הסרטונים של הישראלי בן ה-24 מתפוצצים בעיראק: "יש צמא לשמוע מה קורה עם היהודים"

גיא שוובל שאול, בן 24 מפרדס חנה, הפך בשנה האחרונה את הערבית-היהודית העיראקית, שפת משפחתו, לעמוד אינסטגרם מצליח המונה כ-30 אלף עוקבים, ופונה בעיקר לדור הצעיר בעיראק, ולראיה - על הסרטונים תמצאו בעיקר תגובות בערבית. באינסטגרם הוא קורא לעצמו סמי (על שם סבו) שאול, וגם טאלות (שמו של שאול המלך בקוראן).

התוכן בעמוד מגוון: בסרטון למשל שהעלה לפני יום הכיפורים, הוא מופיע בסדנת האופניים של אביו ומסביר בערבית לעוקבים על מנהגי החג, התקופה העמוסה ביותר בשנה בעסק, ובאחר הוא מלמד יחד עם סבו את שמות המספרים בערבית-יהודית. בנוסף, הוא העלה סרטון שבו הוא מסביר על הפרהוד – הפרעות האלימות שהתרחשו בבגדאד בחג השבועות 1941, שבהן נרצחו מאות מיהודי עיראק ונבזז רכושם.

הקשר שלו עם השפה הערבית החל עוד בילדותו בירושלים: "כשהייתי בגן ובשנים הראשונות של בית הספר הייתי בחינוך דו-לשוני, בבית ספר 'יד ביד' בירושלים", הוא מספר ל-mako. "למדנו לקרוא ולכתוב מההתחלה בשתי שפות, וזה זכור לי כחוויה מאוד טובה. חגגנו את החגים של כל הדתות".

המעבר לפרדס חנה בסוף כיתה ב' ניתק אותו מהשפה: "הפסקתי ללמוד ערבית כילד ושכחתי אותה לגמרי. לפני שנתיים-שלוש, לפני 7 באוקטובר, לא דיברתי מילה אחת בערבית. זכרתי קצת לקרוא ולכתוב, אבל לא הבנתי מה אני קורא חוץ משלטים ברחוב".

דווקא אחרי 7 באוקטובר, הוא החליט שהוא רוצה ללמוד שוב ערבית. "כמו כולנו, חטפתי שוק של החיים, איבדתי אנשים, הייתי בלוויות", הוא מספר. "אבל משהו בי דווקא אמר: אתה צריך ללמוד ערבית ודווקא לפעול לקרב בין ערבים ויהודים בתקופה הקשה הזאת".

הוא לקח קורס מתחילים של ערבית מדוברת, וממש התאהב בשפה לדבריו. כמי שמגיע מעולם של מוזיקה ואומנות ומנגן בפסנתר ובאקורדיון, הוא החל לפעול בשטח: "עכשיו אני עושה אירועים משותפים בחיפה לצעירים יהודים וערבים שבאים לנגן, מסיבות, זה נורא חמוד. בסוף השבוע נעשה חאפלה לסוכות".

הצעד הבא היה התעמקות במורשת האישית: "אחרי שלמדתי ערבית, פתאום הבנתי שיש עוד ניב של ערבית שסבא שלי מדבר אותו, שהוא קצת שונה, עם צליל קצת מצחיק וקצת יפה. זו בעצם שפה שנקראת ערבית-יהודית עיראקית. רק היהודים בעיראק דיברו את השפה הזאת, קצת כמו יידיש במדינות אירופה. למוסלמים יש את הערבית שלהם, והיהודים בבית מדברים בשפה מיוחדת".

את השפה הוא לומד אצל המורה דן שינה (דנשי), שהוריו עלו מעיראק בשנות ה-70: "הוא גדל עם השפה בבית, ומלמד אותה כי זה חשוב לו – זו שפה שנכחדת, עוד כמה שנים היא לא תהיה קיימת". סבו לא הבין תחילה את המהלך: "בהתחלה הוא אמר לי: 'מה יש לך לעשות עם השפה הזאת? תלמד ערבית של פה, עם מי תדבר בעיראקית יהודית עוד כמה שנים?'. אמרתי לו: 'לא, אני רוצה, זה מעניין אותי'. היום אני ממש מדבר את השפה, זה מרגש ומצאתי מה לעשות איתה". במקביל, שוובל שאול מעביר את הידע הלאה: "ההורים שלי לא ידעו ערבית. היום אני נהייתי מורה לערבית, ואבא שלי הוא תלמיד שלי. עכשיו הוא יודע".

הסרטון הראשון שעלה והתפוצץ היה בליל הסדר האחרון, וההצלחה שלו הייתה הפתעה מוחלטת. "זה התחיל בזה שבפסח האחרון אמרתי שאני רוצה ללמד את המשפחה שלי שיר בעיראקית. יש שיר לפסח, שזה בעצם 'אחד מי יודע' בגרסה העיראקית, שהיו שרים אותו חצי בעברית וחצי בערבית בבגדאד. סבא שלי לא היה בליל הסדר בסוף, כי הייתה מלחמה עם איראן והוא פחד לצאת מבית האבות, אז צילמנו לו סרטון שלנו שרים.

"הסתכלתי על הסרטון, אמרתי: 'זה חמוד, אני אעלה לאינסטגרם'. צילמתי את עצמי, אמרתי על זה כמה מילים בעיראקית, שמתי כתוביות באנגלית ופרסמתי. יום אחר כך אני מתעורר בבוקר ורואה מאות אלפי צפיות. תוך רגע גיליתי שרוב הצפיות הן מעיראק, יותר מאשר ישראלים שמתעניינים – זה מעיראק עצמה".

שוובל שאול מסביר כי התכנים שלו פונים בראש ובראשונה למזרח התיכון: "הסרטונים שלי הם קודם כל לדוברי ערבית, רק בשני הסרטונים האחרונים הוספתי גם כתוביות בעברית. הבנתי שיש צמא מאוד גדול אצל העיראקים לשמוע מה קרה עם היהודים שעזבו את המדינה שלהם. ספציפית אצל הדור הצעיר בעיראק, שרק שמע סיפורים מסבא וסבתא, ולא מלמדים אותו יותר מדי בבית הספר על מה קרה לנו".

הסרטון המצליח ביותר בעמוד רשם עד כה כ-4.3 מיליון צפיות: "זה סרטון של זקן בשם אלי, בן 90, שאני מטפל בו, בא לשבת איתו, לארח לו חברה והוא מלמד אותי ומדבר איתי עיראקית. שאלתי אותו: 'אתה רוצה לעשות להם איזה סרטון? מה אתה רוצה להגיד לעיראק?'. והוא סיפר שהוא רוצה לחזור לשם. הוא זוכר את הילדות שלו ומצטער שעזב".

לדבריו, כ-90% מהעוקבים והצופים הם מעיראק עצמה או מפזורה עיראקית במדינות כמו ארה"ב ומדינות אירופה. באשר לתגובות שהוא מקבל הוא אומר: "ברור שיש תגובות גם אנטישמיות ואפילו נאציות, ברור שזה קיים. אבל אני חייב לומר שרוב התגובות שאני מקבל חיוביות ויפות, והופתעתי מהסרטון הראשון. הם כותבים לי: 'אתם הצבע שאיבדנו בעיראק, אתם העיראקים המקוריים'. הם מכירים בזה שהיינו בעיראק עוד לפני שהאיסלאם היה שם, וממש כותבים לי סיפורים שסבא וסבתא שלהם מספרים. בפרטי יש אלפי הודעות שאת חלקן אני אפילו לא מגיע לקרוא".

על היהודים היום במדינה הוא אומר: "אני יודע שיש שם שלושה. ממה שאני מבין מהשטח, יש עוד כמה שחיים תחת זהות נוצרית או מוסלמית ולא מראים את זה שהם יהודים. הדור הצעיר שם ממש רוצה להבין. הם הולכים ברחוב ורואים הרבה בתים שהיו שייכים ליהודים שעומדים ריקים. חלק הרסו וחלק הפכו למוסדות תרבות, כי זה בתים באמת מפוארים, הרבה מהיהודים חיו כמו מלכים בעיראק. הצעירים רואים את הבתים האלה, ואין להם שום קשר עם היהודים עצמם, וזה הדור שנמצא ברשתות החברתיות".

"הישראלי לא חייב להיות בן אדם רע"

שוובל שאול רואה בעמוד שליחות רחבה יותר מנוסטלגיה: "המטרות שלי הן לחשוף את הקהל העיראקי לעדה שלנו – היהודים העיראקים, לבנות קשרים עם אנשים חשובים ולהראות שאנחנו עדיין קיימים. לחלק מאיתנו עדיין יש נכסים בעיראק, יש שם קברי צדיקים ואתרים היסטוריים יהודיים, ואולי יום אחד יוכלו להיות סיורים שם, אם המשטר בעיראק קצת ישתנה. אני מנסה לבנות את החיבור הזה מחדש. זה גם סוג של הסברה, להראות להם על התרבות שלנו. יש הרבה מאוד סטיגמות על ישראלים וציונים, והמטרה היא להראות להם שהישראלי לא חייב להיות בן אדם רע".

לאחרונה החל להעלות כתוביות בעברית כדי לחשוף גם את הקהל המקומי: "הישראלי הממוצע היום בגילי, 24, גם אם הוא עיראקי, לא מכיר את ההיסטוריה. מה אני ידעתי על עיראק לפני שנתיים? כלום חוץ מקובה וסלק. ויש לנו היסטוריה ותרבות מאוד מפוארות, ובאמת גיליתי אותה במקרה ואני רוצה להנגיש את זה".

גם התגובות בארץ לא איחרו לבוא: "יש קבוצה בפייסבוק של איזה מאה אלף עיראקים-ישראלים שנקראת 'משמרים את השפה העיראקית'. אנשים כותבים לי: 'זה מזכיר לי את אמא שלי, את סבתא שלי זיכרונה לברכה', ומעלים זיכרונות".

אתה אופטימי בנושא השילוב בין יהודים וערבים בישראל? מאוד אקטואלי בימים אלה.

"אני לא רואה שום ברירה אחרת לחיים שלנו. לצערי אנחנו חיים בהפרדה מסוימת במדינה, אז צריך לעשות מאמץ בשביל להתגבר עליה. אני ממליץ לצעירים יהודים בגילי, בטח אם יש להם שורשים ממדינות ערב, ללמוד את השפה ולהתחבר לשורשים. הדור הראשון שעלה לארץ קצת התבייש, רצה להשתלב והתבייש בתרבות ובשפה. גם הדור השני התבייש לשמוע את ההורים מדברים ערבית. אבל הדור שלנו, הדור השלישי, מרגיש שהוא איבד משהו ומחפש לחזור לשורשים. רואים את זה במוזיקה התימנית והעיראקית העכשווית, וזה מהמם".