המשפחות שמרוויחות יותר מ-80 אלף שקל בחודש, לעומת אלו שמרוויחות 6,000

סל הבריאות נשחק, מאות מעונות יום נסגרו בשל מחסור בכוח אדם, וכמעט רבע מהעובדים במשרה מלאה משתכרים שכר נמוך. דוח "תמונת מצב חברתית 2026" של מרכז אדוה, המתפרסם היום (א'), מצייר תמונה של מדינה שהבסיס האזרחי שלה נשחק, כשלוש שנים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. לפי הדוח, ההוצאה הציבורית על שירותים אזרחיים עומדת על שני שלישים בלבד מהממוצע במדינות ה-OECD, ועלות המלחמה הנוספת נאמדת ביותר מ-400 מיליארד שקל.

בעוד משרד האוצר מסביר את הפער בצרכים ביטחוניים, חוקרות מרכז אדוה סבורות כי מדובר במגמה ארוכת טווח שאינה קשורה רק למלחמה. "הפער בהוצאה החברתית הוא ארוך שנים ונובע גם מאג'נדה של הפרטה וצנע תקציבי", מבהירה עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, אחת מכותבות המחקר. לדבריה, הוצאות הממשלה מופנות גם ל"הרחבת התנחלויות, להגנה הביטחונית עליהן, לכבישים המשרתים יישובים קטנים מאוד", אשר "זוללים משאבים באופן בלתי פרופורצינלי לגודל האוכלוסייה". החוקרת אתי קונור-אטיאס מוסיפה כי מנתוני בנק ישראל עולה ש"גם בשנים ללא מלחמה ההוצאה האזרחית לנפש בישראל הייתה נמוכה", ומדגישה ש"זו אינה שאלה של ביטחון מול רווחה, אלא בעיקר שאלה של צד ההכנסות ושל סדרי עדיפויות בתוך ההוצאה האזרחית עצמה".

ישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף ב-OECD בגודלו של המעמד הבינוני. 54.4% ממשקי הבית משתייכים למעמד זה, לעומת ממוצע של 62% במדינות הארגון. רוב משקי הבית המוגדרים כמעמד ביניים מצויים בחלקו התחתון של המדרג, עד 125% מההכנסה החציונית, ובסמוך לקו העוני.

קונור-אטיאס מסבירה כי אומנם בשנים האחרונות התייצב המעמד הבינוני סביב 53% עד 55%, אך במבט ארוך טווח הוא הצטמק משמעותית מ-60% בשנות ה-80 וה-90. במקביל, קצב עליית השכר הריאלי מפגר ב-18% אחרי קצב צמיחת התמ"ג לנפש מאז 1995, כך שהצמיחה הכלכלית אינה מגיעה לכיסם של רוב העובדים.

דגן-בוזגלו מוסיפה כי הנתונים משקפים קיטוב חריף בהכנסות: העשירים צוברים הון, בעוד מעמד הביניים מדרדר. בשנת 2023 ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו של משקי בית שבראשם שכיר או שכירה בעשירון העליון עמדה על 85,218 שקל, פי 13.6 מההכנסה המקבילה בעשירון התחתון, שעמדה על 6,278 שקל. 82% מהכנסות ההון מרוכזות בעשירון העליון, ו-58% מהן במאיון העליון בלבד. במאיון העליון, השכר מהווה רק 29% מההכנסה, ורווחי הון ודיבידנדים מהווים קרוב ל-60%.

עובדי עוני: כמעט רבע מהשכירים

ישראל מדורגת שנייה ב-OECD בשיעור השכירים המשתכרים שכר נמוך, פחות משני שלישים מהשכר החציוני. לפי הדוח, 23.4% מהשכירים במשרה מלאה מוגדרים "עובדי עוני". הנתון חריף במיוחד במשקי בית עם מפרנס אחד, שבהם שיעור העוני מגיע ל-22.1%, אך גם במשקי בית עם שני מפרנסים חלה עלייה לשיעור של 8.7% ב-2024.

הדוח חושף גם ריבוד אתני ומגדרי חריף בשכר. בשנת 2023 השתכרו גברים יהודים אשכנזים (דור ראשון) 23,865 שקל בממוצע, לעומת 22,384 שקל בקרב גברים מזרחים (דור שני). גברים ערבים השתכרו 10,180 שקל, ובתחתית סולם השכר נמצאות נשים ערביות עם 6,975 שקל בממוצע. 73.2% מהנשים השתכרו עד השכר הממוצע, לעומת 58% מהגברים, ובעשירון העליון שיעור הנשים עומד על 19% בלבד.

שירותים ציבוריים בשחיקה מתמשכת

הדוח מציג תמונה קשה של השירותים הציבוריים. סל הבריאות סובל משחיקה מצטברת של כ-26 מיליארד שקל ביחס לצורך הריאלי, כלומר ביחס להתאמה הנדרשת לדמוגרפיה ולטכנולוגיה. ההוצאה הפרטית על בריאות, ישירות מכיסם של האזרחים, עומדת על 20.5%, לעומת ממוצע של 13.4% ב-OECD. מערכת בריאות הנפש סובלת ממחסור של כ-2,674 תקני פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ותקציבה עומד על כ-7% מתקציב הבריאות, נמוך מהמלצות ה-OECD של 10% עד 12%.

גם החינוך לגיל הרך מצוי במצוקה חריפה. ההוצאה הממשלתית לילד בגיל הרך בישראל היא מהנמוכות בעולם, 2% מהתמ"ג לנפש, לעומת 44% בנורווגיה ו-55% בפינלנד. ב-2024 נסגרו 518 מעונות יום בשל מחסור בכ-3,000 סייעות, מחסור הנובע משכר נמוך ומתנאי עבודה קשים. תוצאות מבחני PIAAC מראות כי הציון הממוצע של בוגרים בעלי השכלה אקדמית בישראל נמוך מממוצע ה-OECD, ובחברה הערבית 70% מהנבחנים נמצאים ברמת המיומנות הנמוכה ביותר באוריינות קריאה.

מצוקת המפונים: "מדיניות השבה דכאנית"

הדוח מתייחס גם למצבם של כ-143 אלף האזרחים שפונו מבתיהם, 75 אלף מהדרום ו-68 אלף מהצפון. ד"ר שני בר-און ממן מציינת כי הפינוי ההמוני התנהל ללא מיפוי מרחבי בזמן אמת, תוך הסתמכות על פתרונות זמניים. התקבלו לפחות 20 החלטות על הארכת הפינוי, מה שגזר אי-ודאות מתמשכת על הקהילות המפונות.

בר-און ממן מציינת כי היעדר המיפוי והתיעוד המבוקר מלווה בהיעדר תוכנית לפינוי נרחב וארוך טווח לצרכי שיקום פיזי של אזורי אסון. שיעור השיבה באזור אצבע הגליל עמד על כ-70% טרם המלחמה האחרונה עם איראן, שיעור שאותו היא מגדירה נמוך מאוד. את הלחץ המופעל על המפונים לחזור לבתיהם היא מתארת כ"מדיניות השבה דכאנית הנעשית באמצעי כפייה כלכלית", ומוסיפה: "המדיניות הקיימת מאלצת את החלשים והנתמכות כלכלית לשוב, וכך מרוקנת האזור מהאוכלוסייה החזקה יותר, שלא תשוב ללא השבת האמון". מנהלת "תקומה" ניצלה ב-2024 רק 21% מתקציבה המקורי, ממצא המצביע על קושי בתרגום תקציב לשירותים בשטח.

שוק הדיור בישראל משמש, לפי הדוח, כמנגנון שעתוק של פערים כלכליים בין דורות. בעוד 93% ממשקי הבית בעשירון העליון מחזיקים בדירה, ו-30% מהם מחזיקים בשתיים ומעלה, רק 41% מהעשירון התחתון הם בעלי דירה. שוכרי דירות בעשירון התחתון מוציאים בממוצע 54% מהכנסתם נטו על דיור והוצאות נלוות, מצב המוגדר בדוח כנטל דיור קטסטרופלי המונע חיסכון וצבירת הון.

שוק השכירות מהווה מנגנון להעברת הכנסה משוכרים בעשירונים הנמוכים לבעלי נכסים בעשירונים הגבוהים. ההכנסה השנתית של משקי בית משכר דירה הסתכמה ב-2023 ב-29.2 מיליארד שקל. מתוך סכום זה, העשירון העליון לבדו גרף 11.5 מיליארד שקל, ושלושת העשירונים העליונים יחד קיבלו 70% מכלל ההכנסות משכר דירה.

פרסום הדוח מעורר הד על רקע הבחירות הקרבות, אך חוקרות מרכז אדוה דוחות את הטענה שמדובר בקמפיין פוליטי. "זה שיש בחירות לא הופך את הנתונים על עוני, הוצאה אזרחית, בריאות לקמפיין פוליטי", אומרת קונור-אטיאס, ומדגישה את ההסתמכות על נתונים גלויים של גופים רשמיים. "מרכז אדוה הוא מכון מחקר עם עמדה חברתית ברורה: צמצום אי השוויון, חיזוק השירותים הציבוריים וחלוקה הוגנת יותר של משאבים".

דגן-בוזגלו מסכמת: "כל מסמך וכל מחקר הוא בעל אג'נדה, פעמים רבות סמויה, האג'נדה שלנו גלויה".