חוב מזונות של 133 אלף שקל: הפתרון היצירתי של השופטת

אישה שניסתה לגבות חוב מזונות של כ-133 אלף שקל מבן זוגה לשעבר קיבלה מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה כלי ייחודי: השופטת לירון זרבל-קדשאי הקנתה לאב, שעזב את ישראל בפברואר 2024 ועדיין לא חזר, בעלות מלאה על חדר משרד ששטחו 17.30 מ"ר שאותו הוא ירש מסבתו. הרישום נועד לאפשר לתובעת לפתוח בהליכי מימוש נגד הנכס.

הרקע הכספי פשוט. בהתאם לפסק דין של אותו בית משפט מה-3 לאוגוסט 2018 האב חייב במזונות עבור שני ילדיו, ולצורך גביית התשלומים פתחה האם תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. נכון למועד הגשת התביעה, הגיע החוב בתיק לסכום של כ-133 אלף שקל. במקביל, נסגרו בפניה שתי דלתות: לפי פלט של רשות האכיפה והגבייה עזב החייב את הארץ ב-29 לפברואר 2024 ועדיין לא שב, ובארץ נותרה בבעלותו זכות ירושה שלא הייתה ניתנת להליכי גבייה בהוצאה לפועל בעקבות אופן ניסוח הצוואה.

מדוע נדרש פסק דין כדי לשייך משרד?

הנכס שממנו מקווה התובעת להיפרע הגיע לחייב בירושה. סבתו הותירה צוואה שקוימה בצו קיום צוואה כדין ב-3 ליולי 2024, ובה חולקו בין היתר שני חדרי משרד: אחד לבנה ואחד לנכד, שהוא החייב. הבעיה הטכנית היא שהצוואה נמנעה מלקבוע איזה משרד מוקנה לאיזה זוכה. כל עוד אין נכס קונקרטי שרשום על שם החייב, אין על מה להוציא לפועל.

לכן ביקשה התובעת סעד הצהרתי שיחלק את צמד המשרדים בין שני היורשים וישייך משרד אחד לכל אחד מהם. בבקשתה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, שהוגשה ב-30 ליוני השנה, היא טענה כי יש לראות בהיעדר ההתגוננות מצד החייב את "הסכמתו לסעד המבוקש", וכי בין הצדדים הנוכחיים אין "מחלוקת הדורשת קיומו של דיון במעמד הצדדים". את התובעת ייצג עו"ד אורן צורן.

0.65 מ"ר: כך התחלקו שני המשרדים

היורש השני, בנה של המנוחה ודודו של החייב, נמנע מהתנגדות. בעמדה שהגיש באמצעות בא כוחו, עו"ד ישראל הרפז, הוא מסר כי המשרדים "צמודים זה לזה וכמעט זהים בגודלם". הפער המדויק בין השניים מסתכם ב-0.65 מ"ר: תת-חלקה 38 משתרעת על 16.65 מ"ר, ואילו תת-חלקה 39 על 17.30 מ"ר. הדוד מצא כי "הבדל זה הוא זניח", והסכים לקבל לבעלותו דווקא את המשרד הקטן יותר.

ההסכמה הזאת הכריעה את התיק מבחינה מעשית. השופטת קבעה כי "הנכס המסומן תת-חלקה 38 יוקנה לנתבע מס' 2 במלואו, הנכס המסומן בתת-חלקה 39 יוקנה לנתבע במלואו". כך נותר בידי החייב הנכס הגדול מבין השניים - אותו נכס שעליו הוטל לבקשת התובעת עיקול ברישום, לדבריה "על מנת למנוע הברחתו". התובעת ביקשה שהזכויות יירשמו על שם החייב למרות העיקול, ובקשתה התקבלה.

לכתבות נוספות על פסיקות כלכליות בביזפורטל - לחצו כאן

איך מבצעים המצאה לחייב שנעלם?

החלק הארוך של ההליך התנהל סביב שאלה דיונית: כיצד מודיעים על הגשת תביעה לאדם שכתובתו אינה ידועה לאיש. לפי פלט איתור כתובת ממשרד הפנים, כתובתו הרשומה של החייב היא המשרדים עצמם, ובלשון פסק הדין "וברי כי אינו מתגורר שם". הקשר בינו לבין התובעת ובין ילדיו נותק, והשיחה האחרונה נערכה ב-5 לנובמבר 2024 באמצעות וואטסאפ, ממכשיר שמשויך למדינה זרה. עוד עלה כי החייב שינה את שמו, שהוריו הלכו לעולמם ושהוא בן יחיד, כך שקרוב משפחתו היחיד הוא הדוד, וגם הוא לא יודע היכן הוא שוהה.

ב-25 לינואר השנה קיבלה השופטת את הבקשה לתחליף המצאה ולהמצאה מחוץ לתחום, והתירה פרסום בשלושה עיתונים בעלי תפוצה רחבה באותה מדינה זרה לצד משלוח באמצעות וואטסאפ. ב-28 לאפריל הוגשו העתקי פרסום משני עיתונים, וב-19 למאי הושלמו שלושת הפרסומים בצירוף תרגומם לעברית. רק לאחר מכן נפתחה הדרך לפסק דין בהיעדר הגנה.

בהכרעתה כתבה זרבל-קדשאי כי, "נחה דעתי כי התובעת מיצתה את המאמצים לאתר את הנתבע ולהביא לידיעתו את דבר הגשת התביעה". היא הוסיפה כי "בנסיבות העניין אין למנוע ממנה את הסעד על בסיס בחירותיו של הנתבע למשוך ידיו מתשלום המזונות ומקיום פסק דין למזונות, תוך ניתוק הקשר עם התובעת ועם ילדיו". את הבסיס הפורמלי היא מצאה בתקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, ובציטוט מרע"א 7653/23 דניאלה קירש נ' יצחק אמר - חברה לבנייה והשקעות: "מקום בו ניתנה לבעל הדין שכנגד מלוא ההזדמנות להשתתף בהליך, וזה בחר שלא להתגונן, 'אין לתת בידו את הכוח להכשיל את ההליך הדיוני' וניתן לתת פסק דין בהיעדרו".

מה שווה פסק הדין לתובעת בפועל?

כאן הגיעה השופטת להסתייגות המשמעותית ביותר מבחינה כספית. "על אף חשיבותו של הסעד המקנה זכות קניין מלאה בנכס קונקרטי, סעד זה כשלעצמו אינו מקנה זכות כלשהי בידיה של התובעת, אשר תידרש להליך מימוש לפי כל דין על מנת להיפרע כדי חובו של הנתבע", היא כתבה, והבהירה כי "פסק הדין נועד למלא אך תנאי מקדים והוא שיוך אחד המשרדים לנתבע לשם נקיטת ההליכים המתאימים למימושו". התובעת קיבלה נקודת אחיזה קניינית, ולא כסף.

מנגד, בחנה השופטת את מצבו של החייב הנעדר וקבעה כי "פסק הדין דנן אינו פוגע בנתבע או מקפח אותו באופן כלשהו הנראה לעין". לדבריה, "לכאורה יש בסעד להתיישב עם טובתו של הנתבע ולשייך לו נכס מקרקעין כדין", ואם הוא ישנה את דרכו, "במידה והנתבע ירצה בעתיד להסדיר את חובו, יעמוד לרשותו נכס הרשום על שמו, באמצעותו יכול יהיה לפרוע את החוב". השופטת אף העריכה כי "יש להניח שלעת זו שווי הנכס עולה על שיעור החוב", והוסיפה: "ככל שהנתבע יחליט בתבונה להסדיר חובותיו, פסק הדין דנן מקנה לו אפשרות לעשות כן מבלי שנקף אצבע לשם כך, ואף לזכות בהפרש בין שווי הנכס לבין שיעור החוב".

מי מכריע אם מדובר באירוע מס?

נקודה אחת בבקשת התובעת נדחתה. הפסיקתא שהיא צירפה כללה קביעה שלפיה "למען הסר ספק, הרישום של הנכסים על שמם של הנתבעים בלשכת רישום המקרקעין יהיה מכוח 'ירושה'". מדובר בניסוח בעל משמעות כספית ישירה, משום שהעברת זכויות מכוח ירושה שונה בטיפול המיסויי שלה מהעברה רגילה. השופטת סירבה לאשר את הנוסח וכתבה כי, "לא אוכל לאשרה כמות שהיא". בהמשך היא הבהירה כי "פסק דיני אינו נוגע לשאלת המיסוי או אפיון העברת הזכויות כאירוע מס אם לאו, ושיקול הדעת המלא מוקנה לרשויות המס". הפסקה הושמטה מהפסיקתא, והתובעת הורשתה להגיש נוסח מתוקן לאישור.

באותה רוח סויגה גם ההשלכה על הרישום עצמו. השופטת קבעה כי "אין בפסק הדין לגרוע משיקול הדעת הנתון ללשכת רישום המקרקעין או כל רשות אחרת בה מתנהלות הזכויות לצורך יישום פסק הדין", והוא לא מייתר דרישה כלשהי לשם רישום הזכויות ולשם מימוש הנכס לפי כל דין. שרשרת האישורים הבירוקרטית נותרה במלואה מול התובעת.

הדיון שנקבע ל-27 לאוקטובר בוטל, והתיק נסגר. החייב חויב בהוצאות משפט של התובעת בסכום של 5,000 שקל בתוך 30 יום, ולאחר המועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל. סכום ההוצאות מצטרף לחוב המזונות שממנו מנסה התובעת להיפרע, ושהגיע כ-133 אלף שקל בעת הגשת התביעה.

הכתבה המלאה פורסמה במקור בביזפורטל.