31 שנה ביחד בלי חתונה, ומי יקבל את הבית?

זה מקרה שמתחיל כמו סיפור אהבה של פרק ב', ומסתיים בבית משפט. גבר ואישה, שניהם עם ילדים בגירים ממערכות יחסים קודמות, חיו יחד כידועים בציבור במשך 31 שנה, מ-1992 ועד 2023. הם לא נישאו, לא הביאו לעולם ילדים משותפים, ולאורך כל הדרך שמרו על הפרדה רכושית מוקפדת - חשבונות בנק נפרדים, זכויות פנסיה נפרדות, בלי הסכם ממון. אבל את הבית שבו גרו יחד, הם לא הצליחו להפריד בשלום.

הסיפור מתחיל בשנת 2000, כשהזוג רכש דירה באשקלון תמורת כ-600 אלף שקל, ורשם אותה על שם שניהם. ב-2007 הדירה נמכרה תמורת 780 אלף שקל, והכסף שהתקבל, בתוספת גרירת המשכנתה, שימש לרכישת בית חלופי באותה העיר, תמורת 840 אלף שקל. הבית הזה נרשם על שם האישה בלבד. מאז ועד לפרידה, ב-2023, הוא היה ביתם המשותף.

הבעיה התחילה כשהזוגיות הסתיימה. הגבר, פנסיונר של משרד החינוך, טען שהוא בעצם הבעלים של מחצית הבית, למרות הרישום, מכוח יחסי נאמנות שנוצרו בין הצדדים. לטענתו, כשנרכש הבית, הוסבר לו שיש מניעה זמנית מלרשום אותו גם על שמו, ושבעתיד המצב יתוקן. באפריל 2024 הוא הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, בדרישה לפסק דין הצהרתי שלפיו הוא בעל 50% מהזכויות בנכס.

"לא כדאי שתחתום עכשיו"

הראיה המרכזית שהניח הגבר על השולחן הייתה שהחל מנובמבר 2011 ועד יוני 2020 הוא נשא לבד, בהוראת קבע מחשבונו, בכל תשלומי המשכנתה החודשיים על הבית - עד לפירעונה המלא. לדבריו, הוא הסכים לרישום הבית על שם האישה בלבד רק בגלל ייעוץ משפטי שהם קיבלו מעורך הדין שטיפל בעסקות, ומתוך אמון מלא בבת זוגו. בעדותו הוא שחזר את מה שנאמר לו אז: "הם ישבו, התייעצו, קראו לי ואמרו לי - לא כדאי שתחתום עכשיו, חכה שהתנאים יבשילו ונעשה את זה".

האישה מנגד, שהיא פסיכותרפיסטית בפנסיה, טענה שהיא זו שמימנה את רוב רכישת הבית, ושרישומו על שמה בלבד היה למעשה "תיקון היסטורי" לכך שבזמנו היא נאלצה, לטענתה, לרשום גם את הדירה הקודמת על שם בן זוגה בעקבות לחץ שהופעל מצדו. לדבריה, תשלומי המשכנתה ששילם הגבר במשך תשע שנים לא היו אלא סוג של דמי שכירות מוזלים תמורת מגורים בבית, כשלטענתה הוא גם קיבל בתמורה שירותי כביסה, ניקיון ואוכל.

בית המשפט לא קנה את הגרסה הזו. השופטת ציינה שקשה לצייר תמונה של שני שותפים לדירה כשמדובר בבני זוג שניהלו משק בית משותף במשך יותר מ-30 שנה, ושחתמו בעצמם על מסמך לביטוח הלאומי שבו הצהירו כי נכדיהם קוראים לצד השני סבא וסבתא. בנוסף, נקבע כי תשלום משכנתה, בניגוד לשכר דירה, מגדיל את ההון הנקי של הצדדים בנכס, ומדובר בהתנהגות שקשה להסביר אם הבית באמת לא היה שייך גם לו.

לכתבות כלכליות נוספות ממדור המשפט בביזפורטל - לחצו כאן

הצוואות ההדדיות שנהפכו לראיה נגד האישה

תמיכה נוספת לגרסת הגבר מצאה השופטת בצוואות הדדיות שעליהן חתמו הצדדים ב-2012, ולפיהן חלקה של האישה בבית אמור לעבור אליו לאחר מותה. לדבריו, כשהוא ביקש להסדיר את הרישום, האישה הציעה: "בוא נלך ונעשה צוואות הדדיות... חילקנו את המשכנתה, היא קבעה את החלוקה". השופטת הילה אוחיון גליקסמן ציינה שהעובדה שהאישה שינתה בשקט את הצוואה ב-2019, בלי ליידע את בן זוגה - וזאת בניגוד גמור להתחייבותם ההדדית - רק חיזקה את החשד שהיא ידעה שהחלוקה שנקבעה שיקפה הסכמה אמיתית לגבי הבעלות בבית.

גם העדות של עורך הדין שערך את עסקת המכר, שתמך בגרסת האישה שלפיה הוא יעץ לרשום את הבית רק על שמה בגלל שהגבר "לא שילם שקל", לא שכנעה את בית המשפט. השופטת קבעה שעדותו סתרה את עצמה בפרטים, בעוד שגרסת הגבר הייתה עקבית ופשוטה.

בית המשפט דחה גם את טענת האישה להשתק שיפוטי, כלומר שהצהרת הצדדים לביטוח הלאומי, שבה נכתב כי הבית רשום ושייך לה בלבד, מונעת מהגבר לטעון אחרת בבית המשפט. השופטת קבעה שהאישה עצמה מילאה את הטופס, וחלק מהניסוחים בו כלל לא תאמו את מה שהיא טענה בכתב ההגנה.

הכרעה: מחצית הבית - של הגבר

בסיכומו של דבר, נקבע כי הגבר הצליח להוכיח יחסי נאמנות משתמעת, ובית המשפט נתן פסק דין הצהרתי שלפיו הוא הבעלים של 50% מהזכויות בבית. השופטת הוסיפה וקבעה כי סירובה של האישה להעביר לו את חלקו, "יש בה משום חוסר תום לב וחוסר הגינות" כלפיו.

מעבר לתוצאה עצמה, בית המשפט לא חסך ביקורת גם על אופן ניהול ההליך על ידי שני הצדדים, שכלל, לדבריה, בקשות דחייה חוזרות ונשנות וסיכומים שחורגים מההיקף שנקבע - התנהלות ש"הקשתה על ניהול ההליך ביעילות" וגרמה לבזבוז זמן שיפוטי. בסופו של דבר חויבה האישה בהוצאות משפט מופחתות בסכום של 15 אלף שקל בלבד.

הכתבה המלאה פורסמה במקור בביזפרוטל.