2,500 ניצולי שואה מתו בהמתנה לדירה מהמדינה

למעלה מ־5,000 ניצולי שואה ממתינים כיום לדיור ציבורי בישראל. מאז 2020 נפטרו כ־2,500 ניצולים בעודם עומדים בתור לקורת גג ראויה, כך עולה מנתונים שמרכז פורום הדיור הציבורי.

"מדובר במספר מטורף ואות קין למדינת ישראל", אומר דני גיגי, יו"ר הפורום. "מקבלי ההחלטות צריכים להתבייש בעוול הזה, שמסמל יותר מכל את אוזלת היד של המדינה. כך הממשלה מפרקת את שאריות הערבות ההדדית ומפקירה לא רק את הניצולים, אלא גם עשרות אלפי משפחות למחירי דיור לא ריאליים שגוזרים עליהן חיי עוני".

המלחמה חידדה את הבעיה. בישראל חיים כיום כ־110,000 ניצולי שואה, רובם בשנות ה־80 וה־90 לחייהם. רבים מהם מתגוררים בדירות ישנות, ללא ממ"ד, לעתים בקומות גבוהות, כשהמקלט רחוק מדי או לא נגיש. כ־33,000 מהם חסרי אמצעים, על פי הערכות, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. עבורם אזעקה איננה רק התרעה, אלא סכנת חיים מיידית.

אבי מקריית אונו מתאר את המציאות: "אמא שלי בת 92, ניצולת שואה. פיזית היא יחסית בסדר, אבל מנטלית כל אזעקה מערערת אותה. בדירה הקודמת היא הייתה בקומה שלישית עם מקלט למטה, היא לא הייתה עומדת בזה לבד. היום בדיור מוגן אני יודע שיש מי ששומר עליה. זה ההבדל בין פחד מתמשך לשקט נפשי".

רחל, בת 88, שחיה לבדה, מספרת: "כשיש אזעקה אני קופאת. אני יודעת שאני צריכה לרדת למקלט, אבל אין לי כוח. אני נשארת במיטה ומתפללת שזה יעבור".

דוד, בן 90, מוסיף: "אני לא רץ יותר, אין לי לאן. פעם אחת ניסיתי להגיע לחדר מדרגות, כמעט נפלתי. מאז אני נשאר בבית ומקווה לטוב".

הפחד שחוזר

הבעיה אינה רק פיזית. עבור ניצולי שואה מצבי חירום הם טריגר עמוק לזיכרונות העבר. שרה, בת 91 מתל אביב, מתארת: "אני שומעת את האזעקה וזה מחזיר אותי אחורה. אני שוב ילדה שמתחבאת. זה לא רק הפחד מהטילים, זה הפחד שלא יהיה מי שיעזור לי".

לצד הטראומה, הבדידות מעמיקה את הסיכון. מעל 30% מבני 65 ומעלה מדווחים על תחושת בדידות, נתון שמקבל משמעות חריפה במיוחד בזמן חירום, כשהמשפחה רחוקה והסיוע מצטמצם.

בשטח כבר ניכרת תזוזה. יותר ויותר מבוגרים מחפשים פתרונות מגורים בטוחים, עם ממ"ד ושירותים רפואיים זמינים, לא מתוך מותרות אלא מתוך צורך הישרדותי.

אבי בוסקילה, מנכ"ל חברת שראל, שמספקת ציוד רפואי ותרופות, אומר: "אנחנו רואים עלייה בצורך במרפאות בתוך מתחמי מגורים. יש מבוגרים שגם בשגרה מתקשים להגיע לטיפול, ובחירום זה הופך קריטי. מענה רפואי זמין במקום מציל חיים".

הנתונים והעדויות מציירים תמונה ברורה: דור ששרד את האיום הקיצוני ביותר בהיסטוריה נאלץ גם היום להתמודד עם חוסר ביטחון בסיסי, בביתו שלו. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, השאלה כבר איננה רק איך זוכרים, אלא איך מתקנים את המעט שאפשר.