פוליטיקת הדיור: משבר המגורים מפיל ממשלות ברחבי העולם, אך בישראל הפוליטיקאים מתעלמים ממנו

אם מישהו בישראל עדיין חושב שדיור הוא נושא למדורי הכלכלה, כדאי לו לפתוח השבוע עיתון בספרד. ראש הממשלה פדרו סאנצ'ס הודיע על בחירות בזק ל-29 בנובמבר, שמונה חודשים לפני המועד המתוכנן, אחרי עימות פוליטי חריף סביב משבר הדיור. צעדי חירום שנועדו לחזק את ההגנה על שוכרים ולבלום פינויים נדחו בפרלמנט, ברחובות נערכו הפגנות, וסנצ'ס החליט להפוך את הדיור לאחד מצירי המאבק על השלטון. באחת המדינות הגדולות באירופה, משבר הדיור איננו עוד נייר עמדה של משרד ממשלתי. הוא מגיע עד להקדמת הבחירות.

בספרד, שבה מחירי השכירות עלו במהירות בערים הגדולות ומספר הדירות המוצעות להשכרה אינו מדביק את הביקוש, הדיור הפך לעימות ישיר בין הממשלה לבין בעלי הדירות, השוכרים והרשויות המקומיות. בתוך זמן קצר הפך הוויכוח על שכר הדירה לשאלה רחבה יותר: האם המדינה מגינה על מי שאין לו דירה, או על מי שכבר מחזיק בנכס.

בברלין הדיור כבר אינו רק נושא חברתי, אלא מבחן של ממש עבור כל מפלגה המבקשת לשלוט בעיר. שכר הדירה המבוקש בעיר כמעט הוכפל מאז 2014, וברלין מעריכה כי תזדקק לעוד 211 אלף דירות עד 2040. 53 אחוז מתושבי העיר ציינו את שוק הדיור והשכירות כאחד הנושאים הפוליטיים החשובים ביותר. מפלגת השמאל הציבה במרכז הקמפיין שלה פיקוח על שכר הדירה והרחבת הדיור הציבורי, והתוצאה הייתה הישג דרמטי שהוכיח כי מי שמדבר אל השוכר יכול להגיע רחוק מאוד בקלפי. אפשר להתנגד לרעיונות האלה, ולחשוב שחלקם עלולים להזיק לשוק, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה: בברלין הפוליטיקאים יודעים שאם הם לא ידברו על הדירה של הבוחר, הבוחר ידבר איתם בקלפי.

המסר הזה מהדהד גם מעבר לים. זוהראן ממדאני הגיע לראשות העיר כשנושא יוקר המגורים, ובעיקר שכר הדירה, היה בלב המסר שלו. הוא הבטיח להקפיא את שכר הדירה בדירות המפוקחות, וביוני השנה מועצת שכר הדירה של ניו יורק אכן הצביעה על הקפאה בחוזים המפוקחים לשנה ולשנתיים. מנהטן, המקום המזוהה בעולם יותר מכל עם הון ונדל"ן יקר, מנהלת היום פוליטיקה סביב השאלה כמה עולה לגור בעיר. במשך שנים נתפסה ניו יורק כעיר שבה מחירי הדיור הם כמעט עובדת טבע, אך כאשר שכר הדירה מטפס ועובדים חיוניים אינם יכולים להתגורר בקרבת מקום עבודתם, הבעיה הופכת לעירונית ופוליטית ומשפיעה על היכולת של העיר להמשיך לתפקד. ממדריד לברלין וממנהטן, המסר דומה: מי שמבקש להנהיג עיר גדולה חייב לענות על השאלה מי יוכל להרשות לעצמו לגור בה.

גם בסיאול קיבלנו הוכחה כמעט מעבדתית למה שקורה כאשר ממשלה נכשלת בדיור. אחרי עליות חדות במחירי הנדל"ן, מפלגת השלטון ספגה ב-2021 תבוסה קשה בבחירות לראשות סיאול ובוסאן. הנשיא מון ג'אה-אין הודה בעצמו כי הכישלון במדיניות הנדל"ן היה אחת הסיבות המרכזיות לעונש הכבד שהציבור נתן למפלגתו.

המסר באירלנד חד לא פחות. בבחירות הכלליות של 2024 שאלו את הבוחרים ביציאה מהקלפיות מה היה הנושא המרכזי שהשפיע על הצבעתם. במקום הראשון, לפני יוקר המחיה ולפני ההגירה, הופיעו הדיור וחסרי הבית. 28 אחוז מכלל המצביעים סימנו את הדיור כנושא המרכזי, ובקרב בני 25 עד 34 השיעור הגיע ל-42 אחוז. כלומר, כמעט כל צעיר שני בקבוצת הגיל שבה מקימים משפחה מגיע לקלפי כשהדירה בראש שלו. גם בהולנד הפך הדיור לאחד מנושאי הבחירות המרכזיים ב-2023, ובאוסטרליה הוא הפך לזירת תחרות מרכזית בין שתי המפלגות הגדולות בבחירות של 2025. מדינות שונות לחלוטין, שווקים שונים, ממשלות ימין ושמאל ותרבויות פוליטיות שאין ביניהן כמעט דבר משותף - פרט לכך שהבית הפך לפוליטיקה.

בישראל מעדיפים לשתוק

ורק אצלנו נדמה שהפוליטיקאים עושים מאמץ להוכיח שהדיור לא פוליטי. ישראל יכולה לנהל ימים שלמים של דיונים פוליטיים על הרכבת הקואליציה הבאה, איזה גוש יגיע ל-61 ואיזה שר יקבל איזה תיק. אבל נסו לשאול שאלה פשוטה הרבה יותר: מהי תוכנית הדיור של מדינת ישראל לחמש השנים הבאות? כמה דירות באמת ייבנו? איך זוג צעיר אמור להגיע להון עצמי ואיך מונעים מצב שבו מתכננים מאות אלפי יחידות דיור על הנייר, אבל אין תשתיות, אין כוח אדם ואין כדאיות כלכלית לבנות אותן?

כאן בדרך כלל מתחיל השקט. הפוליטיקאים בישראל לא בורחים מהדיור מפני שהוא לא חשוב, הם בורחים ממנו דווקא מפני שהוא קשה. כי בדיור אין פתרון של כותרת אחת. צריך לטפל בקרקע, בתכנון, ברישוי, בתשתיות ובכוח האדם, צריך להגיד לראשי ערים שהם חייבים לאפשר בנייה ולתת להם את התקציבים לכך. צריך לחשוב עשר שנים קדימה, לא עד הסקר הבא, ובעיקר צריך להיות מוכן להימדד בתוצאה.

פה בדיוק ההבדל בינינו לבין מה שקורה בעולם. בסיאול השלטון נענש, בברלין שכר הדירה הופך את המפה הפוליטית ובספרד משבר השכירות דוחף להקדמת בחירות. בישראל, לעומת זאת, הדיור עדיין מחכה שמישהו בכלל יכניס אותו לחדר. זה בלתי נתפס, משום שלפני שהאזרח שואל מי יהיה שר הביטחון או שר האוצר הבא, יש לו כמה שאלות בסיסיות הרבה יותר: איפה אגור? האם הילדים שלי יוכלו לקנות כאן דירה? אלה לא שאלות נדל"ן, אלה שאלות על העתיד של החברה הישראלית. בעולם כבר למדו שמי שמתעלם מהן עלול לשלם בכיסא; אולי הגיע הזמן שגם בישראל הפוליטיקאים יתחילו לפחד קצת יותר מהבוחר שאין לו בית.