לא יכולה או לא רוצה? ישראל נכשלת בצמצום פערי השכר - וכולנו משלמים

פערי השכר בין גברים לנשים בישראל קפאו במקום בשני העשורים האחרונים, בניגוד למגמת הצמצום ברוב מדינות ה-OECD. בשנת 2022 הפער בשכר החציוני בין נשים לגברים בישראל שעובדים במשרה מלאה עמד על 21% - כמעט זהה לפער מ-2005 שהיה 22%. הנתון הזה מציב את ישראל במקום הרביעי מבין מדינות ה-OECD בגובה הפער, הרבה מעל הממוצע בארגון. השכר החציוני הוא השכר שחצי משתכרים פחות ממנו וחצי יותר ממנו.

הממצאים הללו מובאים במחקר חדש של מרכז אדוה שמתפרסם היום (שני) ועוסק בפערי השכר המגדריים בישראל 2025. במרכז מציינים כי פערי השכר בין גברים לנשים בישראל קיימים בכל המדדים, אך שהם גבוהים במיוחד במדדים החודשיים:

• בקרב שכירים יהודים במשרה מלאה, הפער בשכר החודשי החציוני מגיע ל-26% ובשכר השעתי הפער עומד על 16%.
• בקרב השכירים הערבים הפער בשכר החודשי החציוני מגיע ל-21% והפער בשכר השעתי ל-8%.
• הפערים בשכר החודשי הממוצע גבוהים יותר והם מעל ל-30%. הנתון החציוני נחשב למייצג יותר מהשכר הממוצע שכן זה מושפע מאד ממשכורות גבוהות במיוחד, כמו אלו המשולמות במגזר ההייטק.

הממצא המטריד ביותר במחקר שביצעה ד"ר אלינה רוזנפלד ממרכז אדוה הוא שדווקא ככל שנשים משכילות יותר - פער השכר ביניהן לבין הגברים רק גדל. התמונה הזו מתמיהה כשבוחנים מה השתנה לטובה: נשים בישראל משתלבות היום בשוק העבודה בשיעורים גבוהים, ומשכילות יותר מגברים. כ-53% מהנשים היהודיות מחזיקות בתואר אקדמי לעומת 43% מהגברים היהודים. אלא שההשכלה הזו לא מתורגמת לשוויון בשכר. הסיבות לכך טמונות בתהליכים עמוקים בתוך שוק העבודה הישראלי.

למה זה חשוב?

• כל משק הבית נפגע: פערי שכר פוגעים במשפחות שלמות - כשמחצית האוכלוסייה מרוויחה פחות, יש פחות כסף למשק הבית, לחינוך הילדים ולחיסכון לעתיד.
• הפוטנציאל של ישראל לא ממומש: כאשר נשים משכילות לא מקבלות שכר הולם עבור הכישורים שלהן, כל הכלכלה מפסידה. זה כוח אדם שלא מתממש וכשרון שהולך לאיבוד.
• משקולת כלכלית על העתיד: פערי השכר בגילאי העבודה היום יהפכו לעוני בגיל פרישה. כשההפרשות לפנסיה נגזרות מהשכר, נשים מגיעות לגיל פרישה עם פנסיה נמוכה משמעותית - ובסיכון גבוה יותר לעוני.

אחרי 20 שנה ללא צמצום הפערים, ד"ר רוזנפלד מזהירה ש"מגפת הקורונה ומלחמת 7 באוקטובר פגעו במישרין באפשרויות התעסוקה וביכולת ההשתכרות של נשים בישראל". לדבריה, ללא התמודדות עם הזווית המגדרית בשיקום שוק העבודה "במקרה הפחות גרוע המצב יישאר כפי שהוא כבר קרוב לשני עשורים, ובמקרה הגרוע הפערים יתרחבו".

למה ישראל מפגרת אחרי העולם המערבי?

מגמת פערי השכר בישראל עומדת בניגוד חד למה שקורה במרבית מדינות המערב. בעוד שהממוצע ב-OECD עמד ב-2022 על פער של פחות מ-12% בשכר החציוני, ישראל נמצאת בצמרת הלא מחמיאה של הדירוג עם פער מגדרי של 20.8%. מקדימות אותה בדירוג רק קוריאה הדרומית (31.2%), לטביה (24.9%) ויפן (21.3%)

המחקר מצביע על הקיפאון בתהליכי השינוי החברתי כגורם המרכזי לנעשה בישראל. בעוד שבשנות ה-90 חלה ירידה משמעותית בפערי השכר המגדריים במקביל לעלייה בשיעורי התעסוקה וההשכלה של נשים, משנות ה-2000 התהליך נעצר. לפי המחקר, ציפיות חברתיות ותרבותיות לגבי תפקידים גברים ונשים יוצרות שוק עבודה שבו כל מגדר מרוכז בענפים ובמשלחי יד שונים, וממלא עמדות שונות בהיררכיות הארגוניות.

השכלה גבוהה - שכר נמוך

אחד הממצאים המטרידים ביותר במחקר הוא שהשכלה גבוהה לא רק שלא מגדילה את סיכוייהן של נשים לצמצם פערים - היא דווקא מעמיקה אותם. הסיבה המרכזית לתופעה הזו היא מה שהחוקרים מכנים "הסללה מגדרית" - נשים וגברים מכוונים לתחומי לימוד ועיסוק שונים כבר בשלב בחירת המקצועות.

נשים מרוכזות בתחומי החינוך, הטיפול והבריאות, בעוד גברים בהנדסה, מדעי המחשב וטכנולוגיה. בעוד שהתחומים הראשונים מאופיינים בשכר ממוצע נמוך יחסית, התחומים השניים מאופיינים בשכר גבוה במיוחד. המחקר מציין שההשכלה הגבוהה של נשים לא מתורגמת לשכר גבוה יותר בשוק העבודה. ההסללה לתחומי לימוד שונים קובעת את גובה השכר עוד לפני הכניסה לשוק העבודה, והפערים רק מעמיקים עם הזמן.

המסלול התעסוקתי הבעייתי - ופרדוקס ההייטק

כשמגיעים לשוק העבודה, ההפרדה המגדרית מתחדדת. בקרב חמשת משלחי היד הנפוצים ביותר בקרב גברים ונשים יהודים אין אך משלח יד אחד משותף. על רקע זה, השכר החציוני במקצועות הנפוצים בקרב גברים נע בין כ-10 אלף ל-30 אלף שקל, בעוד בעוד שבמקצועות הנפוצים בקרב נשים הוא נע בין 4,700 שקל ל-10,647 שקל.

תעשיית ההייטק הישראלית מחדדת את הפער. המחקר טוען שרמות השכר הגבוהות במיוחד בהייטק, שמעסיק בעיקר גברים, מסבירות חלק מפער השכר הגבוה בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD. שיעור הנשים המועסקות בהייטק הישראלי נותר בעשור האחרון פחות או יותר תקוע על כשליש בלבד.

הפער הולך ומתרחב עם השנים

פערי השכר המגדריים לא נשארים קבועים לאורך החיים - הם מתרחבים. המחקר מתמקד בשלב קריטי: שנות ה-30 המוקדמות, כשמרבית הנשים מקימות משפחות ויולדות ילדים.

בגילאים 18-24 הפער עומד על 20% לכלל החברה ועל 11% בחברה היהודית. אבל בגילאים 34-25 - השלב שבו מציינת רוזנפלד ששיעור הפריון בקרב נשים מגיע לשיאו - הפער בחברה היהודית מטפס ל-21%. בגילאי 35-44 הפער המגדרי בחברה היהודית ממשיך ועולה ל-28%. הסיבה המרכזית היא שנשים נושאות ברוב נטל הטיפול בילדים ובמשק הבית.

התוצאה היא שנשים מתרכזות בעבודות שמאפשרות שעות נוחות, קרובות לבית, ולעיתים במשרות חלקיות. על הגמישות הזו הן משלמות מחיר כבד: פערים בהכנסות, פחות הזדמנויות לקידום, ובסופו של דבר - פנסיה נמוכה יותר.

מקום המגורים קובע את גובה השכר

המרחק ממקום המגורים למקום העבודה הוא גורם נוסף שמעצים פערים. נשים נוטות לעבוד קרוב לבית הרבה יותר מגברים - לפי נתוני הלמ"ס, רק 22% מהנשים המועסקות במשרה מלאה עובדות מחוץ למחוז מגוריהן, לעומת 33% מהגברים. הסיבה המרכזית היא שנשים משתמשות בתחבורה ציבורית יותר מגברים, שיעור קטן יותר מהן מחזיקות ברכב פרטי והן אלו שאחראיות לרוב על פיזור ואיסוף הילדים. זה דוחף אותן לעבודות באזור המגורים, בדרך כלל בתחומי חינוך ורווחה.

הבעיה מחריפה בפריפריה ובחברה הערבית. במחוז הצפון שיעור התעסוקה בשכר נמוך הינו גבוה משמעותית מבמחוזות תל אביב או המרכז. המחקר מציין שמחסור במסגרות טיפול לילדים בגיל הרך בחברה הערבית (רק 8% מהילדים בגילאי 0-3 נמצאים במסגרות מוכרות) והיעדר תשתיות תחבורה ציבורית מגבילים את הניידות של נשים ערביות ומנתקים אותן ממרכזי תעסוקה. על רקע זה שיעור השתתפותן של נשים ערביות בכוח העבודה עומד על 48% בלבד, לעומת 87% בקרב נשים יהודיות.

מה אפשר לעשות?

לפי מסקנות המחקר, צמצום פערי השכר המגדריים דורש פעולה בשלוש רמות: הפרט, הארגון והמדינה. החוקרים מדגישים שהפתרון לא יכול להתמקד רק באחת מהן - צריך שינוי מערכתי שמשלב את כולן. ברמת הפרט, נדרשת העלאת מודעות לזכויות שכר ולהליכי משא ומתן, כי נשים נוטות להפנים את הפערים ופחות לערוך משא ומתן על שכר. לא פחות חשוב: עידוד גברים להשתתף יותר בעבודות הבית והטיפול בילדים.

ברמת הארגון, נדרשים צמצום הטיות מגדריות בתהליכי קידום והערכת ביצועים, יצירת שוויון הזדמנויות אמיתי, וצמצום ההסללה המגדרית בין תחומי עיסוק. ברמת המדינה, המחקר קורא להשקעה במסגרות חינוך לפעוטות ובתחבורה ציבורית, בעיקר בפריפריה וביישובים ערביים. בנוסף, נדרש שיפור תנאי ההעסקה והשכר בתחומי החינוך והטיפול כך שיהפכו אטרקטיביים יותר גם לגברים.