"היא התחילה לצלם, והבנתי שהולכים להרביץ לי"

הזירה הווירטואלית יצרה פלטפורמה חדשה שבה בני נוער ועבריינים מתחרים על אותו המטבע - הסרטון הכי בוטה שישבור את הרשת. האלימות לא נעצרת בכביש או בתור בסופר, היא גולשת ישר לתוך בתי הספר. מוסדות החינוך הפכו לזירות מצולמות, כשתלמידים מקיפים, מכים ומתעדים מכל זווית אפשרית כדי לזכות בעוד אלפי צפיות. ברחובות, תחושת ההפקרות רק מעמיקה. המעשים הפליליים כבר לא מתבצעים בחדרי חדרים; להפך, הנערים משדרים את המעשים בשידור חי, בלייב, בגאווה גדולה. תוקפים נערים ונערות ומצלמים את זה לטיקטוק. זה סיוט שמשפחות רבות עוברות עד היום.

"הבנתי שהולכים להרביץ לי"

מאחורי מצעד הלייקים והסרטונים הוויראליים מסתתרים הקורבנות. אחת מהן היא אמילי, בת 14 מאשדוד. מה שהחל כמפגש תמים לכאורה שאליו הוזמנה, התברר כמלכודת מתוכננת, אלימה ומצולמת היטב.

"באותו יום התקשרו אליי ואמרו לי לצאת מהבית", מספרת אמילי. "אותה ילדה חיכתה לי שם. חברה שלה התחילה לצלם והבנתי שהולכים להרביץ לי. עמדתי ממש שם, והיא התחילה להתקרב. כשהיא לא אהבה את התשובות שלי, היא הביאה לי בוקס. נפלתי והיא התחילה למשוך אותי בשיער כדי שאקום, תוך שהיא מקללת אותי. כשקמתי, היא פשוט המשיכה להביא לי כאפות בפנים וניסתה לדחוף לי את הפנים לברך שלה".

אמילי ראתה שהאירוע מתועד, אך לא דמיינה את עוצמת ההפצה. "לא חשבתי שיפיצו את זה. ואז זה הגיע לחברות שלי ומשם זה הגיע אליי. כשראיתי את הסרטון פשוט נחנקתי והתחלתי לבכות. הייתי בעבודה עם מלא לקוחות, פשוט נשכבתי על הרצפה והתחלתי לרעוד. כולם ניסו להרגיע אותי, אני לא יכולה לתאר אפילו איך הרגשתי".

אימה של אמילי מתקשה לעכל את המראות. "זה סיוט לראות את הנסיכה שלי מקבלת מכות זוועתיות כאלה", היא אומרת בכאב. "הבת שלי עוד אומרת לה 'את רוצה שאני אבקש סליחה? אני אבקש', וההיא אומרת לה 'מה נפלת? קומי', ומרימה אותה מהשיער. חשבתי שכבר אין לאן להידרדר יותר. זה סיוט שאנחנו עוברים עד היום".

הפגיעה באמילי לא הסתיימה באותו רגע בים. מאז האירוע, היא מספרת על שינוי עמוק בביטחון העצמי שלה ובאופן שבו היא תופסת את העולם. "נהייתי הרבה יותר לחוצה", היא משתפת. "אני כל הזמן מחפשת את אימא שלי, בודקת איפה היא. הרבה יותר קשה לי לדבר עם אנשים חדשים, כי אני ישר מפחדת שהם ראו את הסרטון". אימה מחזקת את דבריה: "ראיתי שהיא נסגרה בתוך עצמה. זו לא האמילי שלי".

מה שמרתיח את המשפחה יותר מכול הוא הידיעה שהתקיפה לא הייתה רק אירוע של אלימות פיזית, אלא הפקה מתוכננת. "ידעתי שהיא הולכת לצלם", אומרת אמילי. "זו לא פעם ראשונה שהיא עושה את זה. יש הרבה סרטונים שלה מרביצה לילדים, כי הם תמיד מצלמים. חלק יושבים, חלק מצלמים - מבחינתם זו סיבה להתגאות, צריך לתעד את זה".

"האדרנלין חזק מאוד"

כשהמצלמה פועלת, נראה שהמעצורים נעלמים. כל שביב של אמפתיה או גבול מוסרי נמחק לטובת התיעוד. המומחים מסבירים כי נוצרו כאן תנאים ל"סערה מושלמת": אלגוריתם שמעצב התנהגויות ומתעדף תכנים קשים, ילדים שבגיל צעיר מאוד מבלים עם החברים והסמארטפון הרבה יותר מאשר עם ההורים, ותחושה כללית של התפוררות חברתית והיחלשות שלטון החוק.

מיכאל (שם בדוי), שהיה בעבר חלק מאותו עולם של פשיעת נוער, מנסה להסביר את הלך הרוח של הנער התוקף. "זה תמיד היה מסביבי", הוא מספר. "היה לי מגניב לעשות משהו 'גדול'. מה חשבתי באותם רגעים? לא עובר הרבה בראש. פשוט תחושה של אדרנלין חזקה מאוד".

הוא נזכר באירוע שבו חבר שלו נדקר ברגל ואושפז במצב קשה. "ראיתי אותו בלי הכרה, ואז הלב כואב. אתה חושב לעצמך למה בכלל היה צריך לעשות את זה, שאפשר היה להימנע. אבל זה קורה רק אחרי, כי כשאתה ילד, אתה פשוט עושה דברים בלי לחשוב". לדברי מיכאל, הטיקטוק שינה את חוקי המשחק והפך את הפשע למסחרי. "היום הטיקטוק הוא כלי לקבל את הכבוד הזה שאתה חושב שמגיע לך. זה נראה כאילו בני הנוער מתחרים למי יהיה סרטון חזק יותר, מי יעשה משהו יותר קיצוני".

כנופיות הקורקינטים והאשטאג יו-די

לא רק בני נוער בודדים מחפשים לייקים דרך פשע. בתיעודים מדאיגים נראים צעירים המצהירים בגלוי ובגאווה על נאמנות לראשי ארגוני פשיעה. בסרטונים אחרים מועברים איומים ישירים בין כנופיות מתחרות. מי ששכללו את השיטה הן הכנופיות הקטנות והצעירות, כמו כנופיית הנוער "SSQ" שהתחילה בדרום תל אביב ומאז מטרידה שכונות נוספות בעיר.

התופעה מתפשטת לערים רבות ברחבי הארץ. בחולון, למשל, מעשי ונדליזם או התגרויות בשוטרים מקבלים מיתוג ברשת עם ההאשטאג "יו-די" (UD). מבחינת הנערים הללו, אם המעשה לא צולם והופץ - הוא פשוט לא קרה.

שירלי, תושבת חולון, חווה את הפחד הזה מקרוב. מתחת לביתה פועלת חבורת נוער ללא פחד. "התחושה הזאת התעצמה אחרי שחוויתי את האלימות בעצמי", היא מספרת. בערב שישי אחד, כשהייתה בדרכה להוריה עם בנה, נזרקה ביצה על רכבם. "היינו בשוק. אחרי כמה חודשים הבנתי מהרשתות שזו תופעה מוכרת. גם הבן הגדול שלי הותקף בגז פלפל כשניסה להפריד בין נערים לאנשים חסרי ישע שהם התנכלו להם. אלו תמיד אותן חבורות, בדרך כלל על קורקינטים. הם תוקפים ומצלמים לטיקטוק, ואני בהחלט חוששת".

"הם רק בני 13"

במחלקות הנוער של המשטרה מזהים את העלייה החדה בעבריינות המתודלקת על ידי הרשתות החברתיות. "בני הנוער משתמשים בפלטפורמות האלו כבמה לפרסום העבירות שהם מבצעים", מסביר קצין משטרה ממחלק הנוער. "טיפלנו לאחרונה במקרה של בני 13 שהזמינו קטין אחר למפגש, תקפו אותו ותיעדו הכול כדי להעלות לרשת".

הנתון המדהים ביותר שעולה מהחקירות הוא הפער בין המעשה לבין ההבנה של השלכותיו. "רובם נערים נורמטיביים", אומר הקצין. "רק אחרי שאנחנו מסבירים להם את ההשלכות ומראים להם את התיעוד שהם עצמם יצרו כראיה בתיק המשטרתי, הם מתחילים להצטער. ברגע הביצוע הם פשוט לא חשבו קדימה".

גם ולריה לא דמיינה שהפסקת בית ספר שגרתית תהפוך למארב אלים. היא הותקפה על ידי בנות מכיתה ח' שקראו לחבריהן. "הן באו והתחילו להרביץ לנו", משחזרת ולריה. "גם לי וגם לחברות שלי נתלשו קבוצות שיער. אף אחד מהתלמידים שעמדו שם לא התערב. כמעט כולם פשוט צילמו את זה, כאילו מדובר במופע".

אביה של ולריה, דימה, הזדעזע מהסרטון והחליט שלא לשתוק. הוא לקח את המקרה כפרויקט לאומי והגיע איתו עד לכנסת. "שום ילדה במדינת ישראל לא צריכה לחוות את מה שהבת שלי עברה", הוא אומר בנחישות. הוא קורא להורים להשתמש ברשתות החברתיות כדי להפיץ מודעות ולמשוך את תשומת הלב של הגורמים הרלוונטיים.

המרדף אחרי העתיד

במקרים של אמילי וולריה הוגשו תלונות והמשטרה אספה ראיות. כעת ממתינות המשפחות להחלטה אם להגיש כתבי אישום. אך מעבר להיבט המשפטי, נותרת השאלה החברתית: איך עוצרים את כדור השלג הזה?

המומחים מדגישים את חשיבות הקשר בין ההורים לילדים. "הילדים צריכים לבלות הרבה יותר זמן עם ההורים, גם כשהם מתנגדים", אומרים אנשי חינוך. "צריך להגביל את שעות השוטטות בלילה ולהגביר את הנוכחות ההורית במקומות הבילוי. אנחנו צריכים לייצר בקרה".

מיכאל, שהצליח לעזוב את עולם הפשע בזכות אנשים קרובים שעזרו לו, מסכם את התובנה שלו היום: "בסוף נופל לך האסימון שפשע לא משתלם. זה תמיד נגמר בשתי דרכים - או שאתה בבית הקברות, או שאתה מאחורי סורגים. כשאתה מתבגר אתה מבין שאלו שטויות ושזה לא שווה את הבריאות ואת הנזק. כשאתה ילד, אתה פשוט לא מבין את זה".

כדי לשנות את התמונה נדרש חיבור בין הורים, מערכת החינוך והאכיפה, אך בעיקר שיח על המסר הבסיסי: פגיעה באחר היא קו אדום. לצלם מהצד זה לא "מגניב", ולדווח על אלימות זו לא "הלשנה" אלא הצלת חיים. "לא מגיע לילדים שלנו לחיות ככה", מסכמת אימה של אמילי. "אני מרחמת גם על הנערים התוקפים. איזה עתיד מצפה להם? הם יגדלו להיות עבריינים מאחורי סורג ובריח? הם בסך הכול ילדים, והם לא אמורים לגדול ככה".