התקיפה בוונצואלה: מה זה יעשה לכלכלה בעולם?

בלילה שבין שישי לשבת ביצעה ארה"ב תקיפה רחבה בוונצואלה, עם פיצוצים שנשמעו בקראקס ובמוקדים נוספים. בדיווחים הופיעו שמות של אתרים צבאיים ונקודות תשתית, כולל בסיס לה קרלוטה, מתחם צבאי גדול בפוארטה טיונה, אזור הנמל לה גואירה ועוד.

עם זאת, הדרמה הגדולה באמת התחוללה כאשר הנשיא דונלד טראמפ הודיע כי נשיא ונצואלה ניקולס מדורו ורעייתו סיליה פלורס נתפסו והוצאו מהמדינה, בדרכם לניו יורק לצורך העמדה לדין על אישומים של נרקו טרור - שילוב של סחר בסמים ופעילות טרור, בו ארגוני פשע המרוויחים מסחר בסמים משתמשים באלימות קיצונית כדי להשפיע על ממשלות, לעכב אכיפת חוק, לפגוע במערכת המשפט ולממן פעולות טרור פוליטיות או אידיאולוגיות, כמו פיגועים והתנקשויות, כדי להבטיח את המשך פעילותם הלא חוקית. בנוסף יואשם מדורו בסחר בקוקאין, נשק ומזימות נגד ארה"ב. אלו כל המשמעויות הכלכליות של התקיפה בעולם.

למה ארה"ב תקפה את ונצואלה דווקא עכשיו

מי שמסתכל רק על הלילה שבו מטוסים טסו מעל קראקס מפספס את התמונה. התקיפה מגיעה אחרי תקופה ארוכה של חימום מנועים: הצטברות כוחות אמריקאיים באזור הקריביים, פעילות נגד כלי שיט שארה"ב הגדירה כמבריחי סמים, ומעל הכול הידוק מתמשך של הלחץ הכלכלי על משטר מדורו. לפי הדיווחים, עוד לפני התקיפה נרשמה מערכה של אכיפה ימית, תפיסת מכליות, החרמת מטענים וסנקציות נוספות, שמטרתן אחת: להפוך את יצוא הנפט הוונצואלי למבצע מסוכן, יקר ואיטי, עד כדי חנק של מקור ההכנסה העיקרי של השלטון. ברגע שמקטינים את הזרימה של דולרים לתוך מערכת שמבוססת על מנגנוני כוח, כבר לא צריך לכבוש את המדינה כדי לשבור אותה, רק לסגור לה את הברז.

בנוסף, יש גם היבט של תזמון שוק. התקיפה בשבת היא לא פרט טכני. סוף שבוע נותן לשווקים זמן לעכל את המצב לפני פתיחת מסחר מלאה, בעיקר בשווקים רגישים כמו נפט וזהב. זה לא אומר שמישהו יושב ומתכנן גרפים של וול סטריט, אבל ממשלות כן יודעות שהפער בין פיצוץ בלילה לפתיחת מסחר בשני בבוקר הוא חלון שבו נרטיב יכול להתגבש, תגובות רשמיות יכולות לצאת, ולפחות חלק מההלם יכול להתפוגג.

למה ארה"ב להוטה כל כך לתקוף את ונצואלה

במקביל להודעת התפיסה, טראמפ זרק הצהרה שמטלטלת לא פחות מהמבצע עצמו: ארה"ב, לדבריו, תנהל זמנית את ונצואלה עד שיושלם מעבר שלטון בטוח ומסודר. על איך זה ייראה בפועל הוא נתן מעט מאוד פרטים. מצד אחד, הוא טען שלא מדובר במהלך שיעלה לאמריקאים כסף, ומצד שני הוא הסביר שהנפט הוא המרכז של כל מה שיבוא אחר כך, עם כניסה של חברות אמריקאיות גדולות לשיקום תשתיות האנרגיה. במילים אחרות, כבר ברגעי ההלם הראשונים, הממשל סימן לשוק שהסיפור הוא לא רק צבאי ולא רק פוליטי, אלא בראש ובראשונה כלכלי, ובמרכזו נכס אחד: עתודות הנפט של ונצואלה.

טראמפ לא הסתיר שהנפט הוא יעד אסטרטגי. אם כך, מבחינתו, ככל שהלחץ על יצוא הנפט עבד אבל לא הספיק להפיל את המשטר, המעבר למהלך צבאי הופך מבחינת הממשל לצעד שמשלים את הסגר הכלכלי.

מה ארה"ב מרוויחה מהתקיפה בוונצואלה

כדי להבין את הרווח האמריקאי צריך להפריד בין מה שמצהירים לציבור לבין מה שמרוויחים במאזן. ברמת ההצהרה, טראמפ עטף את המהלך במאבק בנרקו טרור ובמשטר שהוא מציג כבלתי לגיטימי. אבל באותה נשימה הוא שוב ושוב חזר לנפט, ואמר במפורש שחברות אמריקאיות ייכנסו לשקם תשתיות ושהדבר יכניס לארה"ב הרבה מאוד כסף. וכשהנשיא מדבר כל כך הרבה על נפט בשעת מלחמה, קשה להתעלם מזה. זה לא מסר צדדי. זה המסר.

קודם כל, נוצר פוטנציאל לרווח עסקי ישיר: אם ונצואלה תיפתח מחדש להשקעות, מי שיזכה בחוזים לשיקום, קידוח, הובלה, ביטוח, אבטחה, ציוד ותשתיות עשוי לראות פרויקט של שנים, אולי עשור. לא בכדי טראמפ הודיע כי ארה"ב תיכנס ראשונה ו"תנהל את המדינה". כי על הדרך הוא יכניס את החברות בארה"ב לתהליכי השיקום וכך ידאג לקבוע עובדות בשטח הלכה למעשה, ולא מן הנמנע שיהוא וחבריו כמובן - ירוויחו גם הם.

שנית, יש לזכור: נפט הוא מרכיב שמחלחל למחירי תחבורה, מזון ושירותים, ובסוף גם לאינפלציה ולריבית. אם ארה"ב תצליח להפוך את ונצואלה ממוקד כאוס למקור היצע עתידי, זה יכול לעזור להציג אופק של אנרגיה זולה יותר, גם אם בפועל זה ייקח זמן.

ושלישית, וזה כבר משחק כוח גלובלי, ארה"ב מרוויחה מנוף מול סין: כשמדינה שמחזיקה עתודות ענק קשורה לסין בחוב שמגובה בנפט ובזרימה של חביות לאסיה, כל שינוי שליטה שם הופך לכלי מיקוח בידי וושינגטון מול בייג'ינג.

כשסין "קשורה" לוונצואלה דרך נפט, כל מי ששולט במפתח של הנפט בוונצואלה מקבל מנוף גם על סין. לא כי ארה״ב יכולה "לסחוט" מחר בבוקר, אלא כי היא יכולה להשפיע על שני דברים שסין הכי לא אוהבת שיזיזו לה: ביטחון אנרגטי וכסף שכבר הלוותה.

סין הלוותה לוונצואלה כ-60 מיליארד דולר בעשור שבין 2007 -2017, כאשר חלק מההסדרים היו מבוססים על החזר דרך אספקת נפט עתידית, לעיתים במחירים נוחים ובמסלולים שמאפשרים עקיפה של סנקציות. בנוסף, -מעל 75 אחוז מהנפט הוונצואלי מיוצא לסין, ולכן, שכאשר ארה"ב חונקת יצוא, היא לא פוגעת רק במדורו אלא גם באינטרס האנרגטי הסיני לקבל נפט מוזל ממקור חשוב.

כשהנפט הוונצואלי הוא גם מקור אספקה לסין וגם צינור החזר חוב, הוא הופך לנקודת תורפה סינית. שינוי שליטה בוונצואלה לא נותן לארה״ב “שליטה על סין”, אבל הוא כן נותן לה משהו שאפשר להניח על שולחן המו״מ: יכולת להשפיע על מחיר, כמות וביטחון אספקה של חביות שסין רגילה לקבל, ועל הסיכוי שלה לראות בחזרה כסף שכבר יצא מהקופה.

למה הנפט נמצא במרכז העימות בין ארה"ב לוונצואלה?

כי זה הדלק של המשטר וזה הדלק של הסיפור. הנפט הוא מקור ההכנסה המרכזי של ונצואלה וככלי הישרדות של מדורו. כשארה"ב פוגעת ביכולת לייצא, היא פוגעת במזומנים שמממנים מנגנוני ביטחון, נאמנויות פוליטיות, ורשת שלטונית שלמה. לכן המצור על מכליות והחרמת מטענים הם לא רק סנקציות, הם חנק. וכל חנק כזה מקרב את השאלה הגדולה: מי יוכל לשלם משכורות, לקנות שקט, ולהחזיק שליטה.

מנגד, הנפט הוא גם האובססיה האמריקאית הישנה. טראמפ חזר בהצהרותיו על הטענה שהנפט הוונצואלי נבנה בעזרת ידע אמריקאי ונגזל בהלאמות, והציג את המהלך כמעין תיקון היסטורי של נכס שנלקח. גם אם לא כולם יקנו את הנרטיב הזה, הוא מסביר למה דווקא ונצואלה ולא יעד אחר, ולמה הממשל מדבר במונחים של עסקה: נכנסים, משקמים, מייצרים, מוכרים, ומייצרים כסף. בסוף, מבחינת השווקים, זה אותו דבר: הצהרות על נפט הן אות לכך שהסיפור הזה מתוכנן להתגלגל למגרש הכלכלי, לא להישאר רק על המסך הצבאי.

כמה נפט יש בוונצואלה?

ונצואלה היא מדינה של מספרים בלתי נתפסים על הנייר ומספרים מאכזבים בשטח. לפי הנתונים היא מחזיקה יותר מ-300 מיליארד חביות עתודות מוכחות, מה שממקם אותה במקום הראשון בעולם. אבל במקביל, היא מפיקה כיום פחות ממיליון חביות ביום, בזמן שארה"ב מפיקה סדר גודל של כ-20 מיליון חביות ביום. הפער הזה הוא כל הסיפור של ונצואלה בעשרים השנים האחרונות: משאב עצום, יכולת ביצוע מוגבלת, ותעשייה שנשחקה בגלל שנים של סנקציות, הלאמות, קריסת תשתיות ויציאת חברות זרות.

צריך גם לזכור שהנפט הוונצואלי, ברובו, כבד ומאתגר יותר לשיווק. הוא דורש תשתית, מדללים, לוגיסטיקה ומערכת יצוא מתפקדת. כשהמערכת הזאת פוגשת מצור ימי ואכיפה, התוצאה היא לא רק ירידה במספרים, אלא נזק עמוק לאמון של לקוחות ולשותפים. לכן, גם אם מחר בבוקר יוכרז מעבר שלטון, הדרך לחזרה לשוק בהיקפים גדולים היא ריצה למרחקים ארוכים, עם השקעות ענק, ולא ספרינט של חודשים.

האם מחירי הנפט צפויים לעלות בעקבות התקיפה?

מחיר הנפט מושפע משני דברים: חביות בפועל ופחד. בטווח הקצר, פחד בדרך כלל מנצח. תקיפה צבאית, תפיסת מנהיג, איומים על נוכחות בשטח, ודיבור אמריקאי על שליטה זמנית במדינה, כל אלה מייצרים פרמיית סיכון. גם אם המתקנים עצמם לא נפגעו, שוק הנפט יודע לחשב מהר מאוד את הסיכוי לגל שני של הסלמה, לתקלות בשרשרת אספקה, לחסימות בנמלים, לנקמה, או אפילו להתרחבות של העימות לזירות אחרות שבהן יש לרוסיה, איראן או סין אינטרס לשחק.

וזה פרט שמעניין במיוחד את שוק האנרגיה, מתקני הנפט והזיקוק המרכזיים של PDVSA לא נפגעו בתקיפה, וההפקה והזיקוק נמשכו כרגיל בשלב הראשוני. המשמעות כפולה: מצד אחד, אין כרגע אינדיקציה למחסור פיזי מיידי בהיצע, מה שבדרך כלל מייצר קפיצה חדה במחירי נפט. מצד שני, זה לא מרגיע את השוק באמת, כי גם בלי לפגוע במתקן אחד, אפשר לשבש יצוא דרך נמלים, דרך אכיפה על מכליות, דרך סנקציות על חברות ספנות, ובעיקר דרך כאוס שלטוני שמונע מהנפט לצאת.

בנוסף, ונצואלה מתמודדת עם השלכות מתקפת סייבר בדצמבר שפגעה במערכות הניהול והכריחה מעבר לתפעול ידני. גם בלי פגיעה פיזית, מערכת שעוברת לניהול ידני היא מערכת פגיעה יותר לתקלות, לטעויות, לשחיתות ולשיבושים. לכן, השאלה האמיתית אינה רק האם המתקנים הופצצו, אלא האם שרשרת האספקה מסוגלת לתפקד תחת לחץ כפול: לחץ צבאי ולחץ כלכלי.

אבל כאן נכנס הכוח ההפוך: לאורך זמן, אם ארה"ב באמת תצליח לפתוח את ונצואלה להשקעות ולהגדיל היצע, זה יכול להפוך את הסיפור ממנוע עליות למנוע ירידות. משקיעים וכלכלנים שהגיבו לרויטרס כבר אמרו במפורש שהתרחיש עשוי לשחרר בהדרגה כמויות גדולות של עתודות לשוק ולהוסיף רכיב של עודפי היצע. בנוסף, הוזכרו הערכות לזינוק של 10 אחוזים ואפילו יותר בשבוע הקרוב, בעיקר כי השוק יתמחר קודם את הסיכון ורק אחר כך יתחיל לחשב את הפוטנציאל. במילים אחרות, ייתכן שנראה קפיצה קודם, ואז תיקון, ואז מלחמת נרטיבים בין מי שמאמין לשיקום ומי שמאמין לבוץ של מעבר שלטון.

מי מרוצה מהתקיפה האמריקאית בוונצואלה ומי לא?

התמונה הפוליטית היא גם מפת אינטרסים כלכלית. מי שמרוצים הם קודם כל קבוצות ונצואליות ואמריקאיות שראו במדורו מקור לאסון כלכלי ולהגירה המונית. בזירה האזורית, מנהיגים מהמחנה הימני, כמו חבייר מיליי בארגנטינה, קיבלו את האירוע כהוכחה לכך שעידן של שליטים אנטי מערביים יכול להסתיים בכוח. גם זה חשוב לשווקים, כי זה מרמז על נכונות של מדינות מסוימות לשתף פעולה עם ארה"ב בניסיון לייצב את המצב, לפחות ברמת הלגיטימציה.

מי שלא מרוצים הם כמעט כל מי שחוששים מתקדים של הפלת שלטון בכוח, או מי שמחזיקים אינטרס כלכלי ישיר בוונצואלה. ברזיל, קולומביה, מקסיקו וקובה גינו, חלקן גם בגלל חשש מגלי הגירה אם ונצואלה תתדרדר לכאוס.

רוסיה גינתה וקראה לדיון במועצת הביטחון. צריך להבין את רוסיה דרך האינטרס: היא רואה בוונצואלה בעלת ברית, חלק מציר מדינות שעומד מול ארה"ב, וגם סמל. אם ארה"ב מצליחה להפיל מנהיג שמזוהה עם מחנה אנטי מערבי בחצר האחורית של אמריקה, זה לא נעים לקרמלין. ולכן רוסיה תנסה לפחות לייצר תקרת זכוכית על הניצחון האמריקאי: להדגיש הפרה של ריבונות, להציג את ארה"ב כבריון, ולחפש דרך לייקר את המחיר.

האם זה יקרה בתוך ונצואלה עצמה? לא בטוח. לרוסיה יש זירות אחרות שבהן היא יכולה לייצר לחץ, ולשוק ההון זה בכלל לא משנה איפה בדיוק, כל עוד הסיכון מתרחב. לכן, המשקיעים יעקבו האם רוסיה נשארת במסלול דיפלומטי, או שהיא בוחרת לפעול בדרכים עקיפות שיכולות להשפיע על אנרגיה, סייבר או קווי סחר. ככל שהתגובה הרוסית תיראה תכליתית ולא רק הצהרתית, כך פרמיית הסיכון בשווקים תישאר גבוהה יותר.

גם סין פרסמה גינוי חריף לשימוש בכוח נגד מדינה ריבונית. לסין יש שלושה סוגי כלים: דיפלומטיים, כלכליים ועקיפים. בזירה הדיפלומטית, היא יכולה לתמוך בכינוס מועצת הביטחון ולנסות לייצר לחץ בינלאומי על ארה"ב, בזירה הכלכלית, היא יכולה להאיץ גיוון מקורות אנרגיה, להתאים מסלולי יבוא, ולחפש הסדרים חדשים מול גורמים ונצואליים כדי להגן על החזרי חוב ועל חוזים עתידיים.

גם בארה"ב עצמה נשמעה ביקורת פוליטית חריפה, כולל טענות שמדובר במעשה מלחמה ובעקיפה של הקונגרס. מבחינת שווקים, זה אומר דבר אחד: גם אחרי השוק הראשוני, הסיכון המשפטי והדיפלומטי יישאר חלק מהתמחור.

אילו חברות יכולות להרוויח מהאירוע בוונצואלה?

בכל אירוע גיאופוליטי, המשקיעים שואלים מי הסקטור שמרוויח מהבלגן. כאן, לפי ההערכות, יש קבוצה ברורה: חברות אנרגיה אמריקאיות גדולות כמו Exxon, Chevron ו ConocoPhillips. הן יכולות ליהנות משני מנועים בו זמנית: בטווח הקצר, כל עלייה במחירי הנפט מגדילה רווחיות של מפיקות. בטווח הארוך, אם באמת תיפתח דלת לשיקום תעשיית הנפט הוונצואלית, מי שיש לו הון, ידע וקשרים רגולטוריים עשוי לזכות בחוזים, בזיכיונות ובתפקיד מרכזי בהחזרת ההפקה.

אבל לא רק הן. מאחורי כל חבית יש שרשרת: קבלני שירותים, ציוד קידוח, חברות הנדסה, לוגיסטיקה, ביטוח, אבטחה, ואפילו חברות טכנולוגיה שמספקות מערכות בקרה וניהול לתשתיות. אם ונצואלה תיכנס לתהליך שיקום אמיתי, זה יהיה פרויקט של מיליארדים, לא הזדמנות קטנה. מצד שני, חשוב לומר את האזהרה: הרווח הזה תלוי לא רק בנפט, אלא ביציבות. בלי מסגרת שלטונית, שום חברת ענק לא תרוץ להשקיע מיליארדים, גם אם הנשיא מבטיח שהכול יהיה בסדר.

איך ישראל קשורה לתקיפה בוונצואלה?

לישראל אין תפקיד ישיר במבצע, אבל יש לה שני חיבורים שהופכים אותה לשחקן מושפע. החיבור הראשון הוא המדיני: בדיווח מופיעה תמונה של טראמפ במאר-א-לאגו יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, וזה ממקם את האירוע בתוך רצף של שיחות ותיאומים אמריקאיים עם בעלי ברית, בתקופה שבה טראמפ מציג עצמו כמי שמוכן לבצע מהלכים משני מציאות מול איראן ומול מי שהוא רואה כציר רוסיה סין איראן. גם אם ישראל לא במרכז הסיפור הוונצואלי, היא חלק מהקונטקסט הרחב שבו וושינגטון מציירת מחדש את כללי המשחק.

החיבור השני הוא כלכלי נטו: ישראל רגישה למחירי נפט כמעט בכל מדד יוקר מחיה. דלק, הובלה, טיסות, תעשייה, וגם רכיבי מחיר בסופר, כולם מתגלגלים בסוף מהאנרגיה. אם התקיפה תדחוף את הנפט למעלה, גם אם זמנית, זה עלול להזין אינפלציה, שציבור ירגיש דרך הדלק. לכן, בישראל יעקבו לא רק אחר הכותרות, אלא אחרי המספרים: כמה נפט יוצא מוונצואלה, כמה פרמיית סיכון נבנית בנפט, והאם השוק מאמין לסיפור השיקום או מפחד מהסלמה.

מה התקיפה בוונצואלה תעשה לבורסות בעולם?

הבורסות לא אוהבות אי ודאות, אבל הן כן יודעות לעשות הבחנה בין סוגי אי ודאות. כאן מדובר באירוע שמייצר סיכון כותרות גדול, ולכן התגובה הראשונית צפויה להיות שילוב של תנודתיות, מעבר חלקי לנכסים בטוחים, והעדפה של סקטורים שנחשבים לכאלה שייהנו מהמצב.

כשיש מעורבות של שחקנים כמו רוסיה וסין, גם אם בעיקר מילולית בשלב ראשון, השווקים יחששו מגלישה להתכתשויות נוספות בזירות אחרות. בנוסף, חברות תעופה כבר החלו לבטל טיסות לקריביים לפי הדיווחים, ואלה בדיוק האיתותים הקטנים שמזכירים למשקיעים איך אירוע ביטחוני מתרגם מהר מאוד להפרעות כלכליות אמיתיות. התוצאה האפשרית היא שבוע שבו מצד אחד המדדים יכולים לספוג לחץ, ומצד שני סקטורים כמו אנרגיה וביטחון מקבלים רוח גבית. השאלה היא האם הכותרות מתחלפות ברגיעה, או שמתפתח סיפור מתמשך.

מה התרחיש הטוב ומה התרחיש הרע לכלכלה העולמית אחרי התקיפה?

התרחיש הטוב נשמע כמו תוכנית עסקית: מעבר שלטון יחסית מסודר, מנגנון זמני שמייצר תחושת חוק וסדר, פתיחה הדרגתית להשקעות, והתחלה של שיקום תשתיות נפט בלי פגיעה גדולה באזרחים. בתרחיש כזה, שוק הנפט יכול לנשום, פרמיית הסיכון יכולה לרדת אחרי הקפיצה הראשונית, והבורסות יכולות לחזור להתמקד בריבית, בצמיחה ובתוצאות חברות. בנוסף, אם ונצואלה באמת חוזרת לאורך זמן לשוק כמקור היצע גדול יותר, זה עשוי לתמוך בסביבה של אנרגיה פחות יקרה, שמפחיתה לחץ אינפלציוני בעולם.

התרחיש הרע הוא תרחיש של בוץ. כאוס שלטוני בוונצואלה, התנגדות חמושה, שיבושים בנמלים ובשרשרת האספקה, תגובות נגד עקיפות של רוסיה וסין, והרחבת המתיחות לזירות אחרות. בתרחיש כזה, מחירי הנפט יכולים לזנק לא בגלל חביות חסרות, אלא בגלל פחד מתמשך, וזה פחד שמחלחל לכל נכס פיננסי. יוקר אנרגיה מתגלגל לאינפלציה, אינפלציה מתגלגלת למדיניות ריבית קשוחה יותר, וריבית קשוחה יותר לוחצת על שוקי המניות והאשראי. זו בדיוק הסיבה שהאירוע הזה נתפס כמשנה מציאות: הוא יכול להיות מהלך שמייצר אופק של היצע, או מהלך שמוסיף עוד מוקד חוסר יציבות לעולם שכבר רווי מוקדים כאלה.

על מה כדאי לעקוב עכשיו כדי להבין לאן זה הולך

כדי להבין אם זה אירוע חד או תחילתה של תקופה, צריך לעקוב אחרי שלושה נושאיםבמקביל. הנושא הוא שעון הנפט, לא ברמת הצהרות אלא ברמת נתונים: האם היצוא חוזר, האם מכליות משנות מסלול, האם יש החרפה או הקלה באכיפה הימית, והאם מלאים ממשיכים להצטבר. הנושא השני הוא שעון השלטון: מי בפועל שולט בקראקס, מי יושב על משרד הנפט, האם יש מסגרת חוקית לבחירות, ומה מידת שיתוף הפעולה של הצבא והמנגנונים. כרגע יש סימני שאלה סביב זהות ההנהגה הזמנית והיכולת של ארה"ב באמת לנהל מדינה בלי להישאב.

הנושא השלישי הוא תגובה הגלובלית. לא מה אומרים, אלא מה עושים. האם סין מסתפקת בגינויים או מתחילה להזיז כלים כלכליים. האם רוסיה מנסה לייקר מחיר בזירות אחרות. האם מדינות האזור מצליחות לייצר חזית דיפלומטית שמסבכת את ארה"ב. ובמקביל, מה עושה השוק: האם הנפט מתייצב אחרי הקפיצה, האם הזהב ממשיך לטפס, והאם הבורסות מפנימות שזה עוד סיכון כותרות או שזה משהו עמוק יותר. כי בסוף, הכלכלה היא לא רק מספרים. היא גם אמון. וכרגע, בעולם כולו האמון נמצא במבחן.