה בלי לדעת איך מי שמולן נראית או מה היא לומדת בתיכון, אלא פשוט מלב ללב".

למה הייתה כל כך חשובה לך האנונימיות הזאת?

"היה לי ברור שאם מורידים את כל המסכות, כל ההתוויות חברתיות, כל מה שהחברה דורשת ממך להיות כלפי חוץ, מתחת יש המון אוצרות שלא באים לידי ביטוי. אבל באופן סובייקטיבי, רק עשר שנים אחרי שהקמתי את האתר הבנתי שאני בעצם מסדרת עבור עצמי את תקופת ההתבגרות שלי, שהייתה מאוד בודדה. הייתי צריכה לקרוא אלפי כתבים של נערות, כדי להבין שהן מבטאות את מה שלי לא היה בפני מי לבטא. הייתי אז כבר אמא, אבל עדיין החזקתי בתוכי את גיל התבגרות המון שנים".

"בשתיים בלילה מישהי כתבה: מחר אני כבר לא אהיה פה"

כך קם 4GIRLS – אתר של נערות ולמען נערות, עם רשת חברתית, בלוגים, פורומים, צ'אט ומדורי ייעוץ מקצועיים, שמזמין את הגולשות לדבר עם נערות כמוהן, על כל הנושאים שמעניינים בנות בגיל ההתבגרות. את האתר גם הפעילו לאורך השנים, תחת ניצוחה של דורון סופרמן, מנהלות אתר, מנהלות פורומים וכותבות ראשיות שגדלו בעצמן באתר.

"4GIRLS הוא לפני הכל פלטפורמה בטוחה לשיתוף באנונימיות", אומרת דורון סופרמן, "היא בטוחה, כי בשונה מכל רשת אחרת שאני מכירה בעולם, יש בה קבוצת נשים צעירות שעוברת על כל התוכן כל יום, כדי לוודא שאין נאצות, שנאה או בריונות, ושהתכנים מפרגנים וטובים. הנערות מבינות שזו השפה, וככה הן מדברות שם. אבל האתר הוא גם רשת חברתית כבר המון שנים – משנת 2002 כבר היו בו פורומים, ומ-2007 כבר הייתה בו רשת תקשורת אישית בין הנערות".

איך האתר שרד באמת כשהופיע הפייסבוק, ועל אחת כמה וכמה כשהגיעו שאר הרשתות החברתיות?

"שאלו אותי המון מי צריך אתר כזה כשיש פייסבוק, אבל הנערות לא עזבו בגלל הרשתות החברתיות. הסיפור שמסביר את זה הכי טוב, הוא על אחת מהכותבות הראשיות באתר. יום אחד ראינו שהיא כתבה באתר פוסט מצמרר על כמה שהיא מרגישה בודדה. בדיוק באותו זמן, היא פרסמה בפייסבוק שהיא עם חברות שלה בקניון ונורא כיף לה. אז הנערות לא עזבו כשהגיע הפייסבוק, וגם לא כשהגיע האינסטגרם. לא רק שלא הייתה ירידה כשהרשתות החבריות קמו – גם כשאנחנו ברוב חשש פתחנו עמוד פייסבוק, זה לא עניין אותן. זה היה ממש משהו אחר, עם המון טוב ותמיכה מנערה לנערה".

האתר קם על בסיס שישה ערכי יסוד, שדורון סופרמן הקפידה לקדם באתר ולהעביר ממנהלת למנהלת לאורך כל השנים: יצירתיות, אינדיבידואליות, הרחבת אופקים, העצמה, זיקה טכנולוגית ותמיכה. "המון נערות תמכו אחת בשנייה באתר, ונערות הרגישו חופשי לשתף שם בדברים שבעיני מבוגרים הם קשקושים. למשל – אני מתביישת ללכת לבית הספר עם פצעון. למבוגרים זה נשמע כמו שטות, אבל נערה אחרת שקוראת את זה מבינה. בעיני קבוצת השייכות, הבעיות הקטנות חשובות כמו הגדולות".

אלא שעם הזמן התחילו להגיע גם שאלות קשות, כאלה שנערות לא יכולות לענות עליהן, והאתר קיבל תפקיד נוסף, קריטי יותר, כפלטפורמה לקריאה לעזרה. "לא צפיתי את זה בכלל, היו שם פניות שהחרידו אותי", היא אומרת, "שקלתי אפילו לסגור את האתר, פחדתי שהכתפיים שלי צרות מכדי להכיל את כל הבקשות לעזרה". אבל דווקא אז היא הבינה שעומדת לפניה הזדמנות להשפעה רחבה אפילו יותר.

"זה התחיל עם שאלות על הפרעות אכילה. בדיוק אז התחילו לדבר על אנה ומיה (כינוי רווח ברשת לאנורקסיה ובולמיה – מ.ד.), זאת הייתה תקופה מפחידה, והרגשתי שיש לנו אחריות נורא גדולה", היא מספרת. לאחר שפנתה לרשויות ולא הצליחה לקבל מהן סיוע, היא החליטה להכניס לאתר את עמותת "שחף" למיגור הפרעות אכילה, ובהמשך עמותות נוספות כמו "דלת פתוחה", שפתחו מדורי ייעוץ מיוחדים וסיפקו בהם מענה מקצועי בנושאים שונים כמו אהבה, מיניות וגם נורות אדומות בזוגיות.

בהמשך, התגלו באתר גם מצוקות קיצוניות יותר, של נערות שהביעו רצון לפגוע בעצמן ואף אובדנות. "פניתי למשטרה, ובעצתם, התחלנו להפנות אליהם פוסטים כאלה", היא מספרת, "אם הם קבעו שזה באמת משהו אובדני, פתחנו את ה-IP כדי לראות מי הנערה, כי האנונימיות הייתה מלאה, וגם המנהלות ואני לא ידענו מי הכותבות ואיפה הן נמצאות. לימים הכרנו גם את עמותת סה"ר, סיוע והקשבה ברשת, שעזרה לנו בהחלטה אם לערב את המשטרה וסיפקה מענה לגולשות באתר".

"יום אחד, פתחנו את המשרד בבוקר, וראינו שבשתיים בלילה מישהי סיפרה בפורום איך שברו לה את הלב", מספרת דורון סופרמן, "היא כתבה – 'אני אוהבת אתכן, תמיד הייתן פה בשבילי, מחר אני כבר לא אהיה פה'. עד הבוקר כבר הצטברו שם מאות תגובות תומכות". צוות האתר פנה מיד למשטרה כדי לאתר את הנערה, אלא שבאותו זמן, חברות האתר ביצעו עבודת בילוש משלהן: "הן הצליחו להבין דרך הפוסטים שלה מאיפה היא ומי החברות שלה, גילו איך קוראים לה, והצליחו לאתר אותה ולשלוח לבית שלה מישהי שגרה לידה כדי לוודא שהיא בסדר".

כלי ה-AI שהקדים את ה-AI

הניסיון להתמודד עם אותם מקרי קיצון הוליד ב-2018 מיזם נוסף, שהשתמש בבינה מלאכותית הרבה לפני ש-AI היה מושג שגור בעולם. באותה תקופה החל השיח על שימושים חדשניים במאגרי נתונים, ודורון סופרמן חשבה איך אפשר להפוך אותם לכלי שיתריע בזמן אמת בפני המשטרה על אותם מצבי קיצון. כשגילתה שבאתר הצטברו שני מיליון טקסטים אותנטיים של נערות, היא הבינה שהם עצמם יכולים לשמש לפיתוח הטכנולוגיה שתהפוך את הרעיון למציאות.

כך הוקמה מודנייט (moodknight) – טכנולוגיה מבוססת AI שמאתרת מצוקות בכתבים ברשת, ומסווגת אותן לפי סוג ורמת המצוקה, על מנת להפנות אותן לגורם המתאים. המיזם קיבל מימון של מיליון דולר מרשות החדשנות, ודורון סופרמן גייסה צוות של עשרה פסיכולוגים, פסיכולוגיות, ואנשי ונשות AI, שעברו על עשרות אלפי תכנים באתר כדי לאמן את הבינה המלאכותית.

"יצרנו אוטומציה שמדרגת ומסווגת את המצוקות לחמישה סוגים: בדידות, אלימות, דימוי עצמי נמוך, חרדה או דיכאון, ובאמצעות נוסחה מסוימת קובעת למי צריך להפנות אותה", מסבירה דורון סופרמן, "הכלי הזה בעצם עשה את מה שאנחנו עשינו כמנהלות האתר – הוא בחן את כל מה שנכתב בצורה גלויה באתר, והתריע על כל פוסט שמצריך טיפול של גורמים חיצוניים". כך, מצוקות מדרגה ראשונה נענו על ידי הנערות באתר, מצוקות מדרגה שנייה הופנו למענה של פסיכולוגיות ועמותות, ומצוקות מדרגה שלישית הופנו למשטרה.

הטכנולוגיה החדשנית עמדה ראש בראש עם מחקרים אוניברסיטאיים שהתבצעו בארה"ב באותה תקופה, אך לבסוף, לאחר ארבע שנים, הפרויקט הגיע לסופו בשל מגבלות חוקיות ורגולטוריות בתחום הפרטיות. על אף שגופים רבים בישראל ובעולם רצו לקדם את המיזם, חוקי פרטיות מחמירים כמו ה-GDPR באירופה הפכו את השימוש בו לבלתי אפשרי, ולא ניתן היה לגייס משקיעים למיזם.

במקביל, דורון סופרמן פעלה במסלול שונה, ופיתחה את תכנית "תומכות ברשת", שקיבלה ב-2024 הסדרה ארצית במסגרת פרויקט "מחויבות אישית" של משרד החינוך. במסגרת התוכנית, פסיכולוגיות בתואר שני, הכשירו נערות בכיתות י'-י"א לסייע באתר לנערות אחרות במצוקות קלות, בצורה אנונימית ובגובה העיניים, כחלק משישים שעות ההתנדבות שלהן הן מחויבות.

"הנערות למדו לאתר את הכוחות של נערות אחרות מתוך מה שהן כתבו באתר, ולשקף להן אותם בחזרה", מסבירה דורון סופרמן, "הן קיבלו כלים ברמה אחרת, שאפשרו להן לענות בצורה מסודרת ושיטתית ולתת תשובות בוגרות, שהנערות התרגשו לראות. גם הנערות שהשתתפו בתוכנית עצמן צמחו בעזרת התשובות שהן כתבו, כי הן התמודדו ממרחק, דרך גוף שלישי, עם דברים שקרו גם להן".  

בשנה האחרונה אימצו את תכנית "תומכות ברשת" חמש רשויות ברחבי הארץ, שהפעילו עד היום 14 הכשרות. עם סגירת האתר בסוף החודש, תיסגר גם התוכנית.

רומן של עשר שנים

לאורך 25 השנים שבהן 4GIRLS קיים, נרשמו אליו כמיליון נערות. מכיוון שבאתר ניתן להגיב גם מבלי להירשם, המספר האמיתי של הגולשות כנראה גבוה הרבה יותר. במשך שנים ארוכות, הנתונים הראו שאחת מכל שלוש נערות בישראל ביקרה בו.

בשנים הראשונות לאחר הקמת האתר, דורון סופרמן מימנה אותו ואת שתי המנהלות שהעסיק בעצמה. "אבל אחרי כמה שנים הוא נהיה ענק וזה התחיל להכביד עליי", היא מספרת. היא ניסתה לשלב באתר באנרים ופרסומות, אך הרגישה שהם לא קשורים לתכני האתר ועלולים לפגוע בנערות, ולכן גם הם לא סיפקו את הפתרון הדרוש.

המותג ששינה את דעתה היה Always, איתו יצרה קשר ב-2008: "בפגישה של 20 דקות התחיל רומן של כמעט עשר שנים", היא אומרת. השותפות האסטרטגית התחילה במדור אחד שעסק במחזור החודשי, והתרחב לכדי הכנסת הנראות של המותג לאתר. "הערכים שלנו פשוט התחברו. היה בינינו הסכם כתוב שאין להם שום נגיעה בתכני האתר. הנערות ממשיכות לכתוב על מה שהן רוצות, אפילו על מותגים מתחרים".

מתום עשור, שיתוף הפעולה הסתיים לאחר שאולווייז החליטה לפנות לכיוונים אסטרטגיים אחרים, אך דורון סופרמן לא ניסתה ליצור שיתוף פעולה עם חברות נוספות. "הדרך של חברות לגשת לקהל הזה היא אחרת לגמרי היום – דרך בלוגריות וברשתות החברתיות. זה לא הסתדר עם המשימה של האתר מבחינתי".

"הטכנולוגיה ריסקה את האתר"

"בשנים האחרונות ממש החזקתי את האתר מכספי", אומרת דורון סופרמן, "אתר שאכפת לך ממנו הוא זללני מבחינת כסף, כי מלבד המשכורת של המנהלות, חייבים גם לעשות קפיצות טכנולוגיות כדי ליישר קו עם מה שקורה בחוץ – למשל להוסיף וי כחול או אפשרות לתייג משתמשות אחרות. הבאנו המון חידושים – יצאנו עם בלוגים, ואז גם עם רשת חברתית, כשפייסבוק רק התחילה לעלות, והיינו בין הראשונים עם אפליקציה. כל הזמן שמרנו על חוויה של חדשנות, אבל עם הזמן השדרוגים נהיו יותר ויותר תדירים ויקרים, ואם לא נכנעים להאכלה האינסופית של הטכנולוגיה, פשוט הולכים אחורה".

לבסוף, דווקא הקדמה הטכנולוגית היא זו שהביאה איתה ב-2016 נקודת שבירה. "אחת מהקפיצות הטכנולוגיות שעשינו, שהשקעתי בה מאות אלפי שקלים, שיבשה את כל האתר", מספרת דורון סופרמן, "הגולשות היו בהלם מוחלט – כל השדות זזו, פוסטים פרטיים של נערות התערבבו ושויכו לנערות אחרות. במקביל, גוגל פלט את האתר ממקומות ראשונים, וגולשות שחיפשו נושאים שקשורים אליו לא גילו אותנו. היה זמן ארוך מאוד, כמעט חודש, שחשבו שאנחנו לא באוויר, והאתר התרסק מ-100 אלף ל-30 אלף גולשות בחודש. זאת הייתה נקודה שבה קצת נשברתי מבפנים, כי מבחינת הטכנולוגיה הייתה לנו תלות בספקים חיצוניים. הרגשתי שהאתר יכול להיהרס ככה, ולא תהיה לי אפילו דרך לפקח על זה. זה היה שיברון לב גדול".

שנה מאוחר יותר, הסתיים גם שיתוף הפעולה עם אולווייז, ובשנים הבאות פרויקט מודנייט ותכנית "תומכות ברשת" היו אלו שמימנו את פעילות האתר, אך לבסוף, דורון סופרמן החליטה שזה הזמן לסגור.

"אי שכולו מוכוון לזה שהנערות יגדלו בטוב"

איך את מרגישה לקראת הסגירה?

"מתהפכת לי מזה הבטן, אבל כבר שנתיים נבנית בתוכי ההבנה שאני לא אוכל לרדוף אחרי הטכנולוגיה בהיעדר יציבות כלכלית לאתר. אני מרגישה שזה הזמן הנכון. כשהחלטתי לסגור, פניתי לכמה ממנהלות האתר לדורותיהן, קבוצה של נשים צעירות מדהימות, כדי שיהיו עבורי קבוצת תמיכה בתהליך, וגם כדי לחשוב ביחד איך לעשות את הסגירה בצורה הכי טובה".

ביחד איתן, הבינה דורון סופרמן שסגירת האתר, כמו כל קיומו, חייבת להיות חיובית, ולחגוג את כל מה שהוא היה עבור הנערות במשך שנים. "ככה עלה הרעיון להזמין נערות להיפרד מהאתר ואחת מהשנייה, ופתאום זה הפך להיות משהו נורא משמח", היא אומרת.

"4GIRLS  תמיד הייתה מרחב של כבוד הדדי, של צמיחה, של אחווה בין נערות, שהרגישו פתאום פחות לבד. בזכותכן למדתי מהי שייכות. מהו שיח שמבוסס על שוויון ערך, על הקשבה, על תקווה", כתבה דורון סופרמן בפוסט הפרידה שלה מהאתר, "אני מזמינה אתכן, כל מי שהאתר נגע בחייה, להצטרף אלינו ולחגוג את מי שהיינו – יחד".

בעקבות הפוסט שלה התפרסמו עשרות תגובות, ופוסטי נפרדים שהוקדשו לפרידה מהאתר: "תודה לאתר שגרם לי להרגיש שייכת, מקובלת, לבטא את עצמי בצורה חופשית, לשתף, לפרוק, להכיל ולהרגיש מוכלת. תודה על נערות שבשנות ההתבגרות ליווינו, שיתפנו והיינו שם אחת בשביל השנייה. תודה על מחשבות חדשות, דעות שונות, ויכוחים תוססים וריכולים. תודה שהרגשתי שיש לי מרחב בטוח", כתבה משתמשת בשם Titanium.

"לא יאמן שאחרי כל כך הרבה שנים האתר נסגר. אני באתר מהיסודי, ועכשיו כבר השתחררתי מהצבא. האתר היה מקום לכל כך הרבה בנות, לכתוב, לשתף, להתייעץ. זה לא רק אתר, אלא כל כך הרבה מעבר, זה היה מקום מיוחד ומכיל", כתבה גולשת נוספת בשם Faye.

את חושבת שהאתר משאיר ואקום אחריו? יש מקום ליורש של 4GIRLS בעולם של היום?

"בוודאי, אני מייחלת שמישהו ייקח את זה. זה אי שכולו מוכוון לזה שהנערות יגדלו טוב, ובריא, ובטוח, כשאנחנו פה שומרות עליהן. כואב הלב לחשוב שלא יהיה להן דבר כזה, והן יישארו רק עם הרשתות החברתיות המניפולטיביות. לצערי, היום שם הנערות נמצאות, והן לא יודעות שיכול להיות משהו כמו 4GIRLS שיכול לייצב אותן. היו המון רגעים שבהם הבנתי כמה הוא חשוב לנערות, כשקוראים את הכתבים שלהן מבינים עד כמה הוא נתן מקום נינוח לכל ההתלבטויות של גיל העשרה. בכל פעם שחשבתי לסגור את האתר, הרגעים האלה עצרו אותי. הרגשתי שאני עושה משהו נכון".

יש מחשבות להקים משהו דומה בעתיד? אולי בפורמט אחר?

"לנערות כבר לא. אני ממשיכה למשהו שפיתחתי בשלוש השנים האחרונות – אימון אישי בשיטת אדלר לאנשים בצמתי החלטה מקצועיים, וברור לי שהרבה מזה יהיה לנשים. הגעתי לזה במידה רבה בזכות 4GIRLS – לאורך השנים קראתי בו לפחות 400 אלף תכנים רגשיים, וכשאת רואה את האנשים מבפנים ומתכווננת לזה, את מבינה שדברים שיכולים להיות אחרת אם מדברים עליהם מספיק מוקדם, ולשם זה לקח אותי".

"כשאני מסתכלת על האתר עכשיו, אני יודעת שמשהו מהביחד של הנערות שהיו בו נשאר גם איתי כבן אדם", אומרת דורון סופרמן, "זאת אפילו תחושה של ניצחון, תחושה שהיה פה משהו מאוד ערכי ואמיתי, ועכשיו הוא נסגר, וזה בסדר. בתפיסה שלי היום, 4GIRLS הוא אוקיינוס של יצירתיות של נערות – זה המשחקים שהן המציאו בפורומים, זה המשפט הקטן שכל אחת מהן כתבה ליד הכינוי שלה באתר. ככה הייתי רוצה שיזכרו אותו".