ערי ישראל, הגדולות והקטנות כאחד, משנות את צורתן החיצונית ללא הרף. בניינים ישנים נהרסים לטובת מגדלי פאר, ובתל אביב, התופעה הזו בולטת במיוחד – נראה שלא משנה לאיזה כיוון ינדדו עיניכם, הם יאתרו אתר בניה פעיל בסדר גודל כזה או אחר. המגמה הזו מייצרת גם לא מעט נזק, אבל אם נשים לרגע בצד את זה השלכות החברתיות – הג'נטריפיקציה ועליית מחירי הדיור, למשל – חשוב לדבר גם על ההשלכות הסביבתיות של הבניה המתגברת. אנו נמצאים בשיאו של משבר אקולוגי, אבל החומרים מהם בדרך כלל עשויים בניינים, בטון ומלט, הם עדיין חומרים תעשייתיים; כתוצאה מכך, פסולת הבנייה איננה רק מפגע אסתטי, אלא שהיא גם עלולה לגרום לזיהום של מי התהום והקרקע.

מחר, ה-23 ביוני, יהיה היום הראשון של שבוע העיצוב הירושלמי בבית הנסן - במסגרתו יוצגו עשרות תערוכות, מיצבים ופרויקטים ייחודים, בהשתתפותם של למעלה מ- 150 מעצבים מישראל ומרחבי העולם. אחד מהפרויקטים שיוצגו במסגרת האירוע השנתי נקרא "להצמיח אדריכלות", ועליו אמונה נוף נתנזון - אדריכלית שמתמקדת בעבודתה בנקודות המפגש האפשריות של טכנולוגיה עם אדריכלות - יחד עם שבעה מהסטודנטים שלה בבצלאל: נעה זרמתי, עדי סגל, אלישבע גיליס, דני פרידמן, רבקה פרטוק, גיתית לינקר, אור נעים וליאון הידלגו. הפרויקט המדובר, שאפשר לראות בו יצירה עיצובית מרהיבה ופתרון פרקטי ממשי לבעיה קיימת כאחד, נהגה מתוך רצון של האנשים והנשים שמאחוריו לתת קונטרה ירוקה והכרחית לבנייה הישראלית הבדרך כלל מזהמת.

אז איך עושים את זה? במשפט: במקום לעשות שימוש בחומרים מזהמים, עושים שימוש בחומרים מן הטבע. ובכמה משפטים: במרכז הפרויקט עומדת זרוע רובוטית שיוצרת מבנה שעוצב באופן דיגיטלי ומדפיסה חומר שנוצר במעבדה. מדובר בתערובת של אדמה, זרעים וחומרים מזינים ומייצבים. המבנה מעוצב ומקודד למחשב של הזרוע, שמדפיסה את התערובת ויוצרת את הצורה התלת-ממדית. לאחר סיום ההדפסה, המבנה מקבל חיים משלו: הזרעים נובטים ומצמיחים על גבי הקירות חזית ירוקה, והקירות עצמם נותרים יציבים, דחוסים וקשיחים.

בשיחה עם mako, מספרת נתנזון על תהליך הפיכתו של הרעיון לפרקטיקה. "הסטודנטים שלי עשו פרויקט כזה בעבר, שהיה מאוד מגניב אבל בקנה מידה מאוד קטן – האובייקטים היו מאוד קטנים", היא מסבירה. "לקראת שבוע העיצוב, חתרנו לקחת את זה קדימה ולחשוב מה היה קורה אם היינו יכולים לייצר ממש אדריכלות כזו, בקנה מידה גדול יותר".

נוף נתנזון (צילום: ניר אריאלי)
נוף נתנזון | צילום: ניר אריאלי

ואכן, נתנזון מסבירה, שיטת ההדפסה מזכירה הדפסת תלת ממד רגילה – אבל בענק. "הזרוע הרובוטית שיצרנו היא בגובה של מטר וחצי, והיא עומדת על מתקן בגובה מטר, ככה שהיא יכולה להדפיס עד גובה של שני מטר. היא מחוברת למעין משאבה, שמכילה את תערובת החומרים, והמשאבה היא בגודל של מערבל בטון גדול". ההדפסה של החומר, היא מסבירה, תתקיים בשלבים. "בהדפסה אחת אנחנו מצליחים להגיע כרגע לבערך 50 סנטימטר. לוקח בערך עשר דקות – שזה לא הרבה זמן, זה יחסית מהיר. אז, כל פעם אנחנו נדפיס מחדש מעל להדפסה הקיימת, עוד ועוד, בתקווה להגיע לאובייקטים גבוהים, שיכולים להיחשב לאדריכלות".

אין אף לא חומר מזהם אחד בתערובת שממנה נבנים המבנים. "זה מתכון סודי", צוחקת נתנזון, "והכל זה חומרים טבעיים. אפילו האדמה שאנחנו משתמשים בה היא מקומית – אדמה מירושלים. ואם חושבים על קיימות, אז גם לבחירה הזו יש יתרון - זה אומר שאנחנו חוסכים את השינוע של האדמה ממקום למקום, כששינוע בדרך כלל יוצר זיהום של הסביבה".

הפרויקט "להצמיח אדריכלות" ינחת בשבוע העיצוב אחרי ניסיונות הדפסה רבים, אבל גם בשלב הזה, נתנזון והסטודנטים שלה עוד לא יודעים בדיוק למה לצפות. "זה עומד להיות כמו מעבדת ניסויים, כל פעם אנחנו נדפיס משהו ונבדוק אם הוא עובד – נגלה מה מצליח ומה פחות מצליח. אנחנו מנסים לייצר כל מיני צורות, מחדרים עגולים דרך צורות ישרות יותר ועד לעמודים. אנחנו יודעים בערך מה צריך לקרות, אבל זה גם תלוי בהרבה מאוד דברים, אפילו במזג האוויר. למשל, ביום חם יותר החומר יתייבש, ונצטרך לעשות התאמות תוך כדי תנועה".

"להצמיח אדריכלות" (צילום: נוף נתנזון)
"להצמיח אדריכלות" | צילום: נוף נתנזון

נתנזון והסטונדטים לא ינסו רק להדפיס צורות שונות, אלא גם ישתמשו במסגרת הפרויקט בסוגים שונים של זרעים, כך שכל מבנה עומד להיראות אחרת בהתאם לצמחים שעומדים ללבלב מתוך קירותיו: בין השאר, עשתה הקבוצה שימוש בחיטה ועדשים, נבטי אלפלפא, קינואה וצ'יה, דיכונדרה וסיגל אוסטרלי, וגם פרחי קוסמוס ופטוניה. בתהליך ההתנסות, גילתה הקבוצה כי לשימוש בזרעים יש יתרון נוסף: השורשים שהם שולחים, הם שהופכים את החומר לדחוס וחזק יותר. "הבנו שכשהזרעים צומחים, השורשים שלהם מתחילים לחזק את החומר, שנהיה דחוס וצפוף. השורשים מחזיקים טוב את האדמה: אם בבניה ירוקה מסורתית של פעם, בנייה מבוץ, מוסיפים קש כדי לחזק את המבנה – במקרה שלנו, אנחנו מציעים לחזק את החומר תוך כדי הייצור".

"אנחנו לא נדפיס מראש - המבקרים בשבוע העיצוב יוכלו לראות את ההדפסה בפועל, בלייב", מבהירה נתנזון. המבנים שיווצרו, בהתאם להיותם עשויים מחומרים טבעיים, יעברו השתנות תמידית: הם ינבטו, יצמחו וינבלו. כך, במשך התקופה בת החודש בה הם יעמדו בבית הנסן, הם יעברו מהפך חיצוני של ממש. "בימים הראשונים של שבוע העיצוב רוב המבקרים יראו רק אדמה. אחרי שבוע, הם כבר יראו התחלה של ירוק. בסוף יולי, אני מאמינה שהכל כבר יהיה ירוק".

"יש לזה אחיזה במציאות. אנחנו בעיצומה של מהפכה"

אז בקטן, החזון של נתנזון ושל הסטודנטים מצליח להתממש; אבל בגדול, האם הוא באמת מסוגל לספק תשובה אמיתית לבעיה שהוא מנסה לפתור? לדברי נתנזון, לחלוטין כן. "תראי, זה מחקר בתהליך, ומחקרים כאלה לוקחים שנים", היא אומרת. "אבל אני חושבת שיש לזה אחיזה במציאות. אני לא יכולה להגיד לך שאנחנו שם עכשיו, אבל אני חושבת שעם עוד זמן לא ממושך מאוד של מחקר, זה אפשרי: הרי היום, בעולם, כבר מדפיסים בתלת ממד בתים שלמים מבטון. למשל, בנו לאחרונה שכונה שלמה במקסיקו במדפסת תלת ממד, והבית הראשון בארצות הברית נבנה לפני כחצי שנה".

"הטכנולוגיה הזו לא בשימוש עכשיו בכל מקום, אבל אנחנו ממש בעיצומה של מהפכה", היא אומרת, אנחנו נמצאים בזה ממש עכשיו מבחינת טכנולוגיות בניה. זה האופן שבו יבנו בעתיד, וזה לא העתיק הרחוק - המהפכה הדיגיטלית באדריכלות קורית עכשיו. וגם, התחילו ניסיונות להדפיס בתלת ממד מבנים שעשויים מחומרים לא מזהמים, וזה מה שהיה לנו חשוב לייצר בפרויקט שלנו".

כשמהרהרים בטיבה של הטכנולוגיה הזו, מתבקש להאמין מיד שמדובר בטכנולוגיה יקרה להחריד, כזו שאולי יעשה בה שימוש ניסיוני אבל לא נחרץ ומקיף. אבל נתנזון מסבירה כי בשונה ממה שאפשר היה לחשוב, השיטה המדוברת היא גם משתלמת כלכלית. "להדפסת תלת ממד יש יתרון גדול", היא מסבירה. "בעצם, נחסך כאן השימוש במשאב הכי יקר בבניה: כוח אדם, פועלים. כדי לייצר צורות מורכבות מבטון צריך לגייס כוח אדם שייצור תבניות מורכבות, וזה נורא יקר ונורא מסובך להביא פועלים מיומנים והרבה מהם. לזרוע הרובוטית, מצד שני, זה לא משנה אם הקוד הוא מסובך יותר או פחות". למעשה, ככל שהמבנה גדול יותר (ובהתאם דורש את העסקתם של יותר פועלים), כך החיסכון בכסף שמאפשרת ההדפסה ניכר יותר.

"להצמיח אדריכלות" (צילום: באדיבות המצולמים)
מימין למטה ועם כיוון השעון: נתנזון, לינקר, גיליס, זרמתי, סגל, פרטוק והידלגו | צילום: באדיבות המצולמים

המבנים החדשניים הללו אינם רק זולים יותר לבנייה אלא גם עמידים בתנאי מזג אוויר קיצוניים – לפחות בתנאי מזג האוויר הקיצוניים שמאפיינים את מדינת ישראל. "אני יודעת שדווקא בתנאי חום קיצוניים, כמו שיש עכשיו בישראל, המבנים מתחזקים כי האדמה מתייבשת ומתקשה", אומרת נתנזון. "מן הסתם כל עוד לא משקים את המבנים, הם יהיו יותר יציבים, אבל פחות פורחים. אחרי שיש צמיחה והמבנים מתייבשים, גם השקיה ומים לא משנים את החוזק שלהם. ממש כמו בתים שנבנים מבוץ ואדמה".

הפרויקט השאפתני קיבל לאחרונה גם תיקוף משמעותי, שרק מוכיח כמה קיומו אכן רלוונטי במציאות החיים בישראל. "במהלך העבודה על 'להצמיח אדריכלות'", מספרת נתנזון, "חברת נדל"ן גדולה בישראל – רוגובין – יצרה איתנו קשר. החברה לקחה חסות על הפרויקט כולו וגם נתנה לנו תרומה גדולה במטרה שאולי נשלב את הטכנולוגיה הזו אצלה בהמשך, ככה שהמחקר בנושא טכנולוגיות בניה ירוקות, זולות וחדשניות יכנס גם ליישום בבניינים של רוגובין". 

אין ספק שמדובר בתמיכה שיש לה חשיבות אדירה, ונתנזון לגמרי מאמינה בכוחו של שיתוף הפעולה הזה, ביכולתו להוכיח שאפשר אחרת. "זה מאוד הגיוני; אני חושבת שבישראל זה יכול לעבוד מעולה ולהיות פורץ דרך ממש. ישראל היא מדינה חדשה יחסית, אין כאן מסורות בניה של מאות שנים, אין מלאכות שעוברות מדור לדור. בתור מדינת הייטק, זה רק הגיוני שהמדינה תנסה לפתח פתרונות חדשים, טכנולוגיים ומתקדמים גם לתחום האדריכלות; במדינה שבונה כל כך הרבה וכל הזמן נבנית מחדש, זה לא הגיוני להמשיך לבנות כמו שבנו לפני מאה חמישים שנה, ולבנות מחומרים כל כך מזהמים כמו בטון. אנחנו לא עושים את מה שאנחנו עושים לטובת יצירה של איזה אובייקט עיצובי, אנחנו מנסים לפתח פה ביחד את הבניה בישראל". 

פרויקט "להצמיח אדריכלות" (צילום: נוף נתנזון)
"להצמיח אדריכלות" | צילום: נוף נתנזון


"לא יכול להיות שהבניינים בסביבה שלנו ימשיכו רק לקחת אנרגיה ולא לתת"

"שורשינו נעוצים עמוק בעולם הבנייה וגם בבניין הארץ. לצורך העניין, אנחנו ניגשים לבניין גם בצורה סנטימנטלית, לא רק כלכלית", אומר אורן רוגובין, דור שלישי לעסק המשפחתי ואדריכל בהשכלתו, בשיחה עם mako. את האמירה הזו של רוגובין מתבקש לייחס גם לאג'נדה הסביבתית של החברה, שפועלת לקדם חדשנות אקולוגית בענף הנדל"ן. קודם כל, כל הפרויקטים של החברה עומדים בתקני הבניה הירוקה המחמירים ביותר, כך מספר רוגובין. "זה נהיה היום סטנדרט מסוים משני טעמים", הוא מסביר, "קודם כל כי באמת רוצים לעשות טוב לסביבה, וגם מבחינה שיווקית או מסחרית - תאגידים אמריקאים גדולים לא מסתכלים עליך אם אין לך אסמכתא כזו". ובכלל, הראייה הירוקה מלווה את חברת רוגובין בכל צעד ושעל. "לא יכול להיות שהבניינים בסביבה שלנו ימשיכו רק לקחת אנרגיה ולא לתת", אומר רוגובין, שבמסגרת תפקידו בחברה מתמקד בפיתוח עסקי ובניהול התכנון והביצוע. "אנחנו צריכים יותר לתת לסביבה מאשר לקחת ממנה. זה רעיון שיש לנו בראש כבר שנים, ואנחנו תמיד מחפשים איך להתייעל".

"את הפרויקט 'להצמיח אדריכלות' פגשנו במסגרת הרעיון שלנו לדחוק לקצה קצת את שיטות וטכנולוגיות הבנייה", מספר רוגובין. "אני אגיד משפט דרמטי – לא יכול להיות שעדיין לא הומצא חומר יעיל יותר מאשר בטון. במובן הזה, הפרויקט הזה הוא חלוצי, ולצורך העניין גם קצת אקספרימנטלי. הוא שואל: האם הבניינים יכולים להיות עשויים מחומרים נושמים? האם הבניינים יכולים להיות אורגניזמים חיים?".

כשהוא מנסה לענות בעצמו על השאלות האלה, מסביר רוגובין שהדרך לשם עוד ארוכה, ובו בזמן – מסביר שהוא מאמין בפרויקט הזה ובמחשבה שמאחוריו, גם אם יעברו שנים עד שניתן יהיה להפוך את החזון לפרקטיקה יומיומית. "בינתיים אנחנו בונים קיר או ביתן קטן, לא משהו שאפשר לגור בו. כלומר, נשאלת השאלה איך מטמיעים בבית כזה חשמל, אינסטלציה ומערכות נוספות שבני אדם צריכים. עולמות של מחקר הם עולמות ארוכי טווח: הלוואי שאפשר היה להגיד שאנחנו יוצאים עוד שנה עם תוצר. ושלא לדבר על בירוקרטיה ורגולציה. במילים אחרות, אנחנו לא נקום מחר בבוקר ונגור בבתים שצומחים באופן טבעי, אבל בהתחשב באג'נדה שלי ושל המשפחה והחברה, היה ברור שאנחנו חייבים לנסות, לגשש באפלה. אנחנו שמחים לנסות לדחוף לכיוון הזה, והפרויקט הזה זה בהחלט משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. יש בו כל כך הרבה אלמנטים שחייבים להתייחס אליהם. זו התקדמות קטנה, אבל זה מעניין ושווה. וזה מרגש אותי". 


23-30 ביוני, בית הנסן בירושלים

שעות פתיחה: א'-ה' 16:00–23:00 | ו' 10:00–16:00 | ש' 10:00–23:00

שבוע העיצוב הוא יוזמה של משרד ירושלים ומורשת ושל הרשות לפיתוח ירושלים ומתקיים בניהול בית הנסן וחברת רן וולף