אחת הצורות הישראליות ביותר של חרטה היא זו של אנשים שלא קנו דירה ב-2006. במיוחד דירה בתל אביב, כזו שמחירה האמיר מאז פי כמה וכמה, מה שהופך את אי רכישתה להחמצת חיים של ממש. 300 אלף דולר, הם אומרים בעיניים מצועפות, ומחשבים איך הם כבר היו מסיימים משכנתא. למרבה הצער, באותה התקופה זה לא היה נראה להם דחוף או משתלם במיוחד, כי הם שילמו שכירות של 250 דולר בחודש על דירת שני חדרים בלב העיר שהיום מנסים לקחת עליה 7000 ש"ח.

משבר הדיור, שכולל עליית מחירים משוגעת, במיוחד באזור המרכז אבל לא רק, הגביר בשנים האחרונות את העיסוק הישראלי בנדל"ן. כלומר, הנושא כואב כבר שנים, הרי ב-2011 קמה על זה מחאה, אבל מאז הוא יצא ממדורי הכלכלה והפך לאובססיה, כזו שמעוררת אמוציות בכל קבוצת השכרת דירות עירונית, צצה בכל שיחה בעבודה ובכל אירוע חברתי. נדמה לעתים שהנדל"ן הוא המכנה המשותף הישראלי הרחב מכולם. למי יש, למי אין, כמה, למה ומתי. הדימוי העתיק של הסבים והסבתות שלנו היה של כסף מתחת לבלטות, אצל דור ההורים שלנו זה כסף בקירות, בדור הנוכחי הדיבור הוא על אין כסף או קירות.

בשנים האחרונות האזנו לפודקאסטים "חלומות גדרה", ספין-אוף של "חיות כיס" שעסק בנושא דרך הזוית של מחיר למשתכן (איך קובעים למי תהיה דירה במדינת עולם שני? בהגרלה), ו"כסף בקיר" של אסף ליברמן בגלובס, קראנו אינספור מוספים בנושא וצפינו בכתבות מגזין. לאט לאט ובאופן טבעי, הנדל"ן החל זולג גם לתרבות, בהתחלה בזרזיפים קטנים, ובשנה האחרונה בשיטפון גדול. 

ריטה שוקרון, ששון גבאי, "קריוקי" (צילום: הדס פרוש, באדיבות גאודאמוס הפקות ובתי קולנוע לב, יחסי ציבור)
בניין חולוני מדהים בגנריות שלו. "קריוקי" | צילום: הדס פרוש, באדיבות גאודאמוס הפקות ובתי קולנוע לב, יחסי ציבור

באופן מעניין דווקא עולם הספרות הוא זה שניצב בחזית האובססיה, אולי כי סופרים נוטים להיות תמיד עניים יותר. "ביוטופ" של אורלי קסטל-בלום הוא תעודת זהות נדל"נית מושלמת שמרוכזת במטר רבוע, מול הלונדון מיניסטור שעל אבן גבירול, ברזולוציה שמרגישה לעתים כמו שיטוט באתר מדלן. "החמדנים" של ירמי פינקוס הוא ספר על אמן רווק מבוגר וחולה שחי בדירה בבעלותו בתל אביב וכל קרוביו וחבריו מנסים להתחנף אליו ולהפעיל שלל מניפולציות על מנת שיוריש להם את הנכס. "אנשים כמונו" של נעה ידלין הוא על משפחה שעוברת סוף סוף לבית בבעלותה, מעוצב ומשופץ, בשכונה שעוברת ג'נטריפיקציה (עוד מילה שמשקיעי נדל"ן אוהבים) ואט אט החלום הנדלני הופך לסיוט.

גם על המסך אפשר להבחין שאנו נסערים מהנושא. "קריוקי", הסרט הישראלי המופתי של השנה, מתרחש בבניין חולוני מדהים בגנריות שלו. הישראליות באה לידי ביטוי מושלם דרך הנדל"ן, וגם יחסי הכוח של בני הזוג (ששון גבאי וריטה שוקרון) עם הדייר בפנטהאוז (ליאור אשכנזי). "חזרות" האהובה לא באמת הייתה סדרה על נדל"ן, אבל היא עסקה בבני זוג שעברו לגור יחד, לא סתם המשפט הזכור ממנה הוא "צוץ, תראה, דירה משלנו".

אנחנו נדבקים גם לתרבות נדל"ן חו"לית. למשל, "מסמנים את סאנסט" היא אחד מהלהיטים הגדולים של נטפליקס ומספקת הצצה לבתים מופרעים. היא הגרסה הפוראחית של ניקורי עיניים, נכסים בטעם טוב יותר ראינו ב"שקרים קטנים גדולים" ובכל סרטי ננסי מאיירס. יש סוגה שלמה של תכנים שכוללים בתים מעוצבים שעבור חלק מהצופים, או רובנו, היא פנטזיה של ממש, פורנו נדל"ן. 

התחושה היא שישראל הראשונה והשנייה היא כבר לא מזרחים ואשכנזים, אלא אנשים עם דירה ובלי. ונכון, לרוב יש חפיפה, אחרי הכל אשכנזים באים עם הון בין-דורי שבכל הנוגע לנדל"ן הוא תמיד מרכזי ויקר יותר, אבל ממש לא תמיד. בעלי דירה מול שוכרים, קצת כמו הייטקיסטים לעומת לא הייטקיסטים, הם אחד הקונפליקטים המעמדיים החדשים בחברה. אגב, 67% מהישראלים גרים בדירה בבעלותם ו-31% בשכירות. בפריפריה שבה מחירי הדירות זולים יותר 77% גרים בדירה בבעלותם, בערים המרכזיות – 60%.

מלבד בעלות ושכירות, יש עוד תתי נושא שהפכו למרכזיים בחיינו – תרבות המגדלים, דירות להשקעה מול דירות למגורים, פרברים מול עיר, אנשים שחולמים על בית במושב או חוזרים לקיבוץ שבו גדלו וקונים שם, שיפוץ, ריביות וכמובן – נכס בחו"ל, גם זול יותר וגם נחשק. וגם אם בחיים לא באמת נגור שם, לפחות להיות בעלים של משהו. מידת העניין, ההבנה והעיסוק שלנו בנושא, על שמש האסוציאציות שמגיעה איתו, היא ככל הנראה המקיפה והרצינית ביותר שקיימת כיום בחברה הישראלית. האדם הממוצע בישראל יודע על נדל"ן הרבה יותר ממה שידעו הוריו. שזה טבעי, אנחנו נתקעים איפה שאין ושחסר. 

לקנות דירה זה לא בהכרח נכון או הגיוני, מומחים רבים טוענים שקניית דירה היא כלל לא מהלך כלכלי חכם, בטח שלא עם המחירים והריביות של היום, אבל קניית דירה אף פעם לא הייתה מהלך כלכלי, אלא רגשי. רכישת דירה היא מהלך כל כך סנטימנטלי שלכווץ אותו לכדי מידת הכלכליות שלו זה לא להבין כלום באנשים.

כי הצורך בבית הוא אנושי ומתחזק בתקופות של חוסר ודאות ושל תהפוכות. הבהלה לבית מגיעה ביחס ישיר לחוסר הביטחון שחשים מחוצה לו, אנשים מחפשים אי של יציבות בכאוס. השאיפה היא למשהו מוחשי כמו זהב, רכוש ונכסים, אף אחד לא יתנחם במטבע הקריפטו שלו בזמן משבר עולמי. אבל בדירה ההיא שנקנתה במחיר מציאה ב-2006 והתגלתה כמכרה זהב? בהחלט כן.