איילון חזר להיות חניון: למה הכבישים פקוקים כל כך?

דור, עובד הייטק מבנימינה, יצא הבוקר לעבודתו במרכז תל אביב וגילה שהמציאות על הכביש השתנתה. הנסיעה שלקחה לפני שבוע 40 דקות ארכה הפעם כמעט שעתיים. "בעבר נסעתי ברכבת, אבל אני עדיין לא מרגיש בטוח", הוא אומר. "חיזבאללה יכולים לירות גם מעבר לאזור הצפון". מבט באפליקציית הווייז גילה לו שגם הדרך חזרה בשעות אחר הצהריים תימשך כשעתיים. "מייאש. יום העבודה מתארך בארבע שעות בגלל הפקקים".

דור לא לבד. נתיבי איילון והכבישים הבין-עירוניים חזרו להציג את התמונות המוכרות מלפני המלחמה: טורי מכוניות, זחילה, תסכול. גם בתוך תל אביב המצב לא טוב יותר.

נועה, תושבת תל אביב, מסיעה כל בוקר את ילדיה לבית הספר ואז ממשיכה לעבודתה ברמת גן. "בבוקר קטסטרופה כמו שהיה תמיד", היא אומרת. "חזרו ללימודים, חזרו לעבודה, בקושי אפשר לזוז". נועה מוסיפה שלפחות היא חוסכת את מצוקת החניה ליד בית הספר, כי ילדיה גדולים מספיק ונכנסים לבדם. "בעבר גם חטפתי דוחות חניה כי הייתי צריכה ללוות אותם פנימה", היא מספרת.

"העומס חזר לשגרה", אז למה זה מרגיש גרוע יותר?

אורן שמול, מנהל מרכז ניהול התנועה המטרופוליני של נתיבי איילון, מאשר את התחושה בנתונים. לדבריו, במהלך המלחמה חלה ירידה של עשרות אחוזים בנפח הנסועה, אולם מתחילת השבוע רמת העומס חזרה לשגרה.

מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב ומחזיקת תיק התחבורה, אומרת שמבחינת העירייה אין שינוי מהותי. "למעט ברחוב אבן גבירול, שם מתבצעות עבודות הרכבת הקלה ולכן צומצמו מקטעים לנתיב בודד, אין עבודות תשתית מיוחדות אחרות", היא אומרת. "פשוט חזרנו לשגרה שהייתה טרם המלחמה עם איראן".

פרופ' ערן פייטלסון מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, יו"ר האגודה הישראלית למחקר תחבורה, מציע הסבר. מאות אלפי אנשים חזרו לעבודה וללימודים, ימי הזום נגמרו וצריך להגיע פיזית. אבל הפקקים מרגישים חריגים, ופייטלסון מצביע על הגורם המרכזי: הפחד.

"הורידו את רמת השירות בתחבורה הציבורית במהלך המלחמה, גם בכמות וגם בתדירות", הוא אומר. "פיקוד העורף עדיין מזהיר לגבי מספר הנוסעים שיכולים להיות יחד, ולכן אנשים מעדיפים את הרכב הפרטי. אנשים רוצים מקסימום שליטה על מצבם, ולנסוע ברכב שלך זה בדיוק זה". לדבריו, ישראלים עדיין חוששים מאוטובוסים ורכבות. "מרגישים שזה לא בטוח", הוא מסכם.