12 שנה הוא לא ישן בלילות: קשיש מירושלים ניצח את קרפור

תושב ירושלים בן 86, אב שכול שמתגורר עם רעייתו בקומה השנייה של בית משותף ברחוב ריינס בעיר מ-1973, סוף סוף קיבל את מבוקשו - פיצוי כספי משמעותי מגלובל ריטייל ק.י, בעלת הזיכיון של רשת קרפור בישראל, שמפעילה סניף בקומת הקרקע של אותו הבניין ממש. הסיפור, שהתגלגל בין ערכאות שונות במשך יותר מעשור, הגיע לסיומו בפסק דין של בית משפט השלום, שקבע כי הרשת תשלם לו 100 אלף שקל עבור נזק לא ממוני, ועוד 17 אלף שקל הוצאות משפט.

הכל התחיל עוד ב-2018, כשהאיש עתר נגד עיריית ירושלים ודרש לסגור את המרכול, בטענה שמשאיות אספקה מגיעות בשעות לילה, נוסעות לאחור ומרעישות במנוחתו. באותה עתירה הושג הסכם פשרה: הרשת התחייבה שלא לפרוק סחורה בין 20:00 ל-7:00, להעמיד שומר ומצלמה שתפעל מסביב לשעון, ולשלם 750 שקל לעמותת אלו"ט על כל הפרה מתועדת, בלי צורך להוכיח נזק.

בהמשך קיבלה קרפור רישיון עסק קבוע עד 2032, עם תנאים מקצת יותר מקילים: איסור פריקה רק לפני 6:00, ולא 7:00 כפי שנקבע בהסכם הפשרה. וכאן החל הוויכוח המשפטי המרכזי: האם ההסכם עדיין תקף, או שהוא פקע עם קבלת הרישיון?

לטענת התובע, גם אחרי קבלת הרישיון המשיכה קרפור "להפר הפרות בוטות" את התנאים, כשספקים ממשיכים להגיע בשעות לילה מאוחרות. באפריל 2023 הוא אף קיבל צו מניעה זמני האוסר פריקה בין 22:30 ל-6:00, ובהמשך הגיש ארבע בקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בטענה שהרשת ממשיכה להפר את הצו שוב ושוב.

מתי הפנייה לספק הייתה נחושה יותר?

בהחלטה קודמת שניתנה באחת הבקשות, לא מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות הרשת: "כשנגע הדבר לכיסה של הנתבעת... הפנייה אל הספק הייתה נחושה יותר. אולם כל עוד הדבר אינו כרוך בחסרון כיס, הרשתה הנתבעת לעצמה להתעלם".

בדיון ההוכחות תיאר התובע כיצד ריכז מאות תיעודים של הפרות, אך משיקולי אגרה הוא הגיש תביעה רק עבור 133 מהן. הוא סיפר שנאלץ לצלם מחלון ביתו כדי להימנע מעימותים עם נהגי המשאיות, שקיללו אותו כשתפס אותם. בעדות נרגשת הוא אמר: "לא חיפשתי את הכסף שלך, חיפשתי שהמשאיות ייתנו לנו לחיות ברחוב... איפה המצלמות שלכם?", ובהמשך: "12 שנה כבר, כבוד השופטת, שאני לא ישן בלילות".

מנגד, מנהל התפעול של הסניף טען כי קרפור פנתה לספקים וביקשה מהם לפעול לפי הצו, אך בחקירה הנגדית הוא התקשה להסביר מדוע רק ספק אחד, מאפיית אנג'ל, קיבל פניות בכתב, ורק החל מיוני 2023. הוא אף הודה כי, "ייתכן שלספק יש אילוצים... אנחנו מדברים על אנג'ל". מנהל הסניף מצדו, טען שהרשת מחמירה מעבר לנדרש ומקבלת סחורה רק מ-7:00, אך בחקירה התברר ש"המחסום" בפועל היה עגלת סופרמרקט עם שלט מודבק ושרשרת בלי מנעול, וגם אלה, כך התברר, כבר לא קיימים.

לכתבות כלכליות נוספות ממדור משפט בביזפורטל - לחצו כאן

"הפרעה מוחשית ומהותית ולא חולפת"

בית משפט השלום בירושלים לא התרשם. הוא קבע כי אין לרשת שום תמריץ כלכלי לאכוף את התנאים כשזה לא נוגע ברווח שלה, וכי התובע סבל "הפרעה מוחשית ומהותית ולא חולפת" לשימוש הסביר בדירתו - מה שמצדיק פיצוי מכוח עוולת מטרד ליחיד, לפי פקודת הנזיקין.

לגבי הסכם הפשרה עצמו, בית המשפט קיבל למעשה את עמדת הרשת וקבע שההסכם התבטל כשניתן רישיון העסק הקבוע ב-2022, מכיוון שהעירייה כבר שקלה את כל האינטרסים הרלוונטיים כשקבעה תנאים מעט מקילים יותר. אבל בפועל זה כמעט לא שינה דבר: לאחר שנקבע כי אין מקום לכפל פיצוי, גם לפי ההסכם וגם מכוח עוולת המטרד, פסקה השופטת אורנה סנדלר-איתן פיצוי גבוה יותר במסלול הנזיקי: 100 אלף שקל, במקום 99,750 השקל שהיו מגיעים לפי ההסכם עבור 133 ההפרות.

בשולי פסק הדין, השופטת מתחה ביקורת גם על העירייה. "ראוי שעיריית ירושלים תפעל ביתר הקפדה על מנת לאכוף על הנתבעת את תנאי רישיון העסק", היא כתבה, כך שהתובע לא ייאלץ "לכיתת רגליו" לבית המשפט האזרחי בכל פעם מחדש.

המקרה הזה חוזר על עצמו במדינה: רשת גדולה מרווחת מחנות בקומת קרקע, ומי שגר מעל או לצידה סופג את המחיר. בית המשפט כבר קבע פעם אחר פעם שהרווח של הרשת לא בא בחשבון כשמדובר במנוחה של אדם בביתו, ושחוסר תמריץ כלכלי לתקן בעיה אינו פוטר מהתיקון. מה שהופך את המקרה הזה למיוחד הוא הזמן: 12 שנה של תלונות, הסכם פשרה, רישיון עסק, וצווים שאף אחד מהם, לפי קביעת בית המשפט, לא הביא לשינוי אמיתי בשטח - עד שהגיע פסק דין שכן עלה כסף לרשת.

הכתבה המלאה פורסמה במקור בביזפורטל.