לואי ה-14 בגרסת חיזבאללה: מה מסתתר מאחורי הקיטש המוזהב של דרום לבנון?

הפסיכולוגיה של הראוותנות: למה מחבלי טרור מקריבים את חייהם וחיי משפחתם, בזמן שהם מתרווחים על כורסאות קטיפה מוזהבות עם שיק של אוליגרך סוג ב'? בזמן שבישראל אנחנו מנהלים דיונים פילוסופיים על האם הטרנד המינימליסטי מיצה את עצמו, בדרום לבנון נחשף טרנד חדש-ישן שאי אפשר להתעלם ממנו: "טרור-בארוק". התיעודים של כוחות צה"ל ששטפו את הרשת בעבר לא חשפו רק משגרים בחדרי שינה, אלא תשתית אסתטית שלמה של אנשים שחיים בדיסוננס הכי צורם במזרח התיכון.

כמעצבת, התיעודים האלו הם קריאת חובה. זה לא סתם "טעם רע, זו הצהרה ויזואלית של כוח וניתוק. אז בואו נדבר על ה"סטייל" שמתחבא תחת האש:

זהב מזויף למנהיגים אמיתיים

הדבר הראשון שתוקף את הרשתית בווילות האלו הוא השימוש האגרסיבי בזהב. פיתוחי גבס מוזהבים, מסגרות מראות בגודל של מסך קולנוע ורגלי רהיטים בסגנון לואי ה-14 שנראים כאילו טבלו אותם בדלי של צבע מטאלי זול.

הרציונל: בעיצוב פנים, זהב הוא תבלין. כאן? הוא המנה העיקרית. השימוש המופרז הזה נועד לפצות על חוסר ביטחון תרבותי. כשאתה בונה ארמון מעל פיר מנהרה או בונקר, אתה חייב שהכל יבריק כדי שלא יראו את הלכלוך שמתחת.

הקטיפה והכאוס: למה דווקא עכשיו?

התיעודים מהבתים בכפרי הדרום מציגים שילוב בלתי אפשרי: קטיפה כבדה בצבעי בורדו מלכותי לצד רצפות שיש מבריקות מדי.

הזווית השנונה: זה נראה כמו הניסיון של חיזבאללה לעשות "הומאז" לריביירה הצרפתית, רק שמישהו בדרך שכח שצרפת זה לא רק זהב, זה גם עידון. התוצאה היא "לוק אוליגרך רוסי ביום רע" עמוס, חונק ונטול טיפה של אוויר לנשימה.

ארכיטקטורה של ניתוק (או: הדרך המהירה לבזבוז כסף איראני)

הווילות האלו במרכזי הכפרים השיעיים הן לא באמת "בנייה מקומית". הן נטע זר. עמודי שיש פסאודו-רומיים ושנדלירים בגודל של טיל בורקאן בלב כפר על צלע הר.

מדובר באדריכלות שמנכסת לעצמה היסטוריה לא לה ומספרת סיפור חסר שורשים. המפקד בשטח רוצה להרגיש שהוא חלק משושלת מפוארת, אז הוא בונה לעצמו תפאורה. הבעיה היא שתפאורה נשברת ברגע שהמציאות דופקת בדלת (או בטיל). זהו עיצוב שמקדש את השופוני על פני הפונקציונליות. הרי מי צריך מטבח נוח כשאפשר שנדליר מקריסטל שמסתיר את הנוף למטולה?

הנרטיב שנשבר לרסיסים

כשרואים את החיילים שלנו יושבים על ספות הקטיפה האלו בלב דרום לבנון, הבועה מתפוצצת. הווילה המפוארת הופכת מעדות לעוצמה לעדות לשחיתות.

הפסיכולוגיה של הראוותנות מוכיחה שוב שמי שמטיף להקרבה ולסגפנות דתית, הוא הראשון לרכוש כורסת "לואי" מוזהבת עם תפרים כפולים. עכשיו, כשהמסכה (והקירות) נפלו, נשארנו רק עם הקיטש ועם ההבנה שסטייל אמיתי, בניגוד לזהב מזויף, אי אפשר לקנות בכסף של משמרות המהפכה.

הכותבת היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style