פצצה מתקתקת: מיליון ישראלים חוששים לפרנסתם - והמדינה לא רואה אותם

מיליון ישראלים רוצים ללמוד מיומנויות עבודה חדשות מחשש להישאר מאחור בשוק התעסוקה, אבל לא יכולים - כך חושף מחקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה שממצאיו נחשפים לראשונה ב-N12. המחקר מצמיד לראשונה מספרים לתופעה שהולכת וצוברת תאוצה אך שעד כה היקפה נותר מעורפל: רואי חשבון, עורכי דין, אנשי פיננסים ויועצים מקצועיים - כולם אנשי צווארון לבן - שמבינים שהבינה המלאכותית מאיימת על הפרנסה שלהם.

הבעיה, כפי שמנסחים זאת עורכי המחקר, היא שמערכת ההכשרות שבנתה המדינה לא מתאימה למציאות החדשה. המדינה בנתה מערכת חינוך מרשימה שמיועדת לתחילת הקריירה - 51% מהישראלים הם אקדמאים, מהשיעורים הגבוהים בעולם - אבל זרוע ההכשרות של שירות התעסוקה מתמקדת רק במי שכבר נפלט משוק העבודה. מי שעדיין עובד ורוצה להישאר רלוונטי לפני שזה קורה לו - נותר לבד. המחקר יוצג לראשונה בכנס אלי הורביץ של המכון הישראלי לדמוקרטיה שייפתח מחר.

"הפרופיל הוא בן 45-40, רואה חשבון, שלמד את כללי המקצוע ועכשיו מיישם אותם בעבודה שלו", מדגים גלעד בארי, ראש תוכנית "רפורמות בכלכלה" במכון הישראלי לדמוקרטיה, שחתום על המחקר יחד עם רז לייבזון. לדבריו, העובד בסיכון הוא "עובד צווארון לבן שהעבודה שלו יחסית רוטינית", כלומר חוזרת על עצמה. "ודברים שהם רוטיניים ומובנים - ה-AI יודע לעשות היטב".

"רפואה מונעת - או ניתוח כשהחולה במצב אנוש"

לדברי בארי, מקצועות צווארון לבן כמו פיננסים, ייעוץ ושירותים מקצועיים הם החשופים ביותר לסיכון. לפי המחקר, 96% מעובדי הפיננסים בישראל חשופים לשינויים בעבודה בגלל AI - אך זה גם בדיוק המקום שבו שיעור ההכשרות הוא הנמוך ביותר: בישראל רק 35% מעובדי הענף עוברים במהלך העבודה הכשרות מקצועיות שנועדו להקנות להם מיומנויות חדשות ורלוונטיות - לעומת ממוצע של קרוב ל-50% במדינות ה-OECD.

הפער הזה, בין החשיפה לסיכון ה-AI ובין ההכשרה בפועל, מגיע על רקע נתוני פתיחה קשים ממילא. החוקרים מצביעים על כך שישראל מדורגת במקום החמישי מהסוף מבין מדינות ה-OECD בשיעור העובדים שעוברים הכשרות מקצועיות במהלך העבודה. בעשור שבין 2012 ל-2023 שיעור ההשתתפות בהכשרות אלו בישראל צנח ב-12.7% לעומת ירידה ממוצעת של 2.6% ב-OECD - הנפילה השנייה בגובהה בין כל מדינות הארגון.

המצב הידרדר עוד יותר בשנות המלחמה: לפי בארי, היערכות שוק העבודה ל-AI הפכה לאחד הנפגעים הסמויים של התקופה, לא כנזק ישיר אלא כתוצאה של היעדר תשומת לב ממשלתית - בעוד מדינות אחרות המשיכו לדהור קדימה.

כדי לסגור את הפער עם מדינות ה-OECD ולהביא את ההשקעה בהכשרות מקצועיות לרמה שווה להן, החוקרים אומדים את ההוצאה הנדרשת ב-4 מיליארד שקל בשנה. לפי בארי, המחיר של היעדר פעולה גבוה בהרבה: עובד שלא עדכן את הכישורים בזמן ונפלט משוק העבודה עולה למדינה הרבה יותר מעובד שקיבל הכשרה מוקדמת - בדמי אבטלה, בקצבאות, ובהכשרות חירום שמחירן גבוה פי כמה. "זה כמו ההבדל בין רפואה מונעת לניתוח כשהחולה כבר במצב אנוש", הוא אומר.

הפתרון מתחבא דווקא בקרנות ההשתלמות?

החוקרים מודעים לגודל האתגר התקציבי - אבל יש להם הצעה מפתיעה. "אני קורא על האיחוד האירופי, שמדבר על חשבונות למידה אישיים שבהם המעסיק שם כסף והמדינה שמה כסף - ואני אומר לעצמי: כבר יש לנו את זה", אומר בארי. הפתרון שאליו מפנים בארי ולייבזון הוא קרנות ההשתלמות, שבמרוצת השנים איבדו את ייעודן המקורי והפכו לאמצעי לחיסכון לטווח בינוני. אבל הכסף שם: ב-2024 הוחזקו בקרנות ההשתלמות 406 מיליארד שקל, תוך שהמדינה מעניקה למחזיקים בהן הטבת מס שנתית בשווי של 11 מיליארד שקל.

לפי החוקרים, אם רק חלק מהטבת המס יותנה בשימוש לצורכי הכשרה מקצועית - במסגרת הסכמה עם המעסיקים שיקצו זמן עבודה ללמידה - אפשר יהיה להתחיל לסגור את הפער בלי להוציא שקל תקציבי חדש. עבור 47% השכירים במשק שלא מקבלים קרן השתלמות, החוקרים מציעים פתרון חלופי: קרן הכשרה ייעודית שתמומן במשותף בידי המעסיקים, העובדים והמדינה.

לדברי בארי, עד כה המחיר של היעדר פעולה התבטא בעיקר בשאלות של פגיעה בפריון ובצמיחה. "אבל עכשיו", הוא מזהיר, "זה יכול להפוך למשהו יותר הישרדותי".