85 מ"ר של אושר: בבית החדש של מיכל אנסקי ברמת גן

"אם היו לוקחים מיקרוסקופ ומסתכלים לתוך הלב שלי, הוא היה נראה כמו המרחב הזה", אומרת מיכל אנסקי על הבית החדש שבראה עם בעלה עבור החיים המשתנים שלהם עם בנותיהם. "אני אוהבת לשבת מול האח בסלון, שיש עליו תמיד קומקום עם מים ושמן אתרי של רוזמרין ואיקליפטוס, ואוהבת את המטבח, שבשעות הצהריים נשטף באור טבעי ועל הקירות משתקפים צבעי קריסטל טבעיים שתלינו ליד החלונות - כל אלו הם ביטוי של מי שאני. אין פה שום דבר שמצטט משהו מבחוץ".

לבאים מבחוץ קשה לזהות את שער הכניסה לבית. הוא ממוקם אומנם בלב שכונה של בתי קרקע ישנים-חדשים ברמת גן, אבל עד לא מזמן היה בית סבתא מוקף עשבייה וחיכה לה ולבעלה אייל אמיר במשך שש שנים. כשהכירו, היא סיפרה לו שהיא בדיוק קונה בית, וכששומעים על הדרך שמצאה אותו, מבינים למה היא קוראת לזה "נס".

"זה היה יום האזכרה של סבא שלי, פרופ' חיים משה יצחק (חמ"י) גבריהו, איש ספר, מייסד חידון התנ"ך ואחד ממקימי הארץ שעבד המון שנים בסוכנות היהודית. אמא שלי הגיעה לרמת גן במקרה, בזמן שראיתי בית אחר בשכונה וביקשה שאקפיץ אותה לאזכרה בירושלים. בדרך היא קלטה שלט למכירה על הבית הזה והתעקשה שניכנס למרות שכבר הייתה באיחור. השער היה מכוסה צמחים והיינו צריכות ממש לדחוף אותו כדי להיכנס. השכנים סיפרו שיש המון יורשים לבית, וכשהתעמקתי התברר שהבעלים הייתה המזכירה שלו במשך 25 שנה בסוכנות היהודית. הצלחנו לאחד את כל היורשים וסיפור ההמשכיות ריגש את כולם. קראנו לבית 'בית חיים' על שמו, מתנה מסבא שלי דרך אמא שלי". בדיוק לאחר מכן הכירה את אייל. המעגלים נסגרו.

תשע דירות עברו מאז שגרו ליד הים בצפון תל אביב, חיים משכירות לשכירות, בבתים של חברים, משפחה, Airbnb ואפילו שלושה חודשים ביוון כי בזמן השיפוץ לא היה להם ממש לאן לחזור. "חיינו על מזוודות, ולמדנו לעבור מחלל גדול מלא חפצים לחלל אינטימי בלי ליצור טראומה", מספר אייל על חודשי הנוודות האחרונים. עכשיו יש להם בית של 85 מ"ר על חצי דונם, שמיכל קוראת לו "גינה עם בית". שני חדרי שינה, סלון במרחב מאוחד עם המטבח, מרחב אירוח שגלש למרפסת מקורה וים של wellness farm, עם גינות ירק ויער מאכל שמתכננים להם המילואימניקים של "ערוגנית", ובו עצי לימון, אנונה, אפרסק, שסק, זית, גויאבה ורודה, מורינגה שהוא עץ רפואה, ליים, אבוקדו אטינגר, ליצ'י, בננה, מנגו, קני סוכר, תפוז דם, אשכולית אדומה, משמש, פיטנגו, הדס. ביניהם בריכת מים אקולוגית, בריכת קרח, סאונה חיצונית, מרחב ליוגה ומדורה, ובהמשך יגיעו גם תרנגולות. "גילינו את המונח wellness farm, 'חוות בריאה', כי זה מקום בריא ומבריא שאנחנו בוראים". אווירת מושב במרחב עירוני.

בחלונות שִחזרה את חלונות הברזל ממטבח ילדותה בבית שבו גדלה בירושלים. מול החלון צמחו אז עץ תפוח אנה ועץ לימון, והם פורחים עכשיו מול חלון המטבח שלה. "היה לי רצון עמוק לשנות את דרך החיים שאני מקדמת כבר שנים. מאז הקורונה קראתי לאנשים להיות בחוץ, להרגיש את האדמה כדי להרגיע את המערכת העצבית. בשנתיים של המלחמה הקמתי עם שותפים ארגון שמייצר מרחבים לריפוי בטבע באופן בלתי אמצעי, וקורא לקבל איזון באמצעות שהייה בטבע". בדֵק היוגה שאייל בונה מתחת לכיפת השמיים, היא מתכוונת לארח נשים שהכירה מקבוצת הווטסאפ השכונתית, שבה הן מחליפות אנשי מקצוע ובייביסיטר. "אני מחברת את הקהילה הנשית סביבי, פותחת את הבית שלי ומייצרת קשרים ומגע אנושי. במקום להיפגש במדרגות בבניין בתל אביב ולא לדעת מי השכנים שלך, אני מוצאת דרכן את התופרת בשכונה".

אחרי שמסרו רהיטים וחפצים, נותרו עם רהיטים ספורים, ספרים שקרובים לליבם ופריטים ממסעות בארץ ובעולם. כפית עץ מניו יורק, כלי קרמיקה בעבודת יד שלה, קופסאות פח עם נשמה שמייצרת תחושת שייכות לבית, כוסות רוזנטל שנמכרו במכירה פומבית במוזיאון ישראל, כלי אמייל, נחושת, זכוכית, ברזל ועץ ישן בארגז שבחוץ או בכיסאות הישנים. הפסנתר מאבא אלכס אנסקי. רק ספת הרביצה המודולרית במרפסת חדשה, ומולה התקינו מסך עם מקרן. הטלוויזיה היא מתקן קטן שמתנייד בין החללים.

"עברנו עם 40 אחוז ממה שהיה לנו. בחרנו להתעסק פחות עם רכוש ויותר עם מהות. לתת זכות קיום למקום הזה שבו אנו חיים. אחרי שמסתיימת המלחמה, אנחנו צריכים להאמין במחר של המקום הזה, וזה אומר לשתול עצים, לעבוד את האדמה ולשמור עליה. כשנוטעים אותם, נוטעים עתיד. אני מרגישה שזה הבריא אותנו מהטראומה של השנתיים האחרונות. המון חברים קרובים שלנו עזבו את הארץ, ואנחנו בחרנו להישאר ככה, שייכים יותר. גרנו במגדלי קומות ופנטהאוזים, אבל זה יצר תיווך בינינו לבין המקום הזה. מה שלא נעשה ונאסף בידיים, לא נכנס לפתח הבית". יותר מזה הם לא צריכים, אולי חוץ מעוד חתולים לצד אלבי הכלבה ומהתרנגולות שעוד יגיעו כדי להתעורר לביצים טריות בבוקר.

הם אוהבים את העבודה על הבית ביחד. בשבת אחת בנו בקתת עץ לגבריאלי, 5, ומאודי, 4. אחר כך הכינו דגים על האש במדורת האבן. לדניאלה הגדולה, בת 15 (בתה של אנסקי מנישואיה הראשונים), הוקדשה פינת זולה משלה. "הנוכחות של הבנות הביאה לנו אור, אושר וטעם לחיים", הם מודים. זהו עבורם תהליך למידה שמכיל מהדברים הכי ורודים ועד למאבק היום-יומי להיכרות עם עצמם. הביחד שלהם התגבר במיוחד בבית הקטן, והבנות, כולל מיכל, נרדמות לא פעם ביחד על המיטה הזוגית בחדר השינה, כשאייל מפנה להן את הביחד שלהן, "סיטואציה משפחתית שלא השגנו באף בית קודם", הוא מדגיש. סעודות שבת נהיו חלק מהשגרה, כשדניאלה, בשלנית בעצמה, מתעקשת על שולחן עם חלות, סוגי סלטים ודגים חריפים. "היא שולחת לאייל רשימה מה להביא מהשוק, ואנחנו נכנסות יחד למטבח ומבשלות. לפעמים כשאני חוזרת הביתה מצילומים, יש כבר סירים על הגז. למדנו לטרוח יותר עבור היום-יום שלנו".

הוא מנהל את העסק המשפחתי לאחר שרכש מאמה, שרי אנסקי, את העסק שלה, "שרי הרינג". היא מופיעה ב"בנות", מופע בידור והעצמה נשית אינטימי, מגבשת את "מאנסקי", קהילת נשים שבוחרות איכות בחומרי גלם בכל תחומי החיים, ומלמדת בחוג למדעי התזונה במרכז האקדמי פרס. לאחרונה סיימה את צילומי העונה הבאה של "מאסטר שף", שתגיע למסך בקרוב. בזמן המלחמה, כשהסתובבה עם רעיון אדמות המרפא בקיבוצים ועוטף עזה ועם המופע, פגשה יותר מ-50 אלף נשים והבינה שהמגע האישי חסר לה. "רוב חיי אני מאחורי מסך ואין לי ממשק חי עם הקהל שלי, למעט האינסטגרם. אני גם 'האמא' של מחלת שיתוק הפנים והסיבוך שלה (ב-2019 לקתה בתסמונת בל, שיתוק פתאומי בחצי פנים שגרם לה לתקופה ארוכה של סבל, טיפולים והתמודדות עם אובדן הסימטריה בפנים), ואין שבוע שלא מתקשרים אליי בנוגע למחלה. כל כך נהניתי מהמפגש ואני רוצה להסתכל בעיניים, לחבק, לרקוד ביחד ולשתף, ודרך מעגלי הנשים לדבר את עצמך, לדבר אמת".

פריצת מסך הזכוכית הווירטואלית תאפשר לה לחוות ערבות הדדית, משפחתיות, קהילה, שייכות וחברות אמיצה. "שיתוף הכאב על הבמה מרפא אותי וגם את הנשים שמקשיבות לי, משום שנוצר חיבור. פגשתי אלמנות מ'חרבות ברזל', ישבנו במעגלים, שיתפנו את הכאב, וכשבאתי לחזק, יצאתי הרבה פחות כואבת ויותר שייכת. הבנתי שאולי זה הייעוד שלי וכך אני בוחרת לחיות. כך אנחנו גם בונים ומשפצים את הבית באופן בלתי אמצעי, ללא מתווכים ומפקחים. אנשי המקצוע שהכרנו דרך המלצות בווטסאפ הופכים לחברים".

העבודה העצמית על הבית היא עבורה חלום שלא העזה לחלום בעוצמות כאלה. "אני סוחטת תפוזים שהילדות קטפו ואייל עובד בגינה. בסרטונים שואלים אותי באיזה מושב אנחנו גרים, ובסוף זאת רמת גן. הילדות מסיימות גנים והולכות לחברות הביתה. אני יכולה להתקשר לאמא שגרה מטר ממני, שתאסוף את הילדה במקומי. חיפשתי בייביסיטר וקיבלתי 14 הודעות מהורים מעבר לכביש. בתל אביב, שבה גרתי מגיל 17, לא היה דבר כזה ווטסאפ שכונתי. אז אומנם אין פיצוציות שפתוחות 24/7 או מסעדות להתאוורר בהן, אבל יש פה את מה שהיה הכי חסר – חברים וקהילה".

היא אוהבת להישאר בבית ואפילו את המטבח שלה עיצבה כאולפן, כדי שישרת אותה מכל זווית שתרצה. זהו החדר הכי חשוב לה בבית. הוא משחזר זיכרונות ואווירה שאליה התגעגעה מהמטבח של אמא. הרבה אור, כפרי ולא מודרני, כחול ולבן אפרפר קטיפתי ולא לבן בוהק, כי הצבעים נמצאים בטבע. שיש דמוי אבן טבעית מאזור אגם קומו, שלא מתרגש מלימון או מכלים חמים על המשטח, פרקט חם עמיד לשמש שמכניסה אור מכל כיוון. מלפפונים חמוצים בצנצנת, פרחים על אדן החלון וכמובן, ירקות בקערות על השיש. חלון אקורדיון משמש גם בתור בר, שמולו יושבים ומביטים החוצה לגינה ודרכו מגישים אוכל החוצה. יש במטבח להבת אש, מים מסוננים מהברז ומוצרי חשמל שהיא אוהבת ובחרה לשתף פעולה עם חברת המותג. הוא נוצר במהלך המלחמה בקריית שמונה, כשב"מיכאלו מטבחים" התעקשו להמשיך לשייף ולצבוע אותו גם תחת הפגזות מלבנון. "גדלתי במטבח של שרי אנסקי, שמכוון כולו לאוכל, המשכתי את הדרך הזאת והפכתי את המטבח שלי למעין גן עדן ליצירת תוכן קולינרי וחקלאי", היא אומרת ותוהה אם הוא יותר מיד-סנצ'ורי או כפרי-איטלקי.

לבית אין אדריכל וגם לא מעצב. היא בחרה בטעם האישי ולא ללכת בתלם. שניהם חקרו עם הבינה המלאכותית תכנון של חדר שינה, ספריות להכיל את האוסף ואפילו את הפתרון הרצוי ליתושים שיבקרו בגינה בקיץ. בסלון חופה הקיר בקרמיקה עם טקסטורה של בד, ועליו נתלתה אומנות של אחיה, חיים ליבק, אומן בינלאומי מצליח שחי בגרמניה. השטיח הוא עבודת אומנות של אומן איטלקי והספה מאיקאה מסתירה את אוסף נעלי החורף של אנסקי. "מצאנו פתרונות בבית הקטן, ואין לנו אפילו מרחב מוגן. אנחנו חלק מהאוכלוסייה שרצה כל היום למקלט, אבל אנחנו מאוד מאושרים", היא אומרת והתרגשות ניכרת בקולה. המרפסת היא מרכז החיים, מוקפת עצי פרי, עם שולחן אוכל גדול, ספת רביצה מודולרית וצבעונית, מערכת קולנוע ביתית, וחלקה חופה באריחים מספרד במראה עתיק מפירוק.

חדר הבנות קטנטן ותוכנן בו קיר גבס חלומי בצבעי פסטל רכים ובמה לזוג מיטות, עם מקום למיכל לשבת ביניהן ולהקריא להן סיפור. השולחן משותף ויש אזורי אחסון ושני ארונות קטנים. מרפסת מקורה עם פרגולה מאפשרת להן לשחק בחוץ גם ביום גשום. בחלונות תלויים חוטים עם קריסטלים מסבתא שרי, והאור נשבר למנסרות קשת עדינות שמציפות את החדר כל צהריים.

בחדר הרחצה הכללי פתחו סקיי-לייט וציפו אותו בטפט אקזוטי כדי להכניס אור רך. ההיי-לייט של המרחב הפרטי הוא חדר השינה הזוגי, שבו הפכו את הסדר. אזור השינה מצומצם לכוך, וחדר הארונות גדול, מרווח ואינטנסיבי עם מדפי רשת מתכת מודולריים, וכולל חלון לתוך חדר השינה כדי שמיכל תוכל לצלם דרכו. "זה אולי אחד מחדרי השינה הקטנים בעולם, ומזכיר קצת בתים יפניים משנות ה-20. בניתי לו ראש מיטה מקטיפה שקניתי בלטביה ווילונות עם סרטים בעבודת יד. המיטה עצמה עשויה עץ אורן שקנינו באינטרנט בכמה מאות שקלים מתוך מחשבה על קרקוע. אם כבר בית על אדמה, אז ליהנות גם מאיכות שינה טובה". המצעים עשויים מאה אחוז כותנה, ובמקום להחליף מזרן הוסיפו טופר טבעוני. המנורות הן מאוסף פרטי שאספה בקופנהגן.

חדר הרחצה הצמוד לחדר השינה הזוגי נמצא למעשה במרפסת, ופתוח אל השמיים, כמעט כמו חממה קטנה. הוא כולל שתי עמדות עצמאיות של כיורים וברזים מספרד, חיפוי קיר באבן קוורץ ואמבטיה פרי סטנדינג לשלושה אנשים, מוקפת סוקולנטים, שתשמש גם כאמבטיות קרח לאייל (ריצוף וחיפויים PORCELANOSA Israel). "האדים והצמחים מייצרים ביניהם יחסי גומלין כמעט קסומים". על הפרקט, שמסוגל לעמוד בתנאי מזוג אוויר קיצוניים, יש אזור וולנס קטן עם אורות אינפרה-אדומים ומכשיר רטט, ובמרחק קצר בחוץ סאונה חמה. "מהמיטה נכנסים ישר לאמבטיה כמו לטקס התעוררות קטן קבוע. שברנו את כל החוקים, אבל אם אדריכל ייכנס לפה, הוא יגיד שאנחנו על מאה אחוז ניצול חלל", היא אומרת על השיפוץ שבו השקיעו כמה מאות אלפי שקלים.

איפה תהיו בליל הסדר?

"כאן, וכבר הזמנו את המשפחה. סבתא חנה תהיה פה ונוכל לייצר המשכיות לילדות שלי. זו זכות גדולה, היא נושקת ל-100, וגם סבתא של אייל. מתחשק לי להזמין את שתי המשפחות. נזיז קצת דברים כדי לעשות מקום".

איזה מסר יש לכם למי שמעצב או משפץ בעצמו?

"קחו נשימה עמוקה וגייסו המון סבלנות", נושם אייל, ומיכל מפרטת: "תתבוננו, תקשיבו ותראו מה אתם לא רוצים ואז מה כן. תתנסו. תעצרו כל פרק זמן כדי לראות מה השתנה במהלך הדרך ואם אתם מיושרים מול הרצון שלכם ולא של מישהו אחר שקובע לכם עובדות. לי אמרו שלא עושים ככה ולא ככה, אבל הסכמתי לשלם יותר כדי לבנות תבנית שמותאמת לחיים שלי. ניפצתי תלם שאני לא רוצה ללכת בו יותר. יש אנשים שלא יזדהו ויגידו 'היא לא נורמלית', אבל עבור אלה שכן, אני רוצה לתת השראה גם אם עושים את זה בקטן. לא צריך מרחבים כדי לייצר גינה, אפשר גם במרפסת או לטפח גינה משותפת עם השכנים. לשתול בה גרניום ריחני שאפשר להכניס לתה ולעשות ממנו סירופ. אלה בחירות קטנות שמשנות סגנון חיים ומכתיבות את האושר שלנו".