בעשורים האחרונים, בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, השתנתה דרמטית התפיסה שלנו את המושג "פרטיות". הפרדוקס התחדד: מצד אחד אנחנו חרדים לפרטיותנו, אבל במקביל מעלים לרשת פרטים אישיים, תמונות, דעות ומחשבות - כשכל הזמן הזה, מאחורי הקלעים אוספות עלינו חברות הטכנולוגיה כל שבב מידע אפשרי וגם עושות בו שימוש.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
כדי לבדוק את פרדוקס הפרטיות, עמדנו באמצע קניון הומה, והצענו לאנשים לעקוב אחריהם - תמורת הטבות. רוב האנשים הסכימו בשמחה. גם כשהפסקנו להציע להם הטבה, זה לא עצר בעדם. ובכל זאת, לא כולם היו מוכנים להפקיר את הפרטיות שלהם בחינם או תמורת הטבות.
ניסוי דומה נערך לאחרונה בקרב כ-1,500 אנשים מחמש מדינות באירופה וכן בישראל, וממנו עלה שרוב בני הנוער היו מוכנים לענוד את הצמיד בעוד שבקרב המבוגרים, אחוזי ההסכמה היו נמוכים בהרבה. ומה שנכון למעקב פיזי בקניון, נכון אפילו יותר לגבי ההתנהגות ברשת.
לכאורה אנחנו מקבלים באינטרנט שירותים בחינם. למעשה, אנחנו משלמים עבורם בפרטיותנו. מי מחזיק את המידע שלנו? שאלה מצוינת. ומה יקרה אם מישהו יקבל גישה חופשית למחשב שלנו, כמו למשל טכנאי מחשבים סקרן או האיש שאמור לתקן לנו את הטלפון החכם?
צריך לזכור שאנחנו למעשה אלו שנותנים לחברות הטכנולוגיה רישיון לעקוב אחרינו. בכל פעם שאנחנו משתמשים באינטרנט או באפליקציה, אנחנו מסכימים לשורה ארוכה של תנאי שימוש שרובנו לא טורחים לקרוא. וההסכמים האלו נועדו בין היתר כדי להפר את הפרטיות שלנו, בהסכמה.
יש לא מעט דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי להגן על הפרטיות שלנו כמו להחליף סיסמאות לעיתים קרובות, לבחור באופציית הגלישה הפרטית בדפדפן שאמורה למנוע את שמירת המידע, להימנע ממסירת מידע פרטי ברשת ולעדכן אנטי וירוס. הכל - בעירבון מוגבל. כי בהנחה שאנחנו לא נתנתק מהאינטרנט, ניפרד מהסמארטפון ונחזור למערות, אין דרך לשמור על הפרטיות שלנו בצורה מושלמת. אלא שגם את המעט שאפשר, רובנו לא עושים - בעיקר בגלל חוסר מודעות.