"זה יכול לקרות לכולם": האזרחים הוותיקים שנפגעו כלכלית בעקבות המלחמה

בדירה של טניה סולומון בת ה-71 בחדרה נמצאות איתה 2 הכלבות שלה. "זה המותרות שלי", היא מודה. "זה די יקר, אבל זו אהבה ללא תנאי. הן מצחיקות אותי, הן מפיגות את הבדידות. לפעמים לא קל להיות לבד. אבל בסדר. זה סוג של זוגיות".

לטניה לקח יותר משעתיים לספר שגם את האוכל לשתי הכלבות היא קיבלה בתרומה. קשה לאדם גאה שמחשיב את עצמו כמעמד הביניים להודות שהוא במצוקה. להודות שגם בימים הכי חמים הוא לא מפעיל מזגן כדי לחסוך בחשמל, להודות שהוא מקציב לעצמו עגבנייה אחת ומלפפון אחד בלבד ליום, מוותר על פירות כמעט לחלוטין.

טניה עבדה כל החיים, אבל גירושין מגבר שעזב לחו"ל השאירו אותה עם שתי ילדות. בעבר לא היה חוק שמחייב להפריש כספים לפנסיה, ואת המעט שצברה נאלצה למשוך כדי לשרוד כחד-הורית לשתי בנות. תשע שנים אחרי גיל הפרישה, היא עובדת מדי יום בהוסטל למתמודדי נפש, עבודה פיזית לא קלה.

אבל אין לה ברירה. לחיות מקצבת זקנה של 2,300 שקלים זה בלתי אפשרי למעשה, גם עם עוד 3,000 מהמשרה החלקית אי אפשר לשלם את כל האוכל, החשבונות והציוד לבית. גם אם במבט ראשון הדירה נראית מטופחת, לא מה שמדמיינים כשחושבים על עוני, טניה מודה שמרבית הציוד בביתה הגיע מתרומות. "זה לא נעים. מה אני אגיד לך? זה קצת משפיל. הייתי רוצה להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל", היא אומרת.

בישראל, 13 אחוז מהאוכלוסייה – 1.3 מיליון בני אדם – הם אזרחים ותיקים. ל-58% מהם אין פנסיה. למעשה, קצבת הזקנה היא ההכנסה המרכזית של מרבית הפנסיונרים בישראל.

ב-2003 שר האוצר דאז בנימין נתניהו הוביל תוכנית כלכלית לקיצוץ חד בקצבאות. אז בוטלה ההצמדה לשכר הממוצע, וקצבת הזקנה הוצמדה למדד המחירים ולאינפלציה. ברגע שהאינפלציה הייתה נמוכה, בשני העשורים האחרונים, קצבת הזקנה נשחקה מאוד. דווקא כשיוקר המחיה כאן עולה, הקשישים בישראל נאלצים להסתדר עם קצבה שמדי שנה שווה פחות.

ולא במקרה ההתדרדרות הכלכלית של אזרחים ותיקים רבים בישראל קרתה בשנתיים האחרונות. דוח העוני של ארגון לתת שפורסם החודש מזהיר כי השלכות המלחמה, עלויות הביטחון והשיקום לצד המשך עליית יוקר המחיה והקיצוץ בהוצאה הממשלתית גרמו לעוני להעמיק, להגיע לאוכלוסיות חדשות.

אנשים שהיו במעמד הבינוני-הנמוך נפגעו כלכלית מהמלחמה והידרדרו למצוקה גדולה. הם יצרו מושג חדש: "עניי המלחמה". זה מתחיל ביוקר המחיה.

פרופסור איתי אטר מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב בודק לאורך שנים סל קבוע של 122 מוצרי מזון זהים ברשתות השיווק הגדולות. בשלוש השנים האחרונות עלו מחירי סל המוצרים ברשתות השיווק בין 9 אחוזים ל-16 אחוז. בשלוש השנים לפני כן מחירי הסל דווקא ירדו בחלק מהמקרים, או עלו במקסימום 2 אחוזים.

יוסי בן שמואל, בן 72 מכפר סבא, מספר על התרופה נגד סוכרת שעליו לקחת: "אני אמור להשתמש, בהמלצת הרופא, כל יום. אבל אני משתמש פעם ביומיים, מאחר ורכישת כדור כזה יקרה מאוד".

קשה לתפוס את מה שהוא מספר, את העובדה שכדי לחסוך כמה עשרות שקלים הוא נאלץ לקצץ בכל התרופות שלו - נגד סוכרת, נגד אסתמה, נגד צרבת וכולסטרול וגם במשככי הכאבים שקיבל אחרי ניתוח לא פשוט.

"אני לא משתמש בו כל יום כפי שנדרש ממני, אני משתמש בו פעם ביומיים בגלל המחיר היקר, ואני סובל את הכאבים. אין לי ברירה כי אני צריך לקנות עוד אחד כזה. אין לי כסף לקנות עוד".

מדובר באדם שעבד כל חייו, 50 שנה מרגע שהשתחרר מהצבא. אבל לפני שנתיים, אחרי ניתוח לא מוצלח להחלפת מפרק הברך, הוא נאלץ להפסיק לעבוד. לאורך השנים לא דאג לפנסיה, כאמור, לא היה חוק שמחייב. כך שלמעשה נותרה לו רק הפנסיה של השנים האחרונות. הוא אומר כי יש לו פנסיה של 1,000 שקלים, ויחד עם קצבת זקנה והשלמת הכנסה הוא מכניס מדי חודש כ-5,200 שקלים.

"אם אני אקנה את הכדור הזה, אני אצטרך לוותר על משהו אחר. לוותר על שמנת, על אשל, על חתיכת לחם, על משהו אחר, אני צריך לוותר. וזאת הבחירה. זאת הבחירה שאני נאלץ לעשות יום-יום וכשאין לי ברירה לא לאכול גם", הוא אומר.

"אני נמצא במלכוד", יוסי מסביר. "אם אני אשלם יותר על התרופות, אז אני אקנה פחות אוכל או שאני אקנה את האוכל כמו שצריך, אז אני אגיע למצב לא לשלם את השכירות. אם אני לא אשלם את השכירות, אני פשוט אלך לרחוב, ואז גם תרופות לא יהיו לי".

טניה מבקשת: "אני עוד פה, אני חיה, אני רוצה לחיות בצורה מכובדת". יוסי מסכם: "כל אדם שרואה אותי עכשיו שהוא בן 40, בן 30, בן 20, הוא הזקן של המחר. והוא צריך להביא את זה בחשבון ולהילחם על זה היום".