המרוץ הקפוא מתלהט: הקרב העולמי על אוצרות המינרלים של הקוטב הצפוני יוצא משליטה
הפשרת הקרחונים חשפה מיליארדי טונות של מינרלים נדירים, ושחקניות על כמו ארה״ב, קנדה ורוסיה ממהרות לתפוס עמדות. גרינלנד הופכת למוקד העלילתי של המאבק - משאבים אסטרטגיים, לחץ פוליטי ויזמים שחושבים שזה הרגע הגדול שלהם. אבל מתחת להבטחות יש גם מציאות קשה: תנאי שטח אכזריים, לוגיסטיקה בלתי אפשרית וטיימינג של עשרות שנים
המאבק על השליטה במשאבי הקוטב הצפוני מעולם לא היה לוהט יותר. דרמה גיאו־פוליטית מתלקחת כעת בקצב מואץ, כשכל מעצמה רוצה להבטיח לעצמה גישה למינרלים שבלעדיהם אי אפשר לייצר מכוניות חשמליות, שבבים, מערכות נשק - ובקיצור, את העתיד. האזור הקפוא, שפעם נחשב חסר־סיכוי לכרייה או מסחר, הופך כעת לזירת התגוששות עולמית.
ארה״ב עושה קולות של בעלות על גרינלנד, כשנשיא ארה״ב דונלד טראמפ מדגיש שוב ושוב שהאי העצום הוא “צורך מוחלט” לביטחון הלאומי והכלכלי של וושינגטון. קנדה מצדה דוחפת להשקעות חדשות בצפון, אולי גם כתגובה למתיחות הגוברת מול האמריקאים. ורוסיה? היא לא מסתירה כלום: פוטין משוויץ בספינות שוברות הקרח הגרעיניות החדשות שלו, ומצהיר שרוסיה תחזק את אחיזתה באזור בכל מחיר.
“הקוטב הצפוני נתפס כמאגר אדיר של חומרי גלם, לא רק נפט וגז אלא גם חומרים אסטרטגיים ונדירים,” מסביר הפרופ' מארק לנטיין מאוניברסיטת הארקטי בנורבגיה. לדבריו, גרינלנד הפכה כמעט בן־לילה למוקד בינלאומי: “היא מלאה במתכות בסיס, מתכות יקרות, אבני חן, יסודות נדירים, אפילו אורניום. הכול שם - ופעם זה פשוט לא היה רלוונטי לכרייה. היום כבר מסתכלים עליה אחרת.”
לנטיין מצביע על הגורם שהפך את הבלתי־אפשרי לאפשרי: שינויי האקלים. המסת הקרחונים יצרה נתיבי שיט חדשים והפכה משאבים שהיו כלואים במעטפת קרח בלתי חדירה לנגישים הרבה יותר. בצד המטריד של הסיפור, זו הוכחה נוספת למחיר הכבד של ההתחממות הגלובלית. בצד הפרקטי, חברות כרייה מזהות הזדמנות.
טוני סייג', מנכ״ל Critical Metals שמוביל פרויקט ענק לכריית יסודות נדירים בדרום גרינלנד, מספר על עלייה חדה בהתעניינות מאז שטראמפ חזר לתפקידו והתחיל לדבר שוב על “השתלטות” על האי. “גם ב־2018 ו־2019 הוא דיבר על זה, על הערך האסטרטגי של היסודות הנדירים שם. זה לא חדש,” הוא אומר.
אבל סייג' ממש לא היחיד שמריח כסף. חברת Amaroq שעד לא מזמן התמקדה בעיקר בזהב, הודיעה לאחרונה על גילוי מרבצים נדירים בדרום גרינלנד - וממש שבוע לאחר מכן על מציאת כמויות מסחריות של גרמניום וגליום בחוף המערבי. מנכ״ל החברה, אלדור אולפסון, נשמע כמעט מופתע בעצמו: “הגילוי של הגרמניום והגליום הרבה יותר משמעותי ממה שאנשים מבינים,” הוא אומר. “ברגע שאין לך אותם - יש בעיה אמיתית. האיחוד האירופאי וארה״ב צריכים את זה עכשיו.”
גרמניום וגליום אולי נשמעים כמו חומרים ממעבדה מדעית, אבל הם דלק בוער לתעשייה המודרנית: רכיבי ליבה למוליכים למחצה, ציוד צבאי, רכב חשמלי - הכול תלוי בהם. שום מדינה לא רוצה להיות שבויה בידיה של סין, שהייתה ועדיין המפיקה העיקרית שלהם, ושנוהגת להשבית יצוא כשהמערב הכעיס אותה. אולפסון מדגיש שהשוק של היסודות הנדירים עדיין קטן, ולכן החברה חייבת להמשיך לייצר מזומנים ממקורות אחרים - כמו זהב, כסף ואבץ - בזמן שהיא מפתחת את הפרויקטים הגדולים יותר. זו לא פנטזיית התעשרות מהירה אלא מאמץ ארוך, יקר ורווי סיכונים.
וזה בדיוק מה שמחזיר אותנו לשאלת ה"בהלת זהב" הארקטית. האם היא אמיתית? לנטיין מצנן ציפיות: “יש הרבה דיבורים על מירוץ לכרות מינרלים בגרינלנד, אבל מי שהיה שם יודע שכל מה שאתה צריך - אתה צריך להביא איתך. הכול. התנאים קיצוניים, המרחקים מטורפים, והלוגיסטיקה בלתי נגמרת.” לדבריו, אפילו בתנאים אידיאליים, ייקח 15–20 שנה עד שחברה תתחיל לראות רווח משמעותי.
גרינלנד, אגב, היא לא היחידה בזירה. בצפון שוודיה, חברת הכרייה הממשלתית LKAB מפתחת את מרבץ Per Geijer אחד הגדולים באירופה. נשמע מבטיח? לא כל כך מהר. “זה לא מובן מאליו שזה כלכלי,” אומר ניקלאס יוהנסון מהחברה. “ולנו יש כבר תשתיות. תחשבו מה זה אומר למדינות שאין להן כלום.”
בסופו של דבר, מה שנראה כמו הבטחה נוצצת הוא במציאות מאבק איטי, קר ומורכב על משאבים שמעצבים את העתיד. הקרח אולי נמס - אבל הקרב על מה שמתחתיו רק מתחיל.