ב-7 באוקטובר, כששתי בנותיה ובעלה עוד ישנים בחדריהם, אסנת (שם בדוי) ישבה מול הטלוויזיה וצפתה במחבלים חמושים יורדים מטנדרים בשדרות. המראות שנצרבו באותה שבת בתודעה הישראלית החזירו אותה ל-1974, השנה שבה נולדה – ושבה חדרו מחבלים מלבנון לעיר מגוריה, קריית שמונה, ורצחו 18 ישראלים. זה קרה לא רחוק מבית הוריה, שמאז חינכו את הילדים לנעול היטב את הדלתות.
"כשראיתי בטלוויזיה את המחבלים, מבחינתי הם היו מחוץ לבית שלי. חשבתי שתכף הם באים, שקריית שמונה היא היעד הבא", מספרת אסנת השבוע. "תוך כדי צפייה נכנסתי להתקף חרדה קשה ומיד ארזתי תיקים לבנות ולי. הכי חשובות היו לי התמונות המשפחתיות, הרכוש היחיד שיש לו ערך מבחינתי".
למחרת גויס בעלה של אסנת למילואים, והיא ובנותיה נכנסו לאוטו ונסעו. "בילינו לילה בטבריה, אחר כך היינו כמה ימים בעוד מקום שלא הרגשתי בו בטוחה. למחרת נסענו באוטו בלי שידעתי לאן, ואחרי רבע שעה של נהיגה עצרתי בצד הכביש, נכנסתי לגוגל וחיפשתי איפה אין אזעקות. הבנתי שבנתניה, ונזכרתי שלפני שנתיים הייתי שם עם בעלי במלון וורט לגון. מיד הזמנתי חדר, ומאז אני כאן, עם הנוף לים שהלכתי אליו רק פעם אחת בשביל הילדות. אני כאילו בנופש, אבל אין לי מצב רוח לצאת החוצה או לעשות משהו בשביל עצמי".
העובדה שאין כאן אזעקות לא מקלה?
"לא, כי עדיין שומעים מרחוק פיצוצים, וכי דווקא החדר הזה לא נותן לי לשכוח את מצבנו. אני רואה אנשים ממשיכים לחיות את חייהם, כאילו צופה לייב בנתניה, וזה מעורר קנאה. יש כאן מסעדה בקומה ה-15, ואני רואה נתנייתים שבאים מתוקתקים, לבושים במיטב הבגדים שלהם. זה צובט בלב, כי זה אומנם קורה ממש פה לידי, אבל אני כל כך רחוקה מזה".
רותי גור, ראשת מִנהל הרווחה והביטחון החברתי בעירייה: "אחת המפונות סיפרה שבכל בוקר היא צובטת את עצמה ומבינה שיש מציאות אחרת. אני חושבת שהמפונים בהלם מהשקט"
מאז השבת השחורה ועד לכתיבת שורות אלו נשמעו ברחבי הארץ כ-2,000 אזעקות. על פי נתוני פיקוד העורף, 548 מהן היו באשקלון, 265 באשדוד, 241 בתל אביב, 129 בראשון לציון. בנתניה – ויסלחו לי תושבי העיר אם המילים הבאות יגרמו להם חשש נאחס – נשמעו עד כה אפס אזעקות. גם חיפה נהנית מדף חלק בהקשר הזה, אבל האפשרות של פתיחת חזית צפונית פוגמת מן הסתם בתחושת הביטחון בה; גם בחדרה הקטנה לא שרו הסירנות, אבל נתניה היא היחידה מעשר הערים הגדולות בישראל שהמלחמה פשוט לא נגעה בה. "עיר מקלט", קורא לה אחד התושבים.
נכון להיום שוהים בנתניה כ-5,500 מפונים ומפונות, ובעירייה יודעים לספר שבשיא עמד המספר על 7,000. הם מפוזרים בין 16 בתי מלון שהתפוסה בהם מלאה; רוב הזמן נשארים בחדריהם, ורק מדי פעם יוצאים לעיר. תושבי נתניה מזהים אותם ואת גורלם על פי מבט מסוים בעיניים שמשותף לכולם.
עם המפונים בעיר נמנים חברי קיבוץ עלומים, שכיתת הכוננות שלו הצליחה להחזיק מעמד מול מחבלי חמאס. כשאלו הבינו שלא יצליחו לחדור לאזור המגורים, הם התקדמו אל הרפת ורצחו שם 16 עובדים זרים. "אישה אחת מעלומים אמרה לי שעכשיו, כשהיא נמצאת במקום בלי אזעקות, היא מבינה כמה זה לא נורמלי לחיות כל הזמן בצל הטילים", אומרת רותי גור, ראשת מִנהל הרווחה והביטחון החברתי בעיריית נתניה. "היא סיפרה שבכל בוקר היא צובטת את עצמה ומבינה שיש מציאות אחרת. אני מסתכלת על המפונים וחושבת שהם בהלם מהשקט הזה".
אני חולמת על שדרות
קילומטרים ספורים ממלון וורט לגון – במרכז העיר, לא רחוק מהמדרחוב המפורסם של נתניה – עומד מלון פארק, שייזכר לנצח כמקום שבו התרחש טבח ליל הסדר. 30 איש נרצחו ו-160 נפצעו בפיגוע שביצעו מחבלי חמאס ב-2002; בסגירת מעגל משונה מהסוג שאפשרי כנראה רק בארץ, השנה הפך המקום לסירת ההצלה של כ-200 יהודים ששוב מצאו את עצמם תחת איום חמאס.
"במשך חודש הייתה כאן קבוצה גדולה של עולים חדשים מאתיופיה, כאלה שעלו לארץ שבועיים לפני המלחמה והתגוררו בכל מיני מקומות בדרום, כמו אשקלון", מספר דוד, פקיד הקבלה שעובד במלון זה כחמש שנים. "הם עוד לא התאקלמו בכלל ופתאום מצאו את עצמם בסיטואציה ההזויה הזאת".
הרחובות די ריקים. רבים מהתושבים אומרים שמצב העסקים לא טוב, אנשים יוצאים הרבה פחות ולאף אחד אין מצב רוח. אחרים אומרים שהעיר דווקא חיה יותר מתמיד
"העולים מאתיופיה ישבו בלובי בקבוצות ושיחקו בשקט במשחקי קלפים", מספרת גור. "הייתה אווירה נעימה, ואני חושבת שרבים מהם לא באמת עברו את המלחמה ולא ממש הבינו מה קורה. אגב, בהתחלה המלון הגיש להם אוכל מערבי שהם לא רגילים אליו, והם לא ידעו מה לעשות עם זה. אבל מהר מאוד תושבי נתניה יוצאי אתיופיה הביאו להם אוכל אתיופי, דאגו להכל".
העולים החדשים עזבו בינתיים, ומלון פארק חזר לארח תיירים. מבחינתו של דוד זה חלק מהשגרה שמאפיינת את העיר כולה. "נתניה שוב נראית כמו פעם, יש בה יותר אנשים", הוא מדווח. "אני כל הזמן אומר שההרגשה כאן היא של חיים בבועה, בטח אם לא פותחים חדשות. שלא תעשי לנו עין הרע".
למרות הדברים של דוד, הרחובות די ריקים כשאני יוצאת מהמלון החוצה. רבים מהתושבים שמשוחחים איתי אומרים שאומנם אין אזעקות ועל פניו הכל כרגיל, אבל מצב העסקים לא טוב, אנשים יוצאים הרבה פחות ולאף אחד אין מצב רוח. אחרים אומרים שהעיר דווקא חיה יותר מתמיד, אבל כל זה לא מעסיק את התושבים החדשים והארעיים שלה.
נטלי פוגודין, עובדת בבית דיור מוגן בשדרות: "בחודש הראשון בנתניה לא יצאתי מהמלון. בסוף שכנעו אותי לצאת לטיילת ולשבת במסעדה, אבל אני כל הזמן דרוכה. כל דבר מקפיץ אותי"
"המון אנשים טראומטיים מסתובבים עכשיו כאן בינינו", אומר משה, צעיר נתנייתי שעלה לישראל כילד קטן מברית המועצות לשעבר. "ממילא יש כאן המון פליטים שהגיעו מאוקראינה ומרוסיה בגלל המלחמה שם, ועכשיו יש גם המון פליטים מהדרום ומהצפון. גם ביניהם יש הרבה דוברי רוסית, הם מתערבבים ולפעמים קשה להבדיל ביניהם".
במלון וורט לגון שוהים 680 מפונים. הם כאן כבר חודשיים, רובם משדרות ומקריית שמונה, מיעוטם מאשכול. בתחילת המלחמה היו גם אשקלונים, אבל הם חזרו בינתיים לבתיהם. יש כאן משפחות שכולות, מבוגרים עריריים לצד זוגות מרובי ילדים, מתבגרים ותינוקות. נחגגים כאן ימי הולדת, בריתות, בר ובת מצוות. ישבו כאן גם שבעות. אצל כולם נראה המבט המותש, העצוב, שהמקומיים כבר למדו לזהות. הם לא יודעים מתי ישובו הביתה, יבשלו במטבח שלהם, יישנו במיטה שלהם.
מחוץ למלון, מול הכניסה, יושבת בלה וקוראת ספר. היא אישה כבת 80, ילידת אודסה, תושבת ותיקה של שדרות. היא פונתה עם עוד כמאה דוברי רוסית מבית דיור מוגן שחלק מחלונותיו פונים אל תחנת המשטרה העירונית שהותקפה בשבת השחורה; מחבלים ירו גם לעבר הקשישים שהשקיפו על המתרחש, אבל בלה מספרת שלא חשה בדבר כשכל זה קרה. "אני לא מאלה שמציצים מהחלונות, זאת פעילות שאני לא אוהבת", היא מסבירה.
צחי כהן, מנהל מלון וורט לגון, התחיל לעבוד בדיוק שבוע לפני המלחמה: "הייתי מפיק בטלוויזיה, זאת עבודת המלונאות הראשונה שלי. בעשר בבוקר של 7 באוקטובר נקראתי לעבודה"
בלה רוצה הביתה. "אני אוהבת את שדרות. יש לי אסתמה ומזג האוויר שם בריא לי, יש לי שם דירה עם הדברים שלי והאווירה שלי", היא אומרת. "פה שמו אותי בחדר עם שותפה, ואני אדם מבוגר. יש לי את ההרגלים שלי וזה מאוד לא נוח. לכן את רוב הזמן אני מבלה פה, ברחוב. תראי מה יש לי בשקית, זה לחם לציפורים. אסור לבזבז אף פירור של לחם, את זה יגיד לך כל מי שעבר את מלחמת העולם השנייה".
את יוצאת לעיר? לים?
"לא, הים לא טוב לי ומהעיר לא אכפת לי. אני רק ישנה ורואה את שדרות".
שתי מדינות לעם אחד
נטלי פוגודין, תושבת שדרות וסטודנטית במכללת ספיר, עובדת באותו בית דיור מוגן שבו מתגוררת בלה. בבוקר אותה שבת הייתה פוגודין הנציגה היחידה של ההנהלה בבניין, אחראית למאה הקשישים.
"יש כאן ניצולי שואה כמו בלה שהכל קרה מתחת לחלון שלהם, יש לי קשישה שברחה מהמלחמה באוקראינה, יש כאן זוג קשישים שירו לתוך הבית שלהם", מספרת פוגודין. "הם ועוד זוג קיבלו דיור בנתניה, כי הם לא מוכנים לחזור לשדרות. תארי לך, הם ראו מהחלונות את המחבלים".
המדרחוב מלא בשעת ערב, אורות מנצנצים בשמות ומספרים למען החטופים. המסעדות פתוחות, אבל אני לא רואה קהל רב. "האמת היא שאנחנו על הפנים", אומר אלדר, עובד בפיצוצייה
פוגודין לא זוכרת הרבה מאותן שעות ארוכות, יש לה בלקאאוט, אבל היא כן זוכרת שכשהבינה מה קורה – וכשבחוץ נשמעו שוב ושוב יריות – היא רצה לנעול את הבניין, אבל שכחה שיש במקום גם דלתות זכוכית וכעסה על עצמה כשהבינה שסיכנה את עצמה לשווא. אחר כך התקשרה לכל הקשישים כדי להסביר להם מה לעשות, אבל חלקם לא ענו כלל לטלפון ואחרים לא הבינו את הדברים, והיא מצאה את עצמה רצה בין הדירות, מיידעת, מבקשת לנעול דלתות. אחר כך כיבתה את האור בפרוזדור, שייראה נטוש, וחיכתה במשרד שלה.
"שוטרים, חיילים ואנשי מילואים באו לעזור לפנות את הקשישים, אבל היו כמה שלא רצו להתפנות", מספרת פוגודין. "את חלקם שכנעתי, וחלקם נשארו והגיעו בנגלה השנייה, רק אחרי שנפל טיל בחניה של הבניין. זה שכנע אותם, אבל קשה להם כאן. הם מבוגרים, ולפעמים אוכלים אחד את השני בגלל הצורך לחלוק חדרים. כולם גם סובלים מנדודי שינה. זה לא יכול להימשך ככה עוד הרבה זמן".
ואיך החיים שלך כאן בנתניה?
"בחודש הראשון לא יצאתי מהמלון. בסוף שכנעו אותי לצאת קצת, אז טיילתי בטיילת וישבתי במסעדה, אבל אני כל הזמן דרוכה, כל דבר מקפיץ אותי. מוזר להסתובב כאן. בהתחלה הכל היה סגור, אבל אחר כך המקומות נפתחו והחיים כאילו נמשכו. באותה תקופה זה צרם לי, הייתה מחשבה שיש מדינה אחת שנלחמת ומדינה אחת שממשיכה בחייה. ברור שזה לא ממש ככה, כי כולנו בטראומה איומה, אבל זה דיסוננס גדול. אני למשל לא יכולה עד היום לשמוע מוזיקה. מבחינתי אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר".
מלון פארק ייזכר לנצח כמקום שבו התרחש טבח ליל הסדר. 30 איש נרצחו ו-160 נפצעו בפיגוע שביצעו מחבלי חמאס ב-2002
במסעדת פנורמה השולחנות ריקים. אין אף אחד מול הים מלבד המארחת והבעלים. כמו מסעדות רבות אחרות בעיר, גם כאן התנדבו להכין אוכל למפונים כשהמלחמה התחילה. מאז חזרו החיים למשהו שמזכיר את מסלולם, אבל בעסק שרק התחיל להתאושש מהקורונה מרגישים היטב את ההאטה הכללית. אומנם בתי המלון מלאים, אומרים הבעלים, אבל העיר ריקה וזרם הלקוחות דל מאוד.
המדרחוב מלא בשעת ערב, אורות מנצנצים בשמות ומספרים למען החטופים. המסעדות פתוחות, בחלקן מתנגנת מוזיקה, אבל באף אחת מהן אני לא רואה קהל רב. מדי פעם נשמעים מרחוק הדי פיצוצים.
"איך משפיעה המלחמה על התושבים?", אני שואלת את משה. אנחנו עומדים בכניסה לפיצוצייה; מגישים כאן גם קפה שלוגמים מולנו מספר קשישים מקומיים, ישובים על כיסאות פלסטיק.
"איזו מלחמה? תראי אותם", מצביע משה על הקשישים התמימים, "אלה קניבלים מהרגע שנולדו".
"האמת היא שאנחנו על הפנים, החיים שלנו לא נמשכים כרגיל", אומר אלדר, שעובד בפיצוצייה. "אני עצמי עברתי לנתניה משדרות ב-2008 כי לא יכולתי יותר עם הרקטות, אבל גם כאן היו פיגועים. מדברים עכשיו על נתניה כאחת הערים הכי בטוחות, אבל אני לא בטוח שיש דבר כזה".
אגב ביטחון, מתברר שהמלחמה דווקא כן מורגשת באזורים האפלים יותר של נתניה: גורם במשטרה מספר שבעבירות רכוש ואלימות בעיר חלה ירידה גדולה מאז פרוץ הקרבות, ולעומת זאת נרשמה עלייה מסוימת בפשיעה החמורה.
מעונן חלקית עד נפיץ
רותי גור מספרת שהבחינה בהבדלים ברורים בין המפונים. "מי שבאו מעלומים ומכיסופים עברו תופת. הם מגיעים עם חוויות מאוד קשות, מה גם שלא היה להם זמן לארוז ולקחת דברים. הם עוברים תהליך הדרגתי של הסתגלות לעיר, הרבה טיפולים רגשיים ועזרה בכל נושא, כולל מיצוי זכויות ואפילו תעסוקה. לתושבי שדרות יש אופי אחר, למרות שגם הם היו בתופת – לחלקם נהרסו הבתים, לחלק נהרגו חברים. אבל בשונה מהקיבוצים, תושבי שדרות לא חיו עם מנגנונים של קהילה. אין להם דובר, אחראי תרבות, דברים כאלה".
בסגירת מעגל מהסוג שאפשרי כנראה רק בארץ, השנה הפך מלון פארק לסירת ההצלה של כ-200 יהודים, עולים חדשים מאתיופיה, ששוב מצאו את עצמם תחת איום חמאס
איך הם מתמודדים עם הטראומה?
"בחלק מהמקרים נוצרו כאן קהילות כאלה באופן טבעי. למשל, במלון "מרגוע" יש קבוצה משדרות שהתחברה כל כך, שהיא מסרבת לעבור למלון מפואר יותר. האנשים שם לא רוצים להיפרד מהקהילה הזאת שנוצרה, אלה תהליכים מעניינים מאוד".
איך מסתדרים בני הנוער המפונים?
"גיל ההתבגרות הוא תקופה של סערה רגשית. תוסיפי לזה את המלחמה ואת העקירה מהבתים, ויש לך פוטנציאל למצבי סיכון כמו דיכאון, שאנחנו אכן רואים בקרב בני הנוער. הכנסנו פעילות אינטנסיבית של עובדים סוציאליים ומדריכים כדי ללוות אותם ולתת להם משמעות".
קבוצה של ילדים קטנים משחקת כדורגל ומתפרצת ברעש גדול אל המרפסת בוורט לגון. אם לא היינו במלחמה ואחרי 7 באוקטובר, אפשר היה לומר שזה יום יפה – שמש נעימה, שמיים בהירים, ים כחול. אבל רון (שם בדוי), תושב שדרות, לא מתכוון לתת לילדים בני עירו להפוך את המרפסת למגרש משחקים. הוא מבקש מהם שיפסיקו, והם מצדם אומרים שמישהו בשם צחי אישר להם. רון לא מאמין, הם נשבעים, אבל אז מופיע צחי עצמו – מנהל המלון, צחי כהן. "אמרתי לכם שאסור לשחק כאן", הוא נוזף בהם ברוך והם הולכים.
רון לא היה בביתו בשבת השחורה. הוא נרדם אצל אחיו, וכשכולנו היינו דבוקים לחדשות, הוא היה דבוק לשידור ממצלמת אבטחה בביתו, שפונה בדיוק לתחנת המשטרה. בטלפון הנייד שלו שמורים כמה מהסרטונים האיומים האלה. "הרבה חברים שלי נהרגו בתחנה, חברים שגדלתי איתם נרצחו. בלתי נתפס מה שקרה שם", הוא אומר.
הבדל גדול בין מה שעברתם לחיים בעיר בלי אזעקות.
"אין אזעקות, אבל כל הזמן יש יירוטים בשמיים, שומעים בומים והילדים בורחים. נכון שיש פה ים וקניונים, אבל אף אחד לא יוצא. לי יש סאפ באוטו כבר חודש, בכל בוקר אני רואה מאות גולשים בים ואני יודע שיעשה לי טוב להצטרף אליהם, אבל אני לא מסוגל".
שלמה מכיר את כל החתולים והם מכירים אותו. "אם אספר לך כמה שנים אני עושה את זה, את תזמיני לי פסיכיאטר", הוא אומר ומיד חושף שכבר 20 שנה הוא עבדו הנאמן של החתול
צחי המנהל מספר שהתחיל לעבוד בוורט לגון בדיוק שבוע לפני המלחמה. "לפני כן הייתי בכלל מפיק בטלוויזיה, זאת עבודת המלונאות הראשונה שלי בחיים. כבר בעשר בבוקר של 7 באוקטובר נקראתי לעבודה, להתכונן לקראת המפונים. בימים הראשונים היה סוג של הלם – קיבלתי את המפונים לבד, לקח זמן עד שהגורמים האחרים נכנסו לתמונה. 'אחים לנשק' היו הראשונים שעזרו, ואני עצמי התרמתי כספים, עשיתי סבבים בין חברים עשירים, כי הגיעו אנשים שלא היה להם כסף לשלם על החדרים לפני שהמדינה נכנסה לעניינים. כמובן לא גירשנו את מי שלא היה לו".
מי היו הראשונים שהגיעו?
"הקשישים משדרות, והם היו במצב נורא. היו כאן גם ילדים יתומים שראו דברים שאסור לאף אחד לראות, כולם במצב לא טוב. אלה שהגיעו מהעוטף לא יוצאים כמעט מהחדרים עד היום. כולם עברו טראומה מטורפת".
"יש פה ערימת גירושים", צועק תושב קריית שמונה שיושב על אחת מהספות הפזורות במרפסת.
צחי אומר שריבים מכל הסוגים הם עניין שכיח. "אתמול קיבלנו ארגזי קרטון ואף אחד לא ידע מה יש בפנים, אז מישהו מקריית שמונה רב עם מישהו משדרות על מי יקבל ראשון את הארגזים האלה. בסופו של דבר התברר שהם מכילים בגדים יד שנייה שאף אחד מהם לא רצה.
"כבר היה לנו כאן מקרה התאבדות אחד, ואנחנו יודעים שהיה כזה גם במלון אחר. לאנשים נמאס להיות ככה, סף העצבים אצל כולם נמוך. נדלקים כמו גפרור".
כל המי ומיאו
לא רחוק מהמדרחוב שטים לעברי עשרות חתולי רחוב בגל גדול של שמחה וציפייה. הם מביאים איתם את שלמה, גבר בן 65 עם עגלת קניות ביד אחת ושקית מלאה עוף מבושל בשנייה. הוא מכיר את כל החתולים והם מכירים אותו. "אם אספר לך כמה שנים אני עושה את זה, את תזמיני לי פסיכיאטר", הוא אומר ומיד חושף שכבר 20 שנה הוא עבדו הנאמן של החתול.
"אני דמות מוכרת בנתניה", אומר שלמה וחתיכות בשר ועצמות נופלות כמו גשם על החתולים. "אף אחד בעיר לא מופתע לראות אותי, אבל המפונים מופתעים, והיו בני נוער שהציקו לחתולים. תראי את זאת, כמה היא ביישנית, לא יודעת להילחם על החתיכה שלה", הוא אומר ומצביע על חתולה שכל חתיכת בשר נלקחת ממנה על ידי האחרים. "מלבד זה שקט פה בעיר".
בדיוק כשהוא אומר את זה נשמע פיצוץ רחוק.
"שמעת, שלמה? פיצוץ", אני אומרת, ונער שחולף על פנינו זורק: "ברור שיש פיצוץ. אנחנו במלחמה".
אבל אין אצלכם אזעקות.
"את יודעת למה? הכל בגלל הרב שלמה. הוא רב צדיק, הוא שומר עלינו", אומר הנער והולך.
"את יודעת איפה יש צדיקים? בקבר", אומר שלמה והולך לחפש את פונפון, חתול שהבריז מארוחת הערב.