הזמנים, כמו שאתם יודעים, קשים. חבר אמר לי "תהיי חיובית". ואני השבתי: איך? אנחנו חיים בשנה האחרונה בין מגיפה בסגנון המאה ה-19 לבין ריצה למרחב מוגן בציפייה לקול הבום הבא.

"בכול אופן", הוא הפציר, "נסי". מפה לשם שיחתנו הפליגה לתקופות וגילינו שלא מעט דברים ששילמנו עליהם כסף, היום הם אשכרה בחינם. חיובי? מאוד.

מטוס של אל על (צילום: David Silverman, GettyImages IL)
וגם היינו טסים רק באל על | צילום: David Silverman, GettyImages IL

מס נסיעות

אז: משלמים מחצית ממחיר כרטיס הטיסה (ואז מחירי הטיסה היו מחירים)

היום: המס בוטל

יום אחד עוד נטוס לחו"ל וזה כמובן לא בחינם, ובכל זאת, אין מה להשוות למה שהיה. הטיסה הראשונה שלי בחיים למה שקראו פעם "חוץ לארץ" הייתה בשנת 1981, ועוד לניו-יורק. אני זוכרת כמה עלה הכרטיס כי אנחנו תמיד זוכרים את הפעם הראשונה: 1,500 דולר. במונחים של היום מדובר בכ-6,000 דולר. כלומר, כ- 19,700 שקל. ועל כל זה עוד העמיסו מס נסיעות. פלא שעבדנו שנה בשביל כרטיס? שיהיה ברור: זה היה במחלקת תיירים .

כבר ב-1950 המדינה הטילה מס נסיעות. עלות המס הייתה כחציו של מחיר הכרטיס. במשך השנים הורידו את המס למחיר פיקס של 300 דולר ואחר כך אף הורידו יותר. רק בעלי דרכון זר היו יכולים לחסוך את העלות. ב-1993 בוטל המס.

הודעת סמס (צילום: shutterstock)
וכל הודעה הייתה רק 70 תווים | צילום: shutterstock

אס אם אסים

אז: בין 18 אגורות לחצי שקל לכל הודעה בתוך הארץ. בחו"ל? השמיים הם הגבול

היום: פשוט משתמשים בוואטסאפ

השנה: 2012. נסעתי עם חברים לאיטליה. שמונה ימים  של חרישת המגף הירוק. היה לי אמנם נייד של העבודה אבל שיחות או אס.אמ.אסים בנסיעות פרטיות היו על חשבוננו. צריך גם להזכיר שזה היה לפני המהפכה הסלולרית. בארץ השארתי בחור שאוהב להתעדכן בחיי ואני, בואו, רק תנו לי לתאר אגמים וכן גם מה קניתי במילאנו. ואכן התכתבנו ללא הרף, כי כמה זה כבר יכול לעלות?

לאחר לאחר מכן גיליתי בתלוש המשכורת שלי חיוב של כמעט 600 שקל. כן כן, על הקלדת תיאורי הנוף והמגפיים שמצאתי בחצי מחיר.

שנים ספורות לאחר מכן  טסתי למדינה מרתקת, בורמה (טוב, נו מיאנמר) מדינה בתולית תקשורתית כמעט אף תשתית לא חדרה אליה, כאילו טסנו לתחילת המאה ה-20. בשלב מסוים השארנו את הניידים בכספת במלון. לשאלתכם, זה היה נפלא. אנשים דיברו אחד עם השני, אפילו הביטו ממש בעיניים של זולתם. יחסים בסגנון וינטאג'.

לאחר מספר ימים הגענו לריזורט של עשירים ומישהו בישר לנו שבחוץ בשטח של 4 על 4 מטר יש WIFI. אין לתאר את השמחה של כולם. התבוננתי מהצד במחזה, כעשרה זוגות עמדו צפופים כמו בבית כנסת ונעו בקצב ההקלדה , חלקם חייכו מישהי צעקה פתאום "לשירי נפלה שן ראשונה". בלילה כשכולם כבר חזרו לחדרים הוצאתי כיסא לאזור הפתוח לעולם נכנסתי לוואטסאפ והתכתבנו חצי לילה ובחינם.

אישה מול מחשב (אילוסטרציה: Shutterstock)
שילמת על זה? | אילוסטרציה: Shutterstock

אימייל

פעם: כמה עשרות שקלים לספק האינטרנט

היום: ג'ימייל זה בחינם

אני חיה של הרגלים. כשהעבירו אותנו לווינדוס 10 נכנסתי לאי-שקט. אין יום שבו שמישהו אינו מתנשא עלי בכך שאני עוד משתמשת בשירותים של נטוויז'ן ומשלמת כל חודש כמה עשרות שקלים (לא מסתכלת כמה, כדי לא לעצבן את עצמי). תעברי כבר לג'ימייל, הם אומרים לי, זה בחינם.

חנות תקליטים בטולוז צרפת (צילום: shutterstock)
אם אתם לא יודעים מה זה תקליטים, כנראה גם לא תבינו למה שילמו עבורם | צילום: shutterstock

תקליטים ודיסקים

פעם: כמה עשרות שקלים לכל אלבום

היום: 20-30 שקלים בחודש לעשרות מיליוני שירים

בדרך מהתיכון הביתה הייתה חנות תקליטים גדולה. תמיד הייתי מהססת בפתחה אם להיכנס, כי לא תמיד היה בידי תקציב לקנות עוד אלבום. כשהייתי מתפתה הזמן היה קופא תוך דפדוף ב"חדשים". לעתים הייתי מבקשת להאזין ורושמת לעצמי בראש את הרכש העתידי.

שנים אחרי, כשהיינו טסים לניו יורק, היינו נכנסים להיכלי המוזיקה המרשימים שם,אז כבר היו דיסקים. היו שם תאים להאזנה, והעברתי שם זמן איכות. לפעמים הוא היה רוכן אלי מסיט את האוזניות ולוחש לי: "את שרה בצרחות כולם מסתכלים עליך". אופסי. אפילו קנינו לילד דיסק -מן צהוב בהמון כסף. חלק מהמטען העודף שלנו היו ערמות של דיסקים. כיום קופסאות הפלסטיק המיותמות תקועות עדין בבית ומחכות להסרת האבק. כואב לי הלב להעיף את האוסף.

בסופו של דבר, יוטיוב בחינם. אבל כולנו "משלמים" בזמן של פרסומות, שזה בדיוק הזמן שלוקח לי להניח את האוזניות. והיתרון נוסף , הרי ברוב התקליטים חרשתי בעיקר על ארבעה עד שישה שירים. אוהבים לשלם? מנוי אחד בספוטיפיי פותח לכם את כל עולם המוזיקה כולו. החיסרון, אין כבר את ההתרגשות של קניית תקליט/דיסק חדש.

ספרי בישול ישנים (צילום: אוכל טוב)
זו אהבת אמת | צילום: אוכל טוב

ספרי בישול

פעם: השקעה של כמה עשרות שקלים לכל ספר

היום: חפשו בגוגל מתכון או כאן

אני מתה על ספרי בישול. יש לי ספרייה מהודרת מימי "המטבח באהבה" של רות סירקיס (שהיה עוד של אמא), בואך הספר הפרסי של רותם ליברזון ועד ספרי בישול שרכשתי בהמון כסף בחו"ל. מתי הוצאתי מהם בפעם האחרונה מתכון? לא זוכרת.

כשאני זקוקה למתכון, וזה קורה לא מעט, גוגל מפנה אותי לכל האפשרויות הקיימות (כמעט). כבר שנים לא קניתי ספרי בישול וגם החדשים יחסית שבספרייתי קיבלתי מתנה. והאמת? זה מעולה ונוח ויש גם קטעי וידאו שמציגים תהליכים.

ספרייה בפורטו, פורטוגל (צילום: unsplash)
ספריה בפורטו, פורטוגל. דומה לישראל, בערך | צילום: unsplash

ספריה שכונתית

פעם: מנוי יוקרתי

היום: רק תבואו, זה בחינם

מהשנים הראשונות בבית ספר העממי ועד לסוף התיכון הייתי רשומה בספריה השכונתית. הייתי מהילדות האלה שקוראות בדרך הביתה מהספרייה תוך כדי הליכה. אמי הייתה עומדת במרפסת כי פחדה שאדרס או סתם אתקע בעמוד חשמל מרוב שהייתי כולי בעלילה. אני זוכרת שהיו צריכים לשים פיקדון ביטוח במקרה של אובדן, וכול חודש אביבה הספרנית היתה מצרפת פתק לאמא תזכורת לתשלום. והיום? השערים פתוחים לכולם ובחינם. מצד שני, התחושה היא שיש הרבה פחות ספריות שכונתיות.

מכשיר פקס (צילום: By Reephotoeasy, ShutterStock)
גם בגרסה החדשה, מיותר | צילום: By Reephotoeasy, ShutterStock

פקס

פעם: שלמו פעם על המכשיר, פעם על הדיו, פעם על הקו הנפרד ופעם מחיר שיחה לכל משלוח

היום: אפילו בממשלה הבינו שאפשר לשלוח מייל

כשהתחלתי לעבוד במערכת העיתון אמרו לי: "כדאי שיהיה לך פקס בבית". מיד קניתי פקס  - בלוק של טנק מרכבה - והוא גם היה מצפצף. אלו היו הפקסים של עידן הגלילים. לפעמים הייתי חוזרת הביתה והגליל היוצא היה מגיע עד המטבח. והגלילים הללו היו עולים הון כי היו מהסוג שהכתוב אינו מתפייד אחרי מספר ימים. הלחץ שהגליל נגמר, אל תשאלו.

את הפקס זרקתי מזמן אבל את קו הטלפון הנוסף של בזק ששימש רק לפקסים השארתי עוד שנים, למה? לא ברור. עד שעשיתי חישוב שגם כ – 50 שקל לחודשיים (הוצאות קבועות של ארגונים שיכולים) זה כסף לפח וביטלתי את הקו. אפילו משרדי ממשלה שאיחרו ביטלו את המועקה הזו לשלוח פקסים.

ולסיום,  מומלץ: "אהבת חינם". בעיקר בימינו המעורערים.