המרדף אחרי המיליארד: פער העושר הבלתי נתפס של ניו יורק נחשף

בזמן שתושבי ניו יורק הממוצעים נאבקים ביוקר מחיה מאמיר ובשכר שדורך במקום, שכבה דקה מאוד של האוכלוסייה נהנית מפריחה כלכלית שקשה אפילו לדמיין. דו"ח חדש של ארגון "אוקספם אמריקה" (Oxfam America) שופך אור על התהום הכלכלית שנפערה ב"סטייט" של ניו יורק, ומגלה כי המדינה משמשת בית ל-154 מיליארדים המחזיקים בהון משותף של 975.7 מיליארד דולר. הנתונים משרטטים תמונה עגומה של אי-שוויון: בעוד השכר הריאלי במגזר הפרטי בניו יורק נותר נמוך מרמתו שלפני המגפה, הונם של עשירי העל זינק בשנה האחרונה ב-11.6% - קצב צמיחה המהיר פי שלושה מהעלייה בשכרם של העובדים מן המניין.

הפער הופך דמיוני כמעט כשבוחנים את הקצה העליון של הפירמידה. עשרת האנשים העשירים ביותר בניו יורק, ביניהם שמות מוכרים כמו מייק בלומברג (השווה 109 מיליארד דולר) וסטיבן שוורצמן (41.9 מיליארד דולר), הוסיפו להונם כ-42.4 מיליארד דולר בשנה האחרונה בלבד. המשמעות המתמטית היא שכל אחד מהם הרוויח בממוצע כ-2 מיליון דולר בכל שעה. כדי להבין את סדרי הגודל, עובד ממוצע במגזר הפרטי בניו יורק, המשתכר כ-39.62 דולר לשעה, יצטרך לעבוד 82,863 שנים כדי להרוויח את מה שאחד מעשרת המיליארדים הללו הרוויח בשנה אחת בלבד.

לדברי רבקה רידל, מובילת מדיניות לצדק כלכלי באוקספם, המצב בניו יורק אינו מקרי אלא תוצאה של "כלכלה המוטה נגד האנשים העובדים ולטובת העשירים ביותר". הזינוק בעושר נובע במידה רבה מהחזקות העתק של המאיון העליון בשוק המניות – שם מחזיקים ה-0.1% העשירים ביותר בכרבע מכלל המניות בארה"ב. לכך מתווספת מדיניות פיסקלית שנויה במחלוקת; הדו"ח מצביע על חוקי המס של ממשל טראמפ, ובמיוחד "חוק אחד גדול ויפה" (One Big Beautiful Bill), כגורם המעמיק את האי-שוויון. על פי התחזיות, עד שנת 2027 החוק צפוי לקצץ מאות אלפי דולרים מחובות המס של עשירי העל, בעוד שהאמריקאים העניים ביותר – אלו המשתכרים פחות מ-15,000 דולר בשנה – ייאלצו לשלם יותר.

המציאות הזו דוחקת את מעמד הביניים והשכבות החלשות אל הקצה. הכלכלן הראשי של מודי'ס, מארק זאנדי, מזהיר כי משקי בית בעלי הכנסה נמוכה "נאחזים בקצות האצבעות" מבחינה פיננסית, כשהם כבולים לחובות רכב, לימודים ומשכנתאות, ללא רשת ביטחון במקרה של פיטורים. התסכול הציבורי מהמצב כבר מתחיל לתת את אותותיו: סקרים עדכניים מראים כי 52% מהאמריקאים רואים בפער העושר בעיה חמורה, ויותר מ-60% סבורים ששיעור המס על מיליארדרים נמוך מדי. בניסיון לבלום את המגמה, פוליטיקאים מקומיים כמו ראש עיריית ניו יורק, זוהראן ממדאני, כבר מציעים להעלות את מס ההכנסה על משקי בית המרוויחים מעל מיליון דולר בשנה, מתוך תקווה להסיט חלק מההון העצום חזרה אל השירותים הציבוריים הקורסים.

הכי הרבה עשירים – אבל לא לאורך זמן

מתחת לגורדי השחקים המנצנצים של מנהטן, כמו המטה החדש והמפואר של ג'יי.פי מורגן צ'ייס בפארק אווניו, דברים מתחילים להשתנות. ניו יורק, שהייתה במשך מאתיים שנה ענקית הבנקאות העולמית, מתמודדת עם שיוני עצום: האחיזה שלה בתושבים בעלי משרות בשכר הגבוה נחלשת. שיעור המועסקים בפיננסים בעיר צנח מ-11.5% ב-1990 ל-7.7% בלבד השנה. למעשה, ג'יי.פי מורגן מעסיק כיום יותר אנשים בטקסס מאשר בניו יורק, וגולדמן סאקס דוחק במנהליו לעבור לדאלאס ולסולט לייק סיטי.

הסיבה לבריחה פשוטה: "מכה כפולה" של מסים כבדים ויוקר מחיה בלתי אפשרי. עם מס חברות מקומי שמצטבר ליותר מ-18% ועלויות דיור שהן פי שניים מהממוצע האמריקאי, העשירים והתאגידים מחפשים אלטרנטיבות זולות יותר בפלורידה ובצפון קרוליינה.

שינויי המס הפדרליים מ-2017 הגבילו את היכולת לנכות מסים מקומיים, מה שהפך את המגורים בניו יורק ליקרים משמעותית עבור המאיון העליון. הנתונים מראים כי שיעור המיליונרים המדווחים על הכנסותיהם בניו יורק נמצא בירידה עקבית, מה שמאים ישירות על מערכת הרווחה העירונית הנדיבה שנסמכת על כספם.

האופטימיים תולים תקוות במגזר ההייטק, שצמח ב-64% בעשור האחרון עם כניסתן של ענקיות כמו גוגל, OpenAI ואמזון. אך מומחים מזהירים כי ההייטק לא יכול לפצות על אובדן משרות הפיננסים - מספר עובדי התוכנה בעיר הוא פחות מרבע ממספר עובדי הפיננסים. ל

לא חזרה של משרות בשכר גבוה ופתרון אמיתי למשבר הדיור (שבו ניו-יורקרים עניים מוציאים מעל 50% מהכנסתם על שכר דירה), ניו יורק עלולה להפוך לעיר רגילה מבחינה כלכלית, אך עם מחירים של עיר לעשירים בלבד. לכן, אם הכלכלה האמריקאית תאט, ניו יורק תגלה בדרך הקשה עד כמה המודל שלה פגיע.

כאב הראש של העשירים: זוהראן ממדאני

המתח הכלכלי הזה מתרגם כעת למלחמה פוליטית יצרית ברחובות ניו יורק. פחות משישה חודשים לכהונתו של זוהראן ממדאני כראש עיר, האליטה העסקית והממסד הדמוקרטי המתון כבר מתארגנים לאופוזיציה חריפה. קבוצות של מיליארדרים, בכירי הייטק מחברות כמו אובר ודור-דאש, ופוליטיקאים ותיקים כמו אנדרו קואומו וסקוט סטרינגר, מאחדים כוחות נגד האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית של ראש העיר החדש. הם חוששים מהרטוריקה האנטי-תאגידית שלו, מהרגולציה הצפויה על אפליקציות המשלוחים, ומהעמדותיו המדיניות המעוררות חשש לאנטישמיות בקרב הקהילה היהודית.

ממדאני, מצדו, אינו נרתע מהעימות. להפך, הוא משתמש בו כדלק פוליטי. כאשר הציג את הצעת התקציב השאפתנית שלו, העומדת על 127 מיליארד דולר, הוא הציב אולטימטום ברור: או שהמדינה תאשר מס של 2% על בעלי הכנסות של מעל מיליון דולר, או שהעירייה תיאלץ להעלות את הארנונה ב-9.5% - צעד שיפגע ישירות בבעלי הנכסים ובמעמד הביניים. "מעמד המיליארדרים שוב זומם נגדו. אנחנו מברכים על כך", הצהירה מנהלת התקשורת שלו, אנה באהר, כשהיא מאותתת שהמאבק ב"עשירים והחזקים" הוא בדיוק המנדט שקיבל מהבוחרים.

עם זאת, 100 ימי החסד של ממדאני חושפים גם את מגבלות הכוח. למרות ההבטחות הגדולות לצדק חלוקתי, הגירעון התקציבי של 5.4 מיליארד דולר מאלץ אותו לסגת מחלק מהתחייבויותיו. הוא נאלץ לאמץ מדיניות דיור קשוחה הדומה לקודמו אריק אדמס, הוריד מהפרק את פירוק יחידות המשטרה השנויות במחלוקת, ואפילו הדיר רגליו מעצרות של המנטורים הפוליטיים שלו, ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז. בעוד הוא מצליח לקדם נושאים קטנים כמו הסדרת רוכלי הרחוב והקמת שירותים ציבוריים, השאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם יצליח ממדאני לכופף את ידם של עשירי ניו יורק, או שהמציאות הכלכלית של העיר תכניע בסופו של דבר גם את המהפכן הגדול ביותר שלה?