נשלם יותר מיסים ונקבל פחות בחזרה: מה מחכה לישראלים אחרי הבחירות

עם ישראל ייגש עוד רגע לקלפי במה שהוגדר כבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה. המלחמה הבלתי פוסקת והזינוק החד בהוצאות הביטחון מציבים בפני הממשלה הבאה אתגר אדיר ממדים, והדרך שבה תתמודד איתו תכריע איך ייראה העתיד של כולנו: כמה נשלם במיסים, אילו שירותים נקבל ואיך נרגיש את זה בכיס ובחיי היום-יום בשנים הקרובות. המומחים מסכימים: המצב הנוכחי לא יכול להימשך - אבל הם חלוקים לגבי הפתרון, ובשאלה מי ישלם עליו.

כדי להבין איך הגענו לכאן, צריך לחזור ל-2022, למצב שבו הממשלה הנוכחית קיבלה לידיה את המושכות. המצב הכלכלי של ישראל היה אז טוב - נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הגדיר את נקודת הפתיחה של המדינה כאיתנה מאוד: החוב היה יחסית נמוך וההכנסות היו גדולות מההוצאות.

המצב ההוא היה תולדה של מה שהנגיד כינה "כריות ביטחון" שנבנו במשך שנים, ושימשו את המדינה גם במשבר הקורונה וגם עם פרוץ מלחמת 7 באוקטובר.

אבל המספרים החזקים הסתירו בעיה ישנה: פער ברמת החיים בהשוואה למדינות המתקדמות, שלדברי מנהל פורום קהלת לכלכלה, ד"ר מיכאל שראל, ישראל לא הצליחה לצמצם במשך 30 שנה, למרות פריחת ההייטק ומדיניות כלכלית אחראית. לדברי מנכ"ל פורום ארלוזורוב עמית בן-צור, כוח הקנייה של העובד הישראלי היה חלש משל ממוצע המדינות המפותחות, ולא הצליח להדביק אותו.

הפער לעומת המדינות המפותחות ניכר היטב בשירותים שישראל נתנה לאזרחיה. מנהלת המרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה דפנה אבירם-ניצן מציינת שההוצאה האזרחית - חינוך, בריאות, רווחה ותשתיות - הייתה נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות עוד לפני המלחמה.

המשמעות של זה, כפי שמסביר בן-צור: כשהמדינה מממנת פחות, האזרח נדרש לשלם מכיסו בשביל להשלים את החסר - למשל כדי לקצר את התור לרופא מומחה, או עבור שיעורים פרטיים לילדים. "אנחנו בעצם משלמים פעמיים", הוא אומר, פעם במיסים ופעם מהארנק האישי.

ואז הגיעה המלחמה

באוקטובר 2023 הכול השתנה. חמאס פלש ליישובי עוטף עזה והחלה המלחמה הארוכה בתולדות ישראל. תקציב הביטחון, שב-2022 עמד על כ-60 מיליארד שקלים - זינק ב-2026 לכמעט 160 מיליארד שקלים. כפי שממשיל זאת חוקר המכון הישראלי לדמוקרטיה רועי קנת פורטל, מדובר בתוספת שבאמצעותה אפשר היה לממן עוד משרד חינוך.

האופן שבו ממשלת נתניהו בחרה לממן את הזינוק בתקציב הביטחון זכה לביקורת רבה, פוליטית ומקצועית. התוספת מומנה בקיצוצים רוחביים חוזרים בתקציבי שאר משרדי הממשלה (כולל אחד ממש השבוע), שורה של העלאות מיסים (כולל סמויות) והגדלת החוב של מדינת ישראל בריבית גבוהה מבעבר - במקביל להמשך הזרמה עקבית של מיליארדי שקלים בכספים קואליציוניים ומגזריים.

למרות זאת, הנתונים הכלכליים היבשים של ישראל אחרי שלוש שנות מלחמה מציירים תמונה של כלכלה יציבה. אבירם-ניצן מסבירה את ה"נס" באותן כריות ביטחון שנצברו לפני המלחמה ומזהירה ש"לא לעולם חוסן": הנתח שבולעים תקציב הביטחון ותשלומי הריבית מעוגת תקציב המדינה כולה גדל בהתמדה (מ-29% ב-2022 לכדי 37% ב-2026).

ומאחר שתקציב הביטחון צפוי להישאר גבוה בעשור הקרוב ותשלומי הריבית על החוב ימשיכו לעלות - יישאר פחות ופחות לשאר שירותי המדינה כמו חינוך, בריאות ותחבורה.

ארבעת האתגרים המרכזיים שבפני הממשלה הבאה

הזינוק בתקציב הביטחון וצמצום הכסף לשירותים האזרחיים מחריפים את הבעיות המובנות של המשק והופכים אותן לפצצות מתקתקות. לטענת המומחים, הכסף נלקח בדיוק מהמקומות שבהם הוא נדרש במיוחד - אתגרי המפתח של ישראל:

אתגר 1: קריסת השירותים החברתיים - כמו צפרדע בסיר

לא תהיה נקודה אחת שבה נבין שמערכת השירותים החברתיים של ישראל קרסה, טוענת אבירם-ניצן. היא מתארת סכנה אחרת, של כרסום הדרגתי - "עוד קצת בבריאות, עוד קצת בחינוך". כמו צפרדע ששוחה להנאתה במים שמתחממים כל כך לאט, עד שהיא לא מבינה שהם כבר רותחים והיא מתבשלת, היא ממשילה.

במציאות כזו, אומרים במכון הישראלי לדמוקרטיה, בתי החולים, בתי הספר והכבישים יקבלו פחות ופחות שקלים כנגד כל אדם שהם אמורים לשרת. התוצאה תהיה תור ממושך יותר בהמתנה לרופא, יותר שיעורים פרטיים וזמן ארוך יותר בפקקים.

את החור האזרח הישראלי יצטרך לסתום מכיסו: בתוספות מיסים שאבירם-ניצן מתארת כבלתי נמנעות - או בתשלומים פרטיים למי שיוכל לעמוד בכך. מי שלא יוכל לשלם בפרטי, ייאלץ להסתפק בשירותים גרועים יותר או בפחות שירותים, באותו מחיר.

אתגר 2: הצמיחה לא מגיעה לכיסי האזרחים

המשק הישראלי המשיך לצמוח בשנות המלחמה, אבל לפי בן-צור מפורום ארלוזורוב, פירות הצמיחה לא מגיעים באותו אופן לכולם. השונות הזו היא שמסבירה את "ההרגשה של רוב הישראלים והישראליות שהם בקושי נושמים מבחינה כלכלית", הוא אומר, "זו הרגשה אמיתית, נכונה, והיא לא באה לידי ביטוי בנתוני המאקרו הרגילים".

המדד שמבטא את התחושה הזו לדבריו הוא כוח הקנייה של שעת עבודה, שמשקלל גם את השכר שמקבל העובד הישראלי וגם את המחירים שהוא משלם. הנתון העדכני ביותר, של שנת 2024, הראה שכוח הקנייה של העובד הישראלי היה נמוך ב-27% מממוצע ה-OECD. לפי בן-צור, אף ממשלה ב-30-20 השנים האחרונות לא בחרה לשנות את זה, וודאי שלא הצליחה.

התוצאה של זה לדבריו, היא שהישראלי צריך לעבוד כ-30% יותר שעות מעמיתו האירופי כדי לקנות את אותם דברים. ואת הפער הזה, הוא טוען, אי אפשר לסגור במחיר הקוטג' או שאר המוצרים בסופר. מכאן הוא גוזר שהמבחן של הממשלה הבאה הוא לא רק בכמה המשק יצמח אלא רמת החיים של מי מהציבור באמת תעלה.

אתגר 3: התאמת מערכת החינוך וההכשרות למציאות

"חלקים מהחברה בישראל מקבלים חינוך שלא מתאים לשוק העבודה המודרני", מתאר שראל בתמציתיות את אחת הפצצות המתקתקות שמאיימות על ישראל, "מי שנכנס למסלול של חינוך חרדי לבנים בגיל שלוש יוצא בגיל 18 ללא הכישורים הנדרשים לשוק העבודה".

התוצאה לדבריו היא קבוצה עם שיעורי תעסוקה נמוכים ושכר ממוצע נמוך - ומחיר שנופל על כלל החברה הישראלית שמשלמת יותר מיסים כדי לממן אוכלוסייה שלא יכולה לקיים את עצמה.

"אני לא מאשים את החברה החרדית או את המשפחות החרדיות - אני מאשים את ממשלות ישראל שלאורך העשורים האחרונים לא ניסו לטפל במצב הזה", מבהיר שראל. הוא מוסיף שהדמוגרפיה גורמת למצב ש"הולך ומחמיר במהירות, וש[יהיה] הרבה יותר קשה לטיפול בעתיד".

בחברה הערבית התמונה דומה: קנת פורטל מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מציין שבוגרי מערכת החינוך הערבית יוצאים ממנה עם כישורים נמוכים מדי למדינה מפותחת. שראל מוסיף שרבים מהם מסיימים את הלימודים בלי לדעת לדבר עברית - "אז איך היית מצפה שהם ישתלבו בהצלחה בשוק התעסוקה בישראל?".

אבירם-ניצן מוסיפה לתמונה את מהפכת הבינה המלאכותית: ללא הכשרה מחדש של עובדים קיימים, היא מזהירה, ישראל ניצבת בפני סכנת "אבטלה המונית". לפי מחקר של המכון, הפער בתקציבי ההכשרה מול ה-OECD מחייב השקעה של כ-4 מיליארד שקל בשנה.

אתגר 4: משבר באמון הציבור בממשלה

התנאי לטיפול בכל האתגרים האחרים, טוען סמנכ"ל קרן ברל כצנלסון אביעד הומינר-רוזנבלום, הוא אמון הציבור - שאת שיקומו הוא מגדיר "המשימה הראשונה במעלה" של הממשלה הבאה. לדבריו, האמון בכוונות הממשלה וביכולתה לבצע ירד בצורה משמעותית בארבע השנים האחרונות, אחרי שהממשלה חילקה את עוגת התקציב "בצורה לא צודקת" והעבירה כספים למגזרים מועדפים על חשבון שאר הציבור.

הנתונים מחזקים את התחושה הזו. ניתוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה לנתוני ה-OECD מראה שישראל נמצאת במקום האחרון בין מדינות הארגון בתחושת התמורה ההוגנת למיסים: יותר משני שלישים מהישראלים (69%) סבורים שהם לא מקבלים מהמדינה תמורה הולמת לכספם.

הבעיה היא שחוסר האמון הזה פוגע גם בפתרון. סקרים שערך המכון הראו שרוב הישראלים רוצים שהמדינה תספק יותר שירותים - אבל לא מוכנים לשלם יותר מיסים כדי לממן אותם, פשוט כי הם לא מאמינים שהכסף יגיע למקום הנכון. "נכונות הציבור לתמוך במיסים גבוהים יותר תלויה באמון שההכנסות הנוספות ישמשו לשיפור שירותים לציבור הרחב", מסכמים שם.

המחלוקת: ביטול פטורים או הכבדת המיסים?

בין שנטל המס בישראל גבוה כפי שטוענים בפורום קהלת, ובין שהוא נמוך כפי שאומרים במכון הישראלי לדמוקרטיה - שני הגופים מסכימים שהנטל הזה נופל על קבוצה קטנה מדי מכלל הציבור. מסיבה זו שניהם גם תומכים בביטול פטורים והטבות מס שחלקם הגדול לא מגיעים לציבור הרחב. אבל זו כמעט ההסכמה היחידה.

במכון טוענים שצריך להרחיב את בסיס המס ולהעלות אותו לרמה זהה למקובל ב-OECD. במילים פשוטות זה אומר שיותר אנשים ישלמו יותר מס על הכנסות שאינן מעבודה: למשל בעלי הכנסות גבוהות שנהנים מהטבות מס על חיסכון ומשכירי דירות שלא נדרשים בדיווח לרשות המיסים, ולא רק הציבור העובד שכבר נושא בעיקר הנטל.

שראל מקהלת טוען שהעלאת שיעור המס "בעת הנוכחית" תכביד על הצמיחה. במקום זאת, לדבריו, צריך קודם כול לבטל פטורים, לשפר את הגבייה ולהתייעל בניהול התקציב, כולל בתקציב הביטחון. בפורום קהלת מפנים לרשימה של 25 רפורמות שגיבשו, ושלטענתם יביאו שיפור ארוך טווח ויסייעו להאצת הצמיחה.

אלא שאבירם-ניצן טוענת שהאצת הצמיחה תניב פירות "בערך בעוד עשור" ולא תסייע להתמודדות עם האתגר של כאן ועכשיו. לדבריה, גם אם הממשלה תעלה מיסים - למשל באמצעות ביטול פטורים והטבות מס - ותקצץ רק בהוצאות שלא מקדמות צמיחה, "עדיין זה לא מספיק, עדיין אנחנו נספוג פה ירידה" בהוצאה על השירותים האזרחיים.

איך להחזיר את אמון הציבור שנפגע?

גם בלי להכריע במחלוקת, יש צעדים שהמומחים מציעים לממשלה הבאה לנקוט כבר בימיה הראשונים, בין היתר כדי להשיב את אמון הציבור שאבד. שראל מפנה לביטול פטורים, שיפור גבייה והתייעלות; במכון הישראלי לדמוקרטיה מציעים להתחיל מקיצוץ תקציבים מגזריים ומעכבי צמיחה ולבטל פטורים ממס - ורק אחר כך לקדם העלאות מס נוספות, ובהדרגה.

הומינר-רוזנבלום מציע לממשלה להוביל עוד ב-100 ימיה הראשונים צעד בונה אמון בצורה של רפורמה שכלל הציבור יהנה ממנה. כדוגמאות הוא מציין את הקטנת מספר התלמידים בכיתות או ביטוח בריאות סיעודי.

בן-צור מציע לפוליטיקאים להציב יעד שמודד את החיים עצמם - "אנשים לא קונים בסופר תקציב מדינה ולא כוונות טובות", הוא אומר. יעד כזה לדבריו יכול להיות צמצום של הפער בכוח הקנייה מול ממוצע ה-OECD ל-15% עד תום הקדנציה.

השורה התחתונה, כפי שמסכימים המומחים, היא שישראל בדרך לשנים מאתגרות. שאלת המפתח, כפי שמנסחת אותה אבירם-ניצן, היא עד כמה המדינה תהיה ערוכה להן. "אם תתנהל נכון, תמזער את הנזקים ותמקסם את התועלות, ואז מצבך יהיה טוב יותר", היא אומרת, ומשאילה מונחים מתחום ההתמודדות עם משבר האקלים: "שילוב בין מיטיגציה ואדפטציה" - כלומר מזעור הנזק וביצוע התאמות למציאות.

לדבריה אי אפשר לברוח מהתאמות כאלו: "להעלות קצת מיסים, אבל בלי לפגוע במי שמייצרים את הערך המרכזי. כ-20% [מהמשלמים] אחראים לכ-80% מההכנסות ממיסים, אי אפשר להמשיך להכביד עליהם".