המצלמה תפסה אותו בנת"צ, ובית המשפט זיכה אותו: המסמכים שהעירייה שכחה להגיש

ב-9 באוגוסט 2024, ב-14:52, תיעדה מצלמת אכיפה של עיריית תל אביב רכב שנוסע בנתיב התחבורה הציבורית (נת"צ) ברחוב דרך יפו 34. הנהג, דורי צשלר, קיבל הודעת קנס של 500 שקל. הוא לא שילם וביקש להישפט. עכשיו, יותר משנתיים אחרי המקרה, בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב זיכה אותו. זה קרה אף שהעירייה הציגה שני סרטונים שלכאורה מתעדים את העבירה. הזיכוי לא נבע ממה שרואים בסרטונים, הוא נבע מהדרך שבה הם הוגשו לבית המשפט.

בדיון הראשון, בפברואר השנה, צשלר כפר באשמה. הוא טען בין היתר שאין במקום תמרור, ושסימון על הכביש לא מספיק. בדיון ההוכחות באוקטובר העידה הפקחית שנתנה את הדוח, והעירייה הגישה את הודעת הקנס עם תמונה ואת שני הסרטונים. צשלר החליט שלא להעיד ולא להציג הגנה בכלל.

רק בסיכומים הוא חשף את הטענה המרכזית שלו: לפי תקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט) מ-1997, אפשר להגיש צילום מצלמה כראיה רק אם מצורפים אליו תעודת עובד ציבור, תצהיר או חוות דעת מומחה. המסמכים האלה אמורים לאשר שהמצלמה עומדת בתנאים שקובע החוק. במקרה הזה לא צורף אף אחד מהם. השופט משה סרוגוביץ קיבל את הטענה. "כל שהוגש הן הודעת הקנס המכילה תמונה שנחתכה מאחד הסרטונים והסרטונים עצמם. אה ותו לא", הוא כתב.

לכתבות נוספות ממדור המשפט בביזפורטל - לחצו כאן

חניה לחוד, נת"צ לחוד

השופט הסביר שבאכיפת חניה במצלמות העירייה פועלת לפי חוקי העזר שלה, ושם התנאים האלה לא חלים עליה. לעומת זאת, נסיעה בנת"צ היא העבירה היחידה שעירייה אוכפת במצלמות לפי פקודת התעבורה, ולכן היא חייבת לעמוד בכללים. "אין לטעמי כל אפשרות פרשנית אחרת. התקנות קובעות תנאי סף להגשת הראיה. המאשימה לא עמדה בתנאי הסף", הוא קבע. בכך הוא גם הסתייג בצורה ברורה מפסק דין של שופט אחר באותו בית משפט, שקבע ב-2023 שהעדות של פקחית יכולה להספיק.

העירייה טענה שעומדת לה "חזקת תקינות המנהל", שהפקחית העידה שהמערכת תקינה, ושמדובר לכל היותר בפגם קטן. השופט לא קיבל את זה. לדבריו, לא מדובר בראיה שהושגה שלא כדין ושצריך לשקול כמה הפגם בה חמור. מדובר בראיה שהוגשה בניגוד להוראה מפורשת בתקנות, ולכן היא פשוט לא קבילה.

העירייה טענה עוד שצשלר לא התנגד להגשת הסרטונים בזמן אמת, ולכן הוא ויתר על הטענה. השופט הסכים שצשלר פעל "בכוונת מכוון וכחלק מאסטרטגיית ניהול ההליך שלו". לדבריו, צשלר שמר את הטענה לשלב שבו כבר יהיה מאוחר מדי עבור העירייה לתקן את המחדל. ובכל זאת, השופט ציין שההלכה שלפיה מי ששותק מסכים לראיה עסקה בעיקר בעדויות מפי השמועה, ולא בראיה שהתקנות קובעות עבורה תנאי סף כתובים. הוא הוסיף שמדובר בעבירת קנס של 500 שקל בלבד. לדבריו, גם אם צשלר היה מתנגד בזמן, הוא לא היה דוחה את הדיון כדי לאפשר לעירייה להביא את המסמכים.

גם שתי ההצעות האחרות של העירייה נדחו. לגבי התמונה שמופיעה בהודעת הקנס כתב השופט שהיא נחתכה מהסרטון ו"אין לה כל קיום עצמאי נפרד". על עדות הפקחית, שסיפרה מה היא ראתה בסרטון, הוא קבע שאם מקבלים אותה במקום את הסרטון עצמו, התקנות מתרוקנות מתוכן. בנוסף, זה סותר את "כלל הראייה הטובה", שלפיו בית המשפט רוצה לראות את המסמך המקורי ולא לשמוע עליו מעד.

לא נטל כבד מדי

השופט הדגיש שהדרישה לא מטילה עומס לא סביר על העירייה. אין צורך להכין את המסמכים לכל דוח, וגם לא לכל מי שמבקש להישפט. צריך להכין אותם רק בתיקים שמגיעים לשלב ההוכחות, לפני שהעירייה מציגה את הראיות שלה.

הוא גם ציין שלקביעה שלו יש "תאריך תפוגה קצר יחסית". מאז שנכנס לתוקף חוק הפרות תעבורה מנהליות מ-2024, תיקי נת"צ נדונים קודם בבית הדין לתעבורה, ובית המשפט לעניינים מקומיים משמש רק ערכאת ערעור.

בסוף השופט התייחס גם לשתיקה של צשלר. הוא ציטט את בית המשפט העליון, שקבע ש"שתיקה אינה שקולה להודאה", והוסיף כי, "ככל שאין חומר ראיות קיים קביל המוכיח את האשמה, אין בשתיקה במשפט כדי להואיל או לסייע למאשימה. השתיקה מחזקת את היש, היא אינה מייצרת אותו או מחליפה אותו". התוצאה: צשלר זוכה מעבירה של אי ציות לתמרור, נסיעה בנת"צ שלא כדין.

הכתבה המלאה פורסמה במקור בביזפורטל.